יידישע פופ

רגע לפני תחילת פגישתנו, בעת שסקרתי את העוברים והשבים בלובי של מלון מצודת דוד בירושלים, דמותו של שלום למר נראתה בעיניי דומה עד מאוד לשאר הגברים שנכחו באותה העת במקום. במבט ראשון למר נראה כמו עוד אברך חסידי שיצא לרגע מהשטיבל בבורו פארק. פאותיו המסתלסלות, החליפה המוקפדת, הכיפה הקטיפתית השחורה והחיוך הביישני – כולם משדרים שמרנות חסידית קלאסית. אבל ברגע שהוא פותח את פיו, בשיחתנו ובעיקר על הבמות, הרושם משתנה באחת. קולו של למר, העדין, העוצמתי והגבוה, חוצה יבשות, מגזרים ושפות, ובזכותו קטף הישגים ייחודיים שאף אומן יהודי לא זכה בהם לפניו: לחתום על חוזה הקלטות בלעדי בענקית המוזיקה העולמית 'יוניברסל', להופיע בבית הלבן מול נשיא ארצות הברית, וכל זאת תוך שמירה בלתי מתפשרת על קלה כחמורה, על פאותיו ועל המבטא היידישאי העמוק.

"יוניברסל? זו בטח מתיחה"

מסעו של שלום למר – המוכר בשם הבמה "שוּלֶם"_ – התחיל בבורו פארק, בלב הפועם של יהדות ארצות הברית. הוא נולד כבן הזקונים למשפחה בת שמונה ילדים של חסידי בעלז, בבית שבו למוזיקה היה תפקיד חשוב. אביו, שנפטר לפני כשנה וחצי, היה חובב חזנות מושבע. "אבא היה לוקח אותנו להופעות חזנות מגיל אפס", נזכר למר. "זה לא היה רק בילוי לילדים, זו הייתה חוויה רוחנית מעצבת. היינו יושבים שם, ילדים קטנים בתוך אולם מלא מבוגרים, ומקשיבים בדריכות לכל רעידה בקול של החזן. אבא רצה שנבין שיש במוזיקה משהו שהוא מעבר לצליל הטכני – יש בה נשמה, יש בה תפילה".

השורשים המוזיקליים של המשפחה עמוקים מאוד, והם לא נעצרים בשולם. אחיו הגדול, יענקי למר, הוא כיום אחד החזנים המוערכים בעולם. בשביל שולם הקטן, יענקי היה המודל לחיקוי, המנטור והמורה הראשון. "למדתי ממנו כמעט הכול", הוא אומר בפשטות. "הייתי מקשיב לו מתאמן בבית שעות על גבי שעות, מנסה לחקות את הירידות והעליות שלו, את הדרך שבה הוא מחזיק את הנשימה ברגעים הדרמטיים". למרות הכישרון הבולט שהפגין כבר בילדותו, למר מספר שסבל מחוסר ביטחון עצמי. "אמרו לי שאני שר יפה, שמעתי את המחמאות מהחברים בחיידר וידעתי שאני שר יפה, אבל לא חשבתי שאהיה זמר. מבחינתי אז, להיות זמר זה משהו שקורה לאנשים אחרים, לא לי. חשבתי שאהיה איש עסקים רגיל ששר להנאתו בערב שבת".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבנר שאקי ניגון של גמרא

בנושא באנר מגזין 2 רק לצמוח יש

השנים בישיבת בעלז והתקופה שעשה בישיבת מיר בירושלים עיצבו את עולמו הרוחני והעניקו לו את המטען האמוני שמלווה אותו עד היום. בתוך עולם הישיבות, המוזיקה מצאה את דרכה אליו בדרכים עקיפות. הוא החל להשתלב במקהלות מקצועיות, עבד עם מנצחים בעלי שם כמו מונה רוזנבלום, משה רוט ודודי קאליש, ולמד את רזי העבודה הקבוצתית וההרמוניה הווקאלית. כשחזר לארצות הברית לאחר נישואיו, פנה למסלול חיים נורמטיבי לחלוטין של אברך בבורו פארק: הוא החל לעבוד כאיש מכירות בחברת סטארט־אפ טכנולוגית. המוזיקה נשארה תחביב לשעות הפנאי, בעיקר דרך מקהלת 'שירה' היוקרתית בברוקלין, שם החל שמו לעבור מפה לאוזן כמי שמסוגל לבצע קטעים קוליים מורכבים במינימום מאמץ ובמקסימום רגש יהודי אותנטי.

חרף ההצלחה של למר בעבודתו, את רוב זמנו וליבו השקיע ביצירה חסידית קלאסית, שקנתה לה אוהבים רבים בכל רחבי העולם היהודי. "לאחר כמה שנים של הופעות עם מקהלות ומפיקים שונים, התחלתי להוציא את החומרים שלי", הוא מספר. "האלבום הראשון, שיצא לפני כמעט עשר שנים, ברוך ה' הצליח, זכה להשמעות רבות, וזה מאוד שימח וריגש אותי. נכון שאני שר גם שירים כלליים, למשל My Way, When You Believe, Sound of Silence ועוד, אבל הלב שלי נמצא הכי חזק בשירי הקודש, בניגונים. האלבום השלישי, 'קידוש השם', שיצא לפני שלוש שנים, גם התקבל באהבה רבה, והוא חלק מכך שאת עיקר כוחי אני משקיע במוזיקה החסידית. יש לי גם חלום להוציא אלבום שיכלול ניגונים ששרנו בבית אבא, ניגוני בעלז, ואני מאמין שבעזרת ה' זה יקרה בקרוב".

למר אומנם משקיע בעיקר במוזיקה החסידית הקלאסית, אולם לחשיפה ותהודה עולמית הוא זכה דווקא בזכות ז'אנר אחר. נקודת המפנה בקריירה שלו הגיעה ביום אביבי אחד, כמעט בטעות, בדרך שרק העידן הדיגיטלי יכול ליצור. גם במקרה הזה למר שר שיר חסידי נושן, אך הפעם השיר הזה הביא אותו לקריירה בין־לאומית שהוא אפילו לא חלם עליה.

היה זה מיד לאחר חג הפסח, כשלמר התבקש לבצע את הפיוט 'חד גדיא' בנוסח החזן מוישי אושר, בבר מצווה שהופיע בה. הביצוע הועלה ליוטיוב, בלי שתלה בו ציפיות מיוחדות. למר עצמו זוכר שכלל לא היה מרוצה מהתוצאה הסופית. "חשבתי שהביצוע לא מדויק מספיק, שהייתי יכול להביא יותר עומק", הוא מודה בחיוך. אבל הרשת חשבה אחרת לגמרי. בתוך ימים ספורים הסרטון נעשה וויראלי והופץ בקנה מידה מדהים, חוצה מגזרים ויבשות. עשרות אלפי צפיות הפכו במהרה למיליונים, והטלפון של איש המכירות הצעיר לא הפסיק לצלצל.

בין אלפי התגובות והמיילים שהציפו אותו, נח לו מייל אחד שהגיע מכיוון בלתי צפוי לחלוטין: נשיא הלייבל הקלאסי של 'יוניברסל מיוזיק גרופ', אחת מחברות התקליטים הגדולות והמשפיעות בעולם. "כשראיתי את השם 'יוניברסל', הייתי בטוח שחברים שלי עושים לי מתיחה מושקעת", משתף למר בכנות. "שאלתי את עצמי: מי מחפש זמר חסידי בבורו פארק? למה שמישהו מהתעשייה העולמית הנוצצת יתעניין במישהו כמוני?". אבל המייל היה אמיתי לגמרי. התברר כי נשיא הלייבל עקב אחרי למר מאז הסרטון של 'חד גדיא', והוקסם מהשילוב הבלתי־אמצעי בין היכולת הווקאלית המלוטשת לאותנטיות היהודית המובהקת.

הפגישה הראשונה נערכה בבית קפה שקט בלב בורו פארק, רחוק מאורות הזרקורים. למר הגיע לפגישה כשהוא נחוש בדעתו: הוא לא הולך למכור את נשמתו תמורת שום חוזה, נוצץ ככל שיהיה. "הבהרתי להם מהרגע הראשון שאני יהודי מאמין, חסיד בעלז, והזהות הזאת קודמת לכל קריירה", הוא משחזר. המשא ומתן נמשך שבועות ארוכים, אך באופן מפתיע לא הכסף היה מוקד הוויכוח, אלא העקרונות. למר הציב תנאים חסרי תקדים לאומן בדרג כזה ביוניברסל: שום הופעה בשבתות או בחגי ישראל, שום שירת נשים על אותה במה, והקפדה יתרה על אופי המקומות שבהם יופיע. בחוזה הוכנס סעיף ייחודי שזכה לכינוי "סעיף המצפון", המאפשר ללמר לבטל כל פרויקט או הופעה אם הוא מרגיש שהדבר פוגע בערכיו הרוחניים, בלי שיצטרך לספק הסבר טכני.

החתימה ההיסטורית הפכה אותו לזמר החסידי הראשון שזוכה לגיבוי מלא של מעצמת מוזיקה עולמית. בשלב הזה ללמר כבר היה אלבום חסידי שהצליח, הנושא את שמו – 'שולם', אך הפרויקט הראשון תחת יוניברסל היה האלבום 'The Perfect Dream', שכלל שילוב מרתק של שירים מקוריים לצד קאברים לשירים לועזיים בעלי מסר חיובי ואוניברסלי. בשביל למר זו הייתה התנסות חדשה ומאתגרת. הוא היה צריך ללמוד איך להנגיש את קולו לקהל רחב שלא מכיר את העולם היהודי, בלי לאבד את ה"יידישע חן" הייחודי שלו. ההצלחה הייתה מיידית. למר החל להופיע באולמות הקונצרטים המכובדים ביותר, כשהוא עומד על הבמה בבגדים חסידיים מלאים מול קהל שרובו המכריע אינו יהודי. "בכל פעם שאני עולה לבמה כזאת, אני מרגיש שאני מייצג משהו גדול הרבה יותר מעצמי", הוא אומר. "הרגשתי שאני מראה לעולם שיהודי יכול להיות מקצועי ומוערך, ובו בזמן להישאר נאמן לחלוטין לשורשים ולמראה שלו".

ההכרה העולמית לא איחרה לבוא, והיא הגיעה עד למפתן הבית הלבן. בתקופת כהונתו של הנשיא המכהן, דונלד טראמפ, הוזמן למר להופיע באירועי חנוכה הרשמיים, שם ביצע את 'God Bless America' בשילוב מרגש של אנגלית ויידיש. "זה היה מעמד מלכותי ומחייב", הוא מספר, ואף חושף שקיבל מכתב הוקרה אישי מהנשיא לאחר ההופעה. בנוסף לכך למר הופיע גם לצד ענקי מוזיקה כמו אנדראה בוצ'לי, שיתוף פעולה שדרש ממנו התאמות טכניות ורוחניות. "בוצ'לי הוא אדם מדהים ומקצוען אמיתי. עמדנו שם, שנינו, ודיברנו על הכוח של המוזיקה לחבר בין עולמות. הוא כיבד מאוד את העובדה שאני שומר כשרות ולא מופיע בשבת. בתעשייה העולמית, כשאתה עומד על העקרונות שלך בצורה מכבדת ולא מתנצלת, אנשים מעריכים אותך פי כמה".

"העולם צמא לתוכן נקי"

אחת השאלות המורכבות והמרתקות המלוות את דרכו של למר היא הבחירה לשלב שירים לועזיים ברפרטואר שלו. בחברה החסידית השמרנית שבה גדל מדובר בצעד שאינו מובן מאליו, ולעיתים אף מעורר פולמוס. למר אינו מתחמק מהנושא הטעון. "אני מבין את הרגישות הזאת לעומק", הוא אומר בכנות. "אני עצמי גדלתי בתוך מערכת שמקדשת את ההתבדלות מהעולם החיצון. אבל אני רואה את הדברים מזווית של שליחות. לפני שהתחלתי לשיר שירים לועזיים, הלכתי להתייעץ עם הרב שלי. ישבנו שעות ארוכות, הסברתי לו את הכוונות שלי, את סוג השירים שאני בוחר – שירים של תקווה, של אמונה בכוח עליון, של ערכים אנושיים טובים. הוא נתן לי את ברכתו ואמר לי: 'שולם, אם אתה יכול להביא אור למקומות חשוכים בעזרת הקול שקיבלת, זו השליחות שלך בעולם'".

התנאים של למר נוקשים ובלתי מתפשרים: הוא לעולם לא ישיר שיר עם מילים שאינן עולות בקנה אחד עם הצניעות או האמונה, והוא מקפיד שלא לשווק את התכנים הללו בתוך הקהילה החרדית פנימה. "אני לא רוצה לפגוע באף אחד או לנסות לחנך דורות חדשים לשמוע מוזיקה כזאת. מי שזה לא מתאים לו – אני מכבד אותו במאה אחוז. אבל העולם שבחוץ, גם היהודי וגם הלא יהודי, צמא לתוכן נקי, צמא לדמות יהודית שמקרינה חיוביות". למר מספר על מיילים מרגשים שהוא מקבל מאנשים בכל רחבי העולם – נוצרים, מוסלמים ולהבדיל יהודים חילונים – שכותבים לו שהמוזיקה שלו שינתה את דעתם על היהדות בכלל ועל חסידים בפרט. "כשאדם בפינלנד או ביפן רואה חסיד שר שיר עם מסר הומני ומתרגש עד דמעות, פתאום כל הסטיגמות על 'היהודי הנוכל' נעלמות. בשבילי, זה קידוש השם הכי גדול שיכול להיות".

היכולת של למר לשלב בין הסגנונות היא גם תוצר של למידה מאומצת ומתמשכת. במשך שנים רבות הוא שר "מהבטן" ומהשמיעה הטבעית שלו, אבל עם הפריצה הגדולה לעולם המקצועי, הוא הבין שהוא חייב להתמקצע באמת. לכן הוא פנה למורה לפיתוח קול מהשורה הראשונה בברודווי. "הוא פתח לי עולמות חדשים של טכניקה שלא הכרתי", הוא משתף. "למדתי איך לשלוט בקול, איך לשמור על מיתרי הקול תחת עומס מטורף של הופעות, ואיך להשתמש בטכניקה של אופרה קלאסית כדי לחזק דווקא את הרגש החסידי הבוער. המקצועיות היא חלק מעבודת השם. אם קיבלת כלי, אתה חייב להביא אותו למקסימום השלמות".

אבל עם כל הכבוד לבמות הנוצצות ולמורים מברודווי, למר מתעקש שהשיאים האמיתיים שלו קורים הרחק מעין המצלמות והזרקורים. הוא מקדיש חלק נכבד מזמנו להופעות בבתי חולים, בבתי אבות ובפני חיילים בודדים. "היה מקרה אחד שלא אשכח כל חיי", הוא מספר בעיניים נוצצות. "הוזמנתי לשיר בפני אישה יהודייה שחגגה יום הולדת 101. היא ישבה בכיסא גלגלים, וכמעט לא הגיבה לסביבה. כשהתחלתי לשיר לה ניגון עתיק של בעלז, ניגון שהיא כנראה שמעה בבית הוריה לפני השואה, פתאום היא התעוררה לחיים. היא התחילה לשיר איתי, ביידיש שבורה, והיה ניכר עליה שהיא מתרגשת מאוד. באותו רגע הרגשתי שכל החוזה ביוניברסל וההופעות בטלוויזיה לא שווים את הרגע הזה. שם נמצא הלב האמיתי של המוזיקה – ביכולת להחיות נשמה".

הוא מספר גם על הופעות בבתי חולים לילדים, שם הוא מוצא את עצמו מאחר לטיסות חשובות רק כי הוא פשוט לא מסוגל לסרב לילד שמבקש ממנו "רק עוד שיר אחד קטן". "הקדוש ברוך הוא נתן לי את הקול הזה כפיקדון זמני", הוא אומר בטון רציני, "ואני מרגיש שאני חייב להחזיר אותו דרך נתינה לאחרים. אם הקול שלי יכול להשכיח מילד חולה את הכאבים שלו לעשר דקות, אז עשיתי את שלי בעולם הזה".

שיר לפני המלחמה

למרות שהוא חי ונושם את המרחב האמריקאי, הזהות של למר נטועה עמוק, אולי עמוק מתמיד, באדמת ארץ ישראל. הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו בניו ג'רזי, אולם כחסיד בעלז הקשר שלו לירושלים הוא לא רק סמלי אלא כמעט פיזי. "חסידות בעלז היא הבית שלי, המקום שבו עוצבה האישיות שלי", הוא מסביר. הקשר שלו לאדמו"ר מבעלז הוא קשר של התבטלות והערכה עמוקה. "לא מעט פעמים הלכתי לקבל ברכה מהרב'ה, להתייעץ ולשתף. הוא אדם שרואה למרחקים, ויש לו הבנה עמוקה בצורך של הדור שלנו במוזיקה שתחבר את הלבבות. באלבום הראשון שלי שילבתי לחן של הרב'ה מתוך 'ברכת כוהנים', שיר שהרב'ה עצמו ביקש לשמוע שוב ושוב. זה נותן לי כוח לדעת שיש גב רוחני לפעילות שלי".

בתוך כך, הקשר לארץ ישראל קיבל משמעות דרמטית וחדשה מאז אירועי 7 באוקטובר. למר ומשפחתו שהו בירושלים בדיוק בשמחת תורה ההוא. "היינו שם, חווינו את הפחד, את האזעקות ואת השבר הגדול בלב ירושלים", הוא משחזר בכאב גלוי. "השמחה של החג הפכה בבת אחת לאבל לאומי כבד. ויחד עם זאת, כבר ביום הזה הרגשנו את העוצמות האדירות של עם ישראל. המלון שלנו היה קרוב לתחנה המרכזית בירושלים, והלכתי לפגוש את החיילים שהגיעו לשם, שרתי להם ושרתי איתם שירי נשמה ותפילה. אלה שעות שלא אשכח לעולם. אומנם לאחר מכן חזרנו לארצות הברית פיזית, אבל הלב שלי מעולם לא חזר משם. אנחנו בקהילה בניו יורק מרגישים חזק את מה שקורה בארץ, כי אנחנו רחוקים ומרגישים חוסר אונים. אנחנו עוקבים אחרי כל ידיעה בחדשות ומתפללים ללא הרף לשלום החיילים".

אירועי המלחמה והאנטישמיות הגואה ברחובות הערים הגדולות בעולם גרמו ללמר, כמו ליהודים רבים בתפוצות, לחשוב ברצינות רבה על עתידו. "היום שאלת העלייה היא כבר לא חלום רחוק, היא נושא לשיחה יומיומית סביב שולחן השבת שלנו", הוא מודה בכנות. "אנחנו רואים מה קורה בקמפוסים, ברחובות, ומבינים שהמקום היחיד שבו יהודי יכול להיות באמת הוא ובאמת בטוח זה בארץ ישראל. אם אמצא את הדרך הנכונה לשלב בין הקריירה הבין־לאומית שלי ובין חיים בארץ, אני אעשה את זה בלי להסס. הלב שלי כבר שם".

בינתיים, עד שיזכה לעלות ארצה, הוא רותם את קולו ואת השפעתו לטובת המדינה, מופיע בלא מעט אירועי תמיכה, מגייס כספים לארגוני הצלה ומקיים קשר הדוק במיוחד עם זק"א ומד"א, ארגונים שאליהם הוא מרגיש חיבור נפשי עמוק. לפני כמה חודשים אף השתתף בהופעה גדולה שנערכה לכבוד זק"א בהיכל התרבות בתל אביב בהשתתפות אומנים רבים מהשורה הראשונה. בנוסף לכך, ביום שלישי י"ז בסיוון, ישתתף למר במופע הצדעה והוקרה למד"א בבריכת הסולטן, בהשתתפות אברהם פריד, ישי ריבו, עידן עמדי ויצחק מאיר הלפגוט.

גם בתוך המרוץ המטורף של הקריירה, למר משתדל לשמור על קשר עם השורשים המוזיקליים שלו בארץ. הוא משתף פעולה עם אומנים ישראלים, כדוגמת יונתן רזאל, עקיבא וברי סחרוף, עוקב אחרי המוזיקה היהודית החדשה שיוצאת כאן (למרות שהוא מודה בחיוך שהוא מתקשה לעמוד בקצב המסחרר של הסינגלים), ומחכה לרגע שבו יוכל לעמוד שוב מול הקהל הישראלי החם. "יש בקהל הישראלי משהו שאין בשום מקום אחר בעולם – תשוקה וחיבור בלתי אמצעי למילים מהמקורות. כששרים 'והיא שעמדה' בישראל, זה מרגיש אחרת מאשר בלונדון או בניו יורק".

כשאנחנו מסיימים את השיחה הארוכה, אני שואל אותו לאן הוא שואף להגיע אחרי שכבש במות גדולות ונוצצות כל כך, אחרי הבית הלבן, בוצ'לי ויוניברסל. שולם עוצר לרגע, מחייך את החיוך החסידי הרחב שלו, ועונה בלי שמץ של ציניות או יחצנות: "החלום הכי גדול שלי הוא לשיר עם הלוויים בבית המקדש. אני רציני לגמרי. כל מה שאני עושה עכשיו – האלבומים, הקליפים, הקונצרטים – הכול זה רק חזרות גנרליות לרגע האמיתי. הלוואי שאזכה לעמוד שם, בירושלים הבנויה, ולשיר את השיר החדש שיושר בגאולה. עד שזה יקרה, אני אמשיך להשתמש במתנה שקיבלתי כדי לאחד לבבות, לקרב יהודים זה לזה ולעשות קצת טוב בעולם הזה".