דמיינו בוקר שגרתי בכבישי יהודה ושומרון. ג'יפ לבן של המשטרה הפלשתינית חולף על פני מחסום צה"לי, השוטרים מחליפים הנהון עם החייל בעמדה. בעין הבלתי מזוינת, זוהי תמונה של "תיאום ביטחוני". אך מאחורי המדים המגוהצים וההבטחות הישנות של הסכמי אוסלו מסתתרת מציאות אחרת לגמרי – מציאות של צבא בהתהוות, חמוש מכף רגל ועד ראש, מאומן ומחכה לרגע שבו "יהפוך את הקנים".
30 שנה חלפו מאז אותן לחיצות ידיים על מדשאות הבית הלבן. ההסכמים היו ברורים: כוח שיטור אזרחי מוגבל, חמוש בנשק קל בלבד, שנועד לשמור על הסדר הציבורי בערים הפלשתיניות ולפתור בעיות פנימיות "בלי בג"ץ ובלי בצלם", כדברי ראש הממשלה רבין. אך מחקר חדש ומטלטל של תנועת 'רגבים' מגלה כי המספרים והיכולות בשטח רחוקים שנות אור מהנייר שעליו נחתמו. במקום 12 אלף שוטרים שהוסכם עליהם, אנו מדברים כיום על כוח עצום וריכוזי שנע בין 35 אלף ל־60 אלף חמושים. זהו לא משמר אזרחי; זהו סדר כוחות של דיוויזיות צבאיות לכל דבר.
האיום אינו טמון רק בכמות, אלא גם באיכות ובתודעה. אם בעבר חשבנו על השוטר הפלשתיני כעל מי שמכוון את התנועה בשכם, הרי שהיום יחידות העילית שלהם מתאמנות על "שולחנות חול" לכיבוש יעדים צבאיים. יחידות קומנדו כמו '101' ( כן, השם לא מקרי), המתמחה בלוחמת לילה ופשיטה, או יחידת האופנועים המהירה SAT, אינן מיועדות למלחמה בפשיעה המקומית. כששוטרים ביריחו עוברים צניחה טקטית, לוחמת גרילה וצלילה במדינות כמו רוסיה ופקיסטן, עלינו לשאול את עצמנו: לאיזה חוף בדיוק הם מתכננים להגיע? ליריחו ולרמאללה, כידוע, הרי אין ים.
המטען האידאולוגי שמאחורי הקנים מסוכן לא פחות. באוניברסיטת אל־איסתיקלאל, חממת הקצונה של הרשות, הסטודנטים לא חולמים על פשרה. ברשתות החברתיות הרשמיות של אגף ההכשרה הצבאית, תחת הכותרת "שישי מבורך", עולים סרטוני געגוע לא לבית לחם או לרמאללה – אלא לחיפה, ליפו ולעכו. בעבורם, המדים הם רק שלב זמני בדרך למימוש זכות השיבה בכוח הזרוע. זוהי דוקטרינה צבאית מסודרת המקדשת את המאבק ככלי לגיטימי לחיסול הכיבוש מהנהר ועד הים. ואלו רק דוגמאות על קצה המזלג.
התיאום הביטחוני משמש גם כמס שפתיים שנועד להבטיח את המשך זרימת הכספים. על אף הצהרה של אבו מאזן ב־2025 על ביטול תוכנית "תשלום תמורת רצח", דוח של מחלקת המדינה האמריקנית שהוגש לקונגרס מאשר רשמית כי הרשות הפלשתינית ממשיכה במימון טרור ובתשלום משכורות למחבלים. מאות מיליוני דולרים מוזרמים באמצעות "רשות רווחה", שהוקמה ככסות להעברות הכספים לטרוריסטים ולמשפחותיהם. שוטר פלשתיני יודע כי ביום שבו יחליט "להפוך את הקנה", הוא ומשפחתו יהיו מסודרים כלכלית לכל חייהם. זהו תמריץ מסוכן של דלק ומוטיבציה שקיימים בשטח.
הכתובת כבר מזמן אינה רק על הקיר; היא חקוקה בדם. בחמש השנים האחרונות תועדו יותר מ־110 מקרים של אנשי מנגנונים – שוטרים ביום ומחבלים בלילה – שיצאו לבצע פיגועים נגד יהודים. לאחר שהם נהרגים בקרב עם כוחותינו, הם זוכים להלוויות צבאיות רשמיות מטעם הרשות ולהאדרת שמם לדורי דורות בבתי הספר ובכיכרות העיר.
מדינת ישראל, שבמשך שנים נשבתה בקונספציית השקט המדומה והתיאום "המקודש", חייבת להתעורר עכשיו. ההנחה שמישהו אחר יעשה בשבילנו את העבודה הביטחונית הוכחה פעם אחר פעם כטעות היסטורית הרסנית. היפוך קנים אינו תרחיש תאורטי, הוא קרה בעבר והוא מתבשל על האש בהווה. מול צבא של עשרות אלפים, המצויד בנשק שהוברח ובמוטיבציה של כיבוש, אין לנו את הפריבילגיה להמשיך לעצום עיניים. השאלה אינה אם האיום קיים, אלא מתי נבחר להכיר בו – לפני שהקנים יופנו אלינו, או אחרי.
הכותב הוא דובר תנועת 'רגבים'
