במרחק כעשרת אלפים קילומטרים מירושלים, העיר שאליה ליבו נכסף, בתוך שכונה שקטה ופסטורלית באזור פארקווי שבניו יורק, יושב איתן כ"ץ בסיומו של סדר בוקר תובעני ועמוק בישיבה. הוא בן 44, נשוי ואב לתשעה ילדים, ובאמתחתו קריירה מוזיקלית עשירה הכוללת לא פחות מ־18 אלבומים ולא מעט סינגלים שהפכו עם השנים לנכס צאן ברזל בעולם התרבות היהודית, בהם: 'למענך', 'כי קרוב', 'אשת חיל', 'אני לדודי', 'יום שבתון' ועוד. אך למרות עשרות השנים שחלפו מאז שעזב את הארץ כנער צעיר, ולמרות המעמד המבוסס והמוערך שלו בקהילות היהודיות מעבר לים, ליבו מסרב להתאזרח בניכר או למצוא מנוחה בגלות אמריקה.
בכל פעם שהנושא הישראלי עולה במהלך השיחה, משהו בקולו משתנה. הגעגוע העמוק, הבלתי־פתור והצורב מציף אותו מחדש. בתקופת מגפת הקורונה, כשהעולם כולו עצר מלכת והקצב היומיומי של ההופעות והנסיעות הוקפא בבת אחת, הוא החליט לעשות מעשה אמיץ. הוא ארז את אשתו ואת ששת הילדים שהיו להם באותה העת, עלה על מטוס והגיע לארץ מיד אחרי חגי תשרי, מתוך רצון כן ואמיתי לבדוק אם יצליח לתקוע יתד מחדש בארץ הקודש ולהשתקע בה לצמיתות.
המשפחה נשארה בישראל במשך כמעט שנה שלמה, עד לסופו של הקיץ, אך המציאות המורכבת והאילוצים המשפחתיים והאישיים הכריעו את הכף, והם נאלצו בצער רב לארוז את המזוודות ולחזור לארצות הברית. החזרה לארצות הברית לא הייתה בשבילו עוד מעבר טכני או שינוי כתובת שגרתי. עד היום, כשהוא נזכר בניסיון ההוא ובחזרה המאולצת לגלות, קולו נחנק והוא מודה כי מדובר בפצע פתוח.
"אנשים מבחוץ פשוט לא מבינים עד כמה אני מרגיש לא קשור לאמריקה בתוך הלב שלי", הוא משתף בכנות נדירה. "כשזה לא הצליח והיינו צריכים לחזור, קיבלתי את זה מתוך אמונה פשוטה שזה מה שה' רוצה ממני כרגע, אבל זה עדיין צורב וכואב בכל יום מחדש. אנשים חושבים שכל מי שחי באמריקה עושה את זה בשביל הכסף או הנוחות שיש כאן, וזה פשוט לא נכון. זו הוצאת שם רע. הקדוש ברוך הוא שם אותנו כאן, וזה לא פשוט בכלל".
אולי יעניין אתכם
לאורו של עולה הגרדום
בתקופה שבה תעשיית המוזיקה היהודית משנה את פניה בקצב מסחרר, מאמצת מקצבים אלקטרוניים סוערים, מוזיקת טכנו ומקצבי מועדונים עכשוויים, עומד כ"ץ כסלע איתן ובלתי מתפשר בעניין זה, ומסרב בתוקף להכניס את הטרנדים הללו ליצירתו. כמי שחי ונושם מוזיקה בכל נימי נפשו מילדות, הוא מזהה היטב את הכוח והאנרגיה הטמונים במקצבים החדשים, אך חושש עמוקות מהמחיר הרוחני הכבד שהם גובים מהנפש. "השילוב של מוזיקה אלקטרונית כבדה בשיר חסידי פונה בראש ובראשונה אל הנפש הבהמית של האדם, ומטשטש את היכולת של הניגון להרטיט את הנפש האלוקית. להישאר נאמן למקורות, לשמור על טהרת הניגון ולצד זה להישאר רלוונטי – זהו אתגר חיי".
כדי להבין את העומק הרוחני והרגישות המוזיקלית של איתן כ"ץ, חייבים לחזור דורות אחורה, אל ההיסטוריה המשפחתית המרתקת, הגדושה במסירות נפש למען עם ישראל וארצו. "סבתי מצד אימי שרדה את התופת הנוראה של שואת אירופה בנס גלוי: כשהייתה נערה, קפצה בעיצומה של הנסיעה מרכבת מוות שהובילה אל מחנה ההשמדה אושוויץ. במשך שנתיים תמימות היא הסתתרה לבדה ביערות ובמקומות מסתור באירופה, קופאת מקור ומורעבת, עד שנפגשה לאחר המלחמה עם סבי, ניצול מחנה ריכוז שאיבד את כל עולמו. השניים היגרו לארגנטינה ושם נולד אבי, מתוך שברים שנבנו מחדש".
בנוסף לכך, הזיקה העמוקה והיוקדת לארץ ישראל הייתה טבועה במשפחה עוד בטרם דרכו רגליהם על אדמתה. בן דודו של אביו היה לא אחר מאשר אבשלום חביב הי"ד, מלוחמי האצ"ל הנועזים ומעולי הגרדום שנתלו על ידי השלטון הבריטי במבצר עכו כשהוא שר את 'התקווה'. "המורשת הזאת של הקרבה עצמית למען הכלל ליוותה את המשפחה תמיד", הוא אומר. "אבשלום היה בן דוד של אבא שלי, והקשר היה קרוב. הסיפורים האלה על מסירות נפש למען הארץ והעם היו חלק בלתי נפרד ממה שגדלנו עליו".
ואם כבר מדברים על מסירות נפש, כשהיה אביו של איתן בן 13 בלבד הוא עשה מעשה נחשוני ועלה בגפו לארץ ישראל באונייה מארגנטינה, בלי הוריו, והתחנך בפנימיית ימין אורד הסמוכה לחיפה. במשך תשע שנים רצופות לא ראה הנער הצעיר את אימו, בימים שלפני התקשורת המודרנית והטלפונים הזמינים. "תחשוב מה זה ילד בן 13 שנוסע לבד באונייה מארגנטינה לארץ ישראל, ולא רואה את אמא שלו במשך שנים. זה לא כמו היום שאפשר לעשות שיחות וידאו או להרים טלפון. זה היה עולם אחר לגמרי, זו הייתה הקרבה מטורפת למען הארץ".
כמה שנים לאחר מכן התגייס אביו של איתן לצה"ל. בתחילה שירת כלוחם בחטיבת גולני, ולאחר מכן, כשכישרונו המוזיקלי התגלה, הועבר ללהקה צבאית, שם ניגן באקורדיון לצד דמויות מוזיקליות מוכרות כמו דודו פישר ואחרים. "אבא היה מספר לנו שהוא לא גילה למפקדים שלו בצבא שהוא יודע לשיר, כי פחד שישבצו אותו בהופעות בשבתות, אז הוא העדיף לנגן רק על קלידים ואקורדיון", מספר כ"ץ בחיוך. לאחר שירותו הצבאי ליווה אומנים גדולים, ובהמשך עבר למנהטן שבניו יורק כדי ללמד מוזיקה.
שם, בסיפור השגחה פרטית שנראה לקוח מסרט, הוא נכנס למעלית בבניין שבו התגורר במנהטן, ופגש את אשתו לעתיד. השניים נישאו, ובשנת 1982 נולד איתן, אחיו הצעיר של הרב והמוזיקאי המוכר שלמה כ"ץ. "הם גרו באותו בניין ונפגשו במעלית", משחזר איתן. "ובאמת ככה הם הכירו. כמה שנים לאחר מכן עברנו ללוס אנג'לס, וכשהייתי בן שש ההורים החליטו לממש את החלום ולחזור לארץ".
מתואר בפסיכולוגיה לניגוני נשמה
המשפחה התיישבה ברעננה, והשנים בישראל הקנו לו את השפה העברית השוטפת, את הישראליות החמה ואת הקהילתיות הדתית־לאומית. איתן בלט בכישרונו המוזיקלי בגיל צעיר מאוד, והפך לסולן הבולט של מקהלת הילדים העירונית ברעננה. "באותם ימים לא היו לי מחשבות גדולות להיות זמר או לעשות מזה קריירה. הייתי פשוט ילד שמנסה ליהנות מהמוזיקה".
כשהיה בן 14, המציאות המשפחתית שוב השתנתה. אביו קיבל הצעת חזנות מכובדת בבית כנסת בארצות הברית, והמשפחה החליטה למכור את ביתה ברעננה ולעבור ללוס אנג'לס. "כל המשפחה חזרה לארץ לצמיתות מאוחר יותר, חוץ ממני", מבהיר איתן. "אני נשארתי שם, ולא בגלל שלא רציתי לחיות בארץ, אלא בגלל שהרגשתי שה' שלח אותי לשם והראה לי כמה וכמה פעמים שזו השליחות שלי. כשאתה מסתכל לא על מה שאנשים אחרים רוצים שתעשה, אלא על מה שאתה חושב שה' רוצה ממך, זה מיישר לך את הראש ואת הדעת".
הבית שבו גדל כ"ץ היה שוקק חיים, בית שהמוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מהאוויר שנשמו בו. הוריו הקפידו להשמיע בבית את מיטב המוזיקה היהודית של אותם ימים: מרדכי בן דוד, אברהם פריד ולהקת 'דבקות'. אך החיבור הפנימי והעמוק ביותר אל הניגון החסידי האמיתי התרחש רק בשנות הנעורים המאוחרות, בעקבות תהליך שעבר אחיו הגדול.
"כשהייתי בן 14, אחי שלמה התחיל להתחבר בעוצמה לתורתו ולניגוניו של הרב שלמה קרליבך זצ"ל. שלמה אחי הביא הביתה את הקלטות הישנות של הרבי המרקד, והאווירה בבית השתנתה מן הקצה אל הקצה. אבא שלי אומנם ניגן עם ר' שלמה וליווה אותו, אבל לא התפתח ביניהם קשר חזק כל כך. כשאחי היה בן 16 ואני בן 14, הוא התחיל ממש להתחבר לזה עמוק. משם התחיל החיבור החזק בין מוזיקה לרוחניות. גדלנו בבית עם מוזיקה טובה, אבל הקשר הבלתי־נפרד בין הניגון לרוח התחיל שם".
את הגיטרה הראשונה שלו לקח איתן לידיים בגיל 16, כשלמד בתיכון בלוס אנג'לס. שנתיים לאחר מכן, כשהיה בן 18, שוב חזר ארצה ולמד במשך כשנתיים בישיבת הכותל. לקראת גיל 20 חזר לארצות הברית והחל ללמוד בישיבת סילבר ספרינג של הרב לופיאנסקי, בה כתב את שירו המוכר הראשון 'למענך', שהפך כמה שנים מאוחר יותר לנכס צאן ברזל בעולם הישיבות.
לדבריו, הוא לא תכנן להפוך לזמר מקצועי. מבחינתו, השירים היו אמצעי להתבוננות פנימית ולדבקות בה'. רק כאשר חבריו לספסל הלימודים החלו לשיר את הניגון בסעודות שבת וברגעים של התעלות, הוא הבין שניתנה לו מתנה שנועדה לעבור הלאה ולגעת בלבבות. "זה כנראה הניגון הראשון שחיברתי שאנשים ממש הקשיבו לו", הוא נזכר. "הייתי בישיבה של הרב לופיאנסקי שש שנים, ומשם הכול התחיל. לא חלמתי אז שאופיע על במות או אוציא 18 אלבומים. הייתי בחור ישיבה שפשוט חיפש להתחבר לה' דרך המילים והניגון".
בגיל 21 הוא התחתן וקבע את ביתו בסילבר ספרינג שבמרילנד. "בארבע השנים הראשונות לאחר נישואיי סדר היום שלי היה עמוס. בבקרים למדתי בכולל אברכים מקומי, ובלילות למדתי באוניברסיטה במטרה להוציא תואר בפסיכולוגיה. האמנתי שזהו העתיד המקצועי שלי, עד שהמוזיקה החלה לתפוס מקום מרכזי יותר ויותר בחיי, והבהירה לי מהי שליחותי האמיתית. אחרי שהתחלתי להופיע קצת וראיתי איך הניגונים שאני שר משפיעים על אנשים, הרגשתי שזה הכיוון האמיתי שה' רוצה ממני, ומאז ועד היום לא הפסקתי".
מבית המדרש לאולפן
מי שיחפש את איתן כ"ץ בשעות הבוקר, לא ימצא אותו באולפני הקלטות משוכללים וגם לא בפגישות ייעוץ עם מנהלי יחסי ציבור. סדר היום שלו מוכתב בראש ובראשונה על ידי לוח השנה הישיבתי. מדי בוקר הוא צועד מביתו שבשכונת פארקווי אל ישיבת 'שאר ישוב', שם הוא שוקד על לימודו בסדר בוקר תובעני שנמשך עד אחת וחצי בצהריים.
כשאני שואל אותו על החיבור בין עולם ההופעות והחתונות ובין הלימוד העמוק בישיבה, הוא מציג תפיסת עולם מוצקה ובלתי מתפשרת. מבחינתו, השקעה בעיון התלמודי אינה תחביב או "מילוי מצברים" בלבד, אלא תנאי קיומי לשמירה על שפיות ועל זהות רוחנית בעולם המודרני. "העולם של ימינו מלא בבלבול עמוק מאוד", הוא מסביר. "המציאות משתנה בקצב מסחרר, הנורמות מיטשטשות, והתרבות הסובבת מנסה לסחוב את האדם לכל מיני כיוונים שחלקם לא טובים. התרופה היחידה והאמיתית לבלבול הזה היא האמת הישנה, העמוקה והיציבה של התורה. כשאתה יושב מול סוגיה בגמרא ומנסה להבין מה התורה רוצה ממך, אתה מתחבר למשהו שגדול מכל טרנד חולף".
כ"ץ מציע פירוש פנימי ומחודש לשאלה המפורסמת שנשאל אדם לאחר מאה ועשרים שנה בבית דין של מעלה: "קבעת עיתים לתורה?". "בדורנו הטרגדיה הגדולה היא שאנשים רבים לוקחים את התורה ומנסים להתאים אותה לקצב, לזמן ולתרבות המשתנה. הם מכפיפים את הערכים הנצחיים לנורמות חולפות. 'קבעת עיתים לתורה' – הפירוש הפנימי של השאלה הזאת לדעתי הוא האם קבעת את הזמן והתרבות לפי התורה, או שלקחת חס ושלום את התורה ותרגמת אותה לפי נורמות הזמן. זה הבלבול הגדול של ימינו. העבודה שלי היא לנסות לשמור על התוכן התורני והאותנטי של המוזיקה, ולא לכופף את המוזיקה החסידית כדי שתתאים לרוח הזמן".
"כשאני יושב בבוקר מול סוגיה בגמרא, מתעמק בדברי רש"י והתוספות, אני מתחבר לאמת צרופה", הוא מוסיף. "הלימוד הזה הוא הבלם היחיד שמונע ממני ללכת לאיבוד בתוך הבלבול של תעשיית המוזיקה. ברגע שאני לא לומד חזק, הבלבול הפנימי שלי גדל. כשאני לומד חזק, הכול מתיישר בראש והדעת מתיישבת".
רק לאחר סיום סדר הבוקר בישיבה, לקראת השעה שתיים בצהריים, עובר כ"ץ לכובעו המוזיקלי. אם יש לו אירוע, חתונה או הופעה באותו ערב, הוא מתארגן לנסיעה. אם לא, הוא פונה למשרד שמנהל את פעילותו המוזיקלית. בשנים האחרונות, פרט להופעות בחופות ובחתונות, עיקר עיסוקו מוקדש לשבתות עיון, מופעי ניגון ותפילות מרוממות בקהילות יהודיות ברחבי העולם – בלונדון, באוסטרליה, במקסיקו, בקנדה וברחבי ארצות הברית. הוא מגיע לקהילות, עובר לפני התיבה, נושא דברי התעוררות ומקיים התוועדויות שמחברות את כל גוני הקשת.
אחת הסוגיות הבוערות והרגישות ביותר בעולם המוזיקה החסידית כיום היא כאמור חדירתם המסיבית של מקצבים אלקטרוניים, טכנו וסגנונות פופ עכשוויים אל תוך הניגון המסורתי. בעוד זמרים ויוצרים רבים רואים בכך גשר הכרחי לליבו של הדור הצעיר ומנסים להתאים את המוזיקה החסידית לזו המתנגנת ברדיו הכללי, כ"ץ מביע עמדה שונה לחלוטין, כמעט נגד הזרם. כמוזיקאי מקצועי שמעריך איכות סאונד, עיבוד והפקה, הוא אינו מזלזל במיומנות הנדרשת ליצירת מוזיקה אלקטרונית. אולם מבחינתו, השאלה אינה טכנית אלא רוחנית במהותה.
"כשמתבוננים במבנה של האדם לפי תורת החסידות, מבינים שיש לנו נפש בהמית ונפש אלוקית", מסביר כ"ץ. "מוזיקה אלקטרונית וטכנו מבוססים על מקצבים פיזיים מונוטוניים ועוצמתיים מאוד. כשברקע מתנגן מקצב כזה, הדבר הראשון שמגיב אצלנו הוא הגוף, הנפש הבהמית. זה יוצר תנועה פיזית, לא תנועה נפשית של התבוננות, יראה, כיסופים או דבקות".
בדבריו מדגיש כ"ץ כי אינו בא לשפוט אומנים אחרים, והוא מבין את הרצון האמיתי להנגיש את היהדות למי שרחוקים מבית המדרש. עם זאת, הוא מזהיר מפני המחיר המצטבר של העניין הזה. "כשהמוזיקה החסידית מאבדת את האותנטיות והעידון שלה והופכת למעשה למוזיקת מועדונים עם מילים בלשון הקודש, היא מאבדת את הכלי העיקרי שלה לפעול על הנשמה. בשבילי האתגר הגדול אינו להיכנע למקצב הקל והפופולרי, אלא להצליח ליצור ניגון אקוסטי, עשיר, חי ואותנטי, שיצליח להרקיד ולשמח עד לב השמיים – אבל ישאיר את המאזין בתחושה של דבקות, יראה וקדושה. אני מאמין שזהו התפקיד של אומני הניגון בדור הזה: לא להוריד את הקודש אל החול, אלא להרים את החול אל הקודש".
לשיר ליתומי המלחמה
אירועי 7 באוקטובר תפסו את כ"ץ ביומו השני של חג שמחת תורה, הנהוג בחוץ לארץ כיום טוב שני של גלויות. בשעות אחר הצהריים החלו להתגלגל לבית הכנסת שמועות עמומות על משהו נורא ואיום שהתרחש בארץ ישראל. כ"ץ, כמו רבים מבני הקהילה, ניסה בתחילה להרגיע את עצמו ולהאמין שמדובר בעוד סבב לחימה מוכר. אך עם צאת החג, כשהטלפונים הודלקו וההיקף הבלתי נתפס של הטבח והחורבן התברר, תחושת אבל נפלה על הבית. "הרגשתי שכל העולם שלי מתפורר", הוא נזכר בקול שבור. "אתה יושב בניו יורק, במרחק אלפי קילומטרים, והלב שלך נמצא כולו עם האחים שלך בארץ. כל יהודי הרגיש שהעולם שלו רועד".
כ"ץ מזהה בכאב את הצביעות של אומות העולם, שלדבריו התגלתה במהירות הבזק. "מעט האהדה שהפגין העולם המערבי כלפי הסבל היהודי התפוגגה בתוך ימים ספורים, והפכה לגלי אנטישמיות גועשים ברחובות ניו יורק ובקמפוסים המובילים ברחבי ארצות הברית. המציאות הזאת הדגישה לי וליהודים רבים את העובדה שגם בתוך הנוחות החומרית של הגלות, היהודי נשאר תמיד זר ומבודד, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים".
מאז פרוץ המלחמה, רבות מהופעותיו בישראל הוקדשו לחיזוק ולתמיכה בנפגעי המלחמה. "באחד הביקורים שלי בארץ הוזמנתי לנגן בביתה של אלמנת צה"ל טרייה, שבעלה נפל בקרב גבורה בעזה, כדי לשמח ולהקל במעט על הסבל שלה ושל ילדיה היתומים. תוך כדי הנגינה הסתכלתי על הילדים המתוקים, ופתאום אחת מהם, ילדה כבת חמש ששיחקה על השטיח, הרימה את עיניה ושאלה את אימה בתמימות קורעת לב: 'אמא, נכון כשהמשיח יבוא גם אבא יחזור אלינו?'. המעמד הזה נחקק בנשמתי לנצח. הוא זיקק בשבילי את כל הסיפור של עם ישראל בדור הזה – תמימות, אמונה צרופה מתוך עומק הכאב, השכול והציפייה לגאולה שלמה".
למרות 18 האלבומים שהוציא והשירים הרבים שהתקבלו בציבור הרחב באהבה, כ"ץ מודע לכך ששמו לא מאוד מוכר ברחוב הישראלי הממוצע, לעומת המוניטין שצבר בקרב הקהל האמריקאי. בעבר, הוא מודה, המחשבה הזאת הציקה לו. "הרצון להצליח, להשפיע ולהיות מוכר בישראל הוא טבעי לכל אומן יהודי. אך ככל שהעמקתי בעבודת ה' ובלימוד התורה, הבנתי שמדובר במבחן פנימי של גאווה ורצון אישי מול ביטול לרצון העליון".
"כשאני נכנס ללופ הזה של 'למה לא מכירים אותי יותר בארץ', אני מבין שאני שם את עצמי במרכז ולא את הקדוש ברוך הוא", הוא משתף בגילוי לב. "אני שואל את עצמי: חסרה לך פרנסה? חסרים לך אנשים שאוהבים את המוזיקה שלך? ה' שם אותך במקום ספציפי ונתן לך תפקיד. התפקיד שלי הוא לחזק את היהודים באמריקה ובכל מקום שיש בו יהודים, ולהביא להם את אור התורה והניגון. אם ה' היה רוצה שאהיה מפורסם בכל בית בישראל, הוא היה דואג לזה. השמחה האמיתית היא לעשות את השליחות במקום שבו הציבו אותך".
המבט של כ"ץ על העתיד מלא אמונה פשוטה וציפייה לבאות. הוא ממשיך ליצור, להלחין וללוות אלפי יהודים ברגעי השמחה וההתעלות שלהם, מתוך תקווה מתמדת וציפייה לביאת המשיח. עד שזה יקרה, הוא מבקש לשמור על הטהרה של הניגון החסידי, בלי מניפולציות זולות ובלי רדיפה אחר מחיאות כפיים רגעיות.
רגע לפני שסיימנו את השיחה – שהתקיימה לצערי בזום מפאת המרחק הרב – ולאחר ששוחחנו על הלחנים החדשים שבדרך ועל הופעותיו המתוכננות לסוף חודש אלול בארץ, כ"ץ ביקש לסיים במסר פשוט של חיזוק לציבור הקוראים: "אנחנו נמצאים בתקופה של עקבתא דמשיחא, שבה הבלבול גדול והחושך מכסה ארץ. העצה היחידה שלנו היא להיאחז באילן החיים – בתורה הקדושה, בניגון האמיתי היוצא מן הלב, ובאהבת ישראל תמימה. כשאדם באמת מחובר לאמת הזאת, שום רוח שבעולם לא יכולה להזיז אותו ממקומו. לניגונים הקדושים של עם ישראל יש סגולה אדירה להרבות באהבת ישראל ואחדות ישראל ולקרב בין ישראל לאביהם שבשמיים, ואני מרגיש שזכיתי בזכות גדולה מאוד מאת הקדוש ברוך הוא להיות שליח בעניין הקדוש הזה, ומתפלל שה' יזכה אותי להמשיך בו בצורה טובה ומוצלחת עוד שנים רבות".
