חיוג ישיר לשמיים. יש לי משיכה טבעית לקברי צדיקים. במשך תקופה ארוכה פקדתי את קברו של הרבי מזוויעל תמידים כסדרם, שני חמישי ושני, לעיתים בשילוב ביקור חפוז בכנסת. בשנים עברו הייתי פוקדת את קברו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל בדרך חזור מהעבודה במרפאתי בשכונת הר נוף בימי שישי ארוכים. גם היום, זאת הכתובת שלי לשפיכת הלב. בעיניי, להגיע לקבר של צדיק שהכרתי באופן אישי זה משהו אחר. גם בקיבוץ שעלבים יש בית קברות קטן, שם קבור שמואל עמנואל, שהיה איש המעלה. כשמר לי וקשה לי אני מחפשת גם שם מענה.
בעלי הוא לא איש של קברים וגם לא של צדיקים. הוא נוהג את מנהגי הגר"א, שלא היה פוקד קברים. אבל פרט לכך הוא אומר לי תדיר: אשתי, את לא צריכה מתווכים. בחיוג ישיר את מגיעה לריבונו של עולם. בזמן הקורונה הוא נהנה מאוד מהתפילה ביחידות, ואילו אני מרגישה את התעלות הרוח בתפילה ברוב עם. ואולי זה סיפור של אש ומים.
הלב מדבר אחרת. לאחר ימי ל"ג בעומר, כשהעשן מתפזר והלב שב לשגרה, עולים בי הרהורים מורכבים. במשך כמה שנים כבר לא התאפשר לעלות להר מירון ביום המיוחד הזה כפי שהיינו רגילים. פעם הייתה זו מגפה עולמית שסגרה את השערים, ופעם מציאות ביטחונית מתוחה בצפון, ובתווך הזיכרון הכואב של האסון הנורא שאירע שם, זיכרון שאינו מרפה. יש משהו עמוק בכמיהה להתפלל ליד קבר הצדיק, להיות חלק מהמון יהודי שמבקש תיקון וישועה. התחושה של תפילה במקום כזה היא ייחודית, כאילו השערים נפתחים מעט יותר, כאילו הלב יודע פתאום לדבר אחרת.
דמותו של רבי שמעון מצטיירת כמי שחי על קו הגבול שבין אש פנימית עזה ובין התכנסות. הוא ברח מן הרדיפות וישב שנים במערה, מנותק מן העולם החיצוני, שקוע כולו בלימוד ובדבקות בה', סמל ליכולתו של האדם להעמיק אל תוך הפנימיות, למצוא אור גם בתוך חושך ובדידות. כאשר יצא מן המערה, הוא נדרש לעבור תהליך של איזון, ללמוד כיצד לשלב בין האמת הפנימית הבוערת ובין החיים המעשיים. נדמה שדמותו מבקשת להזכיר לנו שהאש הגדולה זקוקה לכלים, שההתלהבות חייבת להיות מלווה באחריות, שלאחר ההתאהבות מגיעה האהבה.
אולי יעניין אתכם
הצבא היהודי. באותו דור עצמו עולה גם דמות אחרת, דמותו של בר כוכבא, לוחם ומנהיג שסחף אחריו רבים במרד גדול שכמעט הצליח. רבי עקיבא, גדול התנאים, ראה בו פוטנציאל של גאולה, ואף חשב והכריז עליו שהוא המשיח. יש כאן אמונה ביכולת לשנות את המציאות, להביא תיקון לעולם בדרך גלויה, לאומית, לוחמת. על פי המסורת, תלמידיו של רבי עקיבא היו מהלוחמים נגד הרומאים, כך שרבי עקיבא היה למעשה ראש ישיבת ההסדר הראשונה בהיסטוריה. בר כוכבא לא היה רב גדול, לא נמסרו דברי תורה משמו, אבל הוא היה יהודי מאמין ומקפיד במצוות, ודאג שגם החיילים שלו יקיימו את המצוות כראוי. באחד המכתבים בכתב ידו שנמצאו במערות המסתור במדבר יהודה, לשם נסו שרידי צבאו אחרי המפלה הגדולה בביתר, הוא מזהיר את אחד ממפקדיו שידאג לחייליו לכמות מספיקה של ארבעה מינים לפני חג הסוכות, אחרת ייענש. מבחינה צבאית הוא הכין את כל הארץ למרד נגד "מלכות הרשעה", ומאות מחילות מסתור שנחפרו כחלק מההכנות למלחמה נמצאו בדורנו ברחבי הארץ. התקווה הייתה שכמו בימי מרד החשמונאים נגד היוונים, השמדת הצבא הרומאי בארץ תביא לסדרת בריתות והסכמים שיאפשרו עצמאות מדינית לעם היהודי בארץ ישראל, וזו הייתה תקווה ריאלית. אבל לזה לא זכינו, והמחיר של המרד היה כבד מאוד. ובכל זאת, הדרך שהוא הלך בה הייתה נכונה גם אם לא צלחה, כך קבע רבי עקיבא בזמנו, וכך קבע לאחר שנים הרמב"ם בסוף הלכות מלכים. גם היום נעשות פעולות כדי לנצח את אויבינו מתוך רוחה של תורה, ולכונן בריתות לקראת גאולתנו הקרובה.
זהירות, אש. האמת היא שלי יש מערכת יחסים טראגית עם אש. אנחנו נאלצנו לעבור מדירתנו בקריית חינוך שעלבים עקב אש שפרצה בדירה שמעלינו. ברוך ה' לא היו פגיעות בנפש, אבל מזוודות שלמות עם התחפושות שאימי תפרה לנו במסירות נפש עלו באש בתוך הבוידם הבוער שלנו. הדירה שלנו הייתה זקוקה לשיפוץ, וכך שהינו ב"גלות" במשך יותר מעשרים שנה. אי אפשר להתעלם גם מסכנת האש במדורות ל"ג בעומר. די להיזכר בשריפות הגדולות שהתרחשו בארץ, בכרמל ובלטרון, כדי להבין עד כמה אש שאינה מבוקרת יכולה לצאת משליטה ולפגוע בטבע, ברכוש ואף בחיי אדם. האש מושכת, מחממת ומלהיבה, אך היא דורשת אחריות וזהירות יתרה, במיוחד כשהיא משולבת בצפיפות אנושית גדולה ובתנאים קשים. וגם בפנימיות הדברים, האש מתלקחת בקלות, ההתלהבות גדולה, אבל יש גם סכנה בלהיטות שלעיתים פוגעת במחשבה השקולה ובמתינות.
יש דרכים רבות בעבודת ה'. יש מי שמוצא את האש שלו בריקוד ובשירה בין אלפים, ויש מי שמוצא אותה בלימוד שקט, בתפילה אישית שאינה תלויה במקום. תורת הסוד מדברת רבות על אש, אש של אהבה, אש של דבקות, אש של התלהבות. אך היא גם מזהירה מפני אש שאינה מבוקרת, אש שיכולה לשרוף במקום להאיר. נדמה לי שהשנים האחרונות מזמינות אותנו להבין מחדש את המושג הזה. לא כל אש חיצונית היא בהכרח ביטוי של קדושה. לפעמים דווקא האש הפנימית, השקטה, היא זו שמחזיקה לאורך זמן. הדימוי של מים שקטים עולה בי שוב ושוב. מים אינם רועשים כמו אש, אך הם חיים, מזינים, חודרים לעומק. לימוד תורה מתוך יישוב הדעת, מתוך התמדה יומיומית, מתוך ענווה, יש בו כוח עצום. אולי זהו סוג של מסירות נפש שאינו מתבטא בהתלהבות רגעית, אלא בהתמדה ארוכת טווח. לא להיסחף אחרי הרגע, אלא לבנות קשר עמוק ויציב.
מהר מירון להר הבית. מול הר מירון עומד לנגד עיניי הכותל המערבי, אותו כותל שחזרנו אליו במלחמת ששת הימים. את מעמד המפגש המחודש איתו נחגוג בשבוע הבא. היו שנים שבל"ג בעומר הוא היה עומד בעלבונו, שקט, יציב, כשהפוקוס עובר לצפון, והוא לכאורה נדחק הצידה. אך תמיד הוא נמצא שם, שריד בית מקדשנו, מקבל את כל הבאים אליו בלי רעש גדול, בלי דרמה, 24/7. האם הוא מבטא את התוצאה של השילוב האמיתי בין רבי שמעון לבר כוכבא? אולי.
לתגובות:
