אמת מארץ תצנח: הפרקליטות רומסת את החוק, ואין חשבון נפש

אין ספק שנעים יותר וטוב לחזות בסימני גאולה חיוביים שמופיעים בדור שלנו, כמו הארץ שנותנת את פירותיה בעין יפה או התקרבות של עם ישראל אל אביהם שבשמיים. אבל מה לעשות שלא תמיד הבחירה בידינו. לפעמים קשה להסיט את המבט מתופעות אחרות, שליליות למדי, שכבר הקדימו הנביאים לפני אלפי שנים לעדכן אותנו שיאפיינו את דור הגאולה. כמו ישעיהו, שאמר שבדור כזה האמת תהא נעדרת, וחכמים בתבונתם פירשו שהאמת "נעשית עדרים עדרים והולכת לה". והשבוע, הרגשתי בצער גדול שאני מבין לעומק במה דברים אמורים.

יש, או ליתר דיוק אמור להיות, צדק בסיסי שמתעלה מעל ויכוח פוליטי או מאבק ציבורי. ערך יסוד אנושי, של הכרה בכך שהמחלוקת האידאולוגית נעצרת במקום שבו הפרט נרמס תחת גלגלי המערכת שלא במשפט. חשבנו שרק משטרים מושחתים כמו של סטאלין מאמינים בפתגמים ציניים כמו "כשחוטבים עצים עפים שבבים". אז טעינו. מתברר, ולא בפעם הראשונה, שבדור שלנו עיקרון ה"עדרים עדרים" גובר על האמת. בשם צדקת המחנה, מותר לרמוס ולשקר. ושוב, לא בפעם הראשונה, אנחנו מגלים שזה נובע מתוך החממה הרעיונית שהולידה גם את סטאלין. אני מדבר על ההליך המשפטי נגד יועצי ראש הממשלה בפרשת הטרדת העד.

נזכיר לקוראים שלא עקבו. בשנת 2019, אחרי שחתם שלמה פילבר על הסכם עד מדינה במסגרת תיק 4000, הגיע לפתח ביתו בפתח תקווה רכב מקושט בסיסמאות ואיורים ברסלבריים, והחל להשמיע הקלטה חוזרת. פילבר, נזכיר, היה מנכ"ל משרד התקשורת בזמן שבו התנהל הקשר האסור בין נתניהו לאלוביץ', על פי כתב האישום בתיק 4000, והוא כביכול סיפק למשטרה את האקדח המעשן על ההנחיה של נתניהו להיטיב עם בזק. בהמשך הוא אומנם חזר בו מהעדות על "פגישת ההנחיה" והסכם עד המדינה עימו בוטל, אך באותה עת הוא נתפס כאיום גדול על חפותו של נתניהו. ברמקולים שמול ביתו הושמע ריאיון שלו עם עמית סגל, ובו טען בתוקף שאין כלום בחשדות. ולאחר הקול, נשמעו קריאות לפילבר שיחזור בו מן הכוונה להעיד נגד נתניהו.

המשטרה חקרה את האירוע הזה בחשד לעבירת הטרדת עד. החקירות הובילו לשני פעילים ששכרו את הרכב והביאו אותו למקום, אבל המשטרה חשבה שהניחה את ידיה על דגים שמנים יותר: יועצי ראש הממשלה עופר גולן, יונתן אוריך וישראל איינהורן. הם נעצרו ונלקחו לחקירה, כשהחשד הוא שהם אלו שיזמו את ההטרדה והפעילו מאחורי הקלעים את שני הפעילים שהחנו את הרכב מתחת לביתו של פילבר.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג בקואליציה מתווכחים, ועשיית הצדק במחבלי הנוחבה מתעכבת

עוד מאת יוני רוטנברג מבחינת היועמ"שית אם השר מדבר עם אזרחים, צריך לפטר אותו

משם המצב רק הידרדר. חוקרי המשטרה ביקשו במהלך החקירה את מכשירי הטלפון של אוריך וגולן כדי לחטט בהם ולחפש ראיות. השניים, שלא היו מנוסים בחקירות, ביצעו מה שאמר להם השוטר כמו כל אזרח ישראלי טוב. הם לא העלו על הדעת שלשוטרים אין צו חיפוש, ועצם הבקשה שלהם לסרוק את הטלפונים בלי להבהיר לנחקרים שהם לא חייבים למסור את המכשירים וששום רע לא יאונה להם אם יבחרו לסרב – היא פשוט עבירה על החוק.

המשטרה אומנם הוציאה לאחר מכן צו חיפוש בדיעבד, אבל עצם הפעולה החקירתית שזיהמה את ההליך הובילה לסיבוב ארוך בין בתי המשפט. עד כדי כך שהדיון בעניינו של אוריך הגיע לבית המשפט העליון, שקבע הלכה מיוחדת בענייני גבולות החיפוש במכשירים סלולריים על שמו של אוריך. הלכה די בולשביקית, אגב, שזכתה לביקורת באקדמיה על הפרצה שהיא מותירה למשטרה בכל הנוגע לפרטיות הנחקרים, וחוסר ההבנה שהפגינו השופטים לגבי המשמעות של חדירה למכשיר נייד של אדם בעידן הדיגיטלי.

מסע ציד בסביבת נתניהו

משהולבנו בבית המשפט הממצאים שנשאבו מתוך המכשירים הסלולריים, הגיע תורו של כתב האישום. אומנם חמש שנים אחרי האירוע, שעל פניו פשוט מאוד לפיענוח וקרה באופן פומבי ומתועד, ובכל זאת. בישורת האחרונה, כך על פי הדיווחים אז, התגלעה מחלוקת. הפרקליט המלווה את התיק, עורך הדין חיים ויסמונסקי, היה סבור שאין לכתב האישום הזה סיכוי. הראיות, נוסף על כך שנשאבו בחוסר סמכות, הן גם דלוחות מכדי להביא להרשעה. גם העובדה שהמוטרד עצמו, פילבר, מסרב בתוקף להשתתף בהליך ואמר במפורש שלא חש מוטרד ואינו מעוניין במיצוי הדין עם "מטרידיו" – אינה מוסיפה לתביעה. אבל כל זה לא שכנע את פרקליט המדינה איסמן. בעצה אחת עם סגניתו, ליאת בן ארי, הוא הגיש כתב אישום (בן שלושה עמודים!) נגד שלושת החשודים – הכוורת של ראש הממשלה.

נחסוך מכם את כל ההליך והדיונים, ונקפוץ לשבוע הזה – שבע שנים אחרי תחילת החקירה בפרשת נחמן־גייט. היועצת המשפטית לממשלה, בכובעה כתובעת הראשית, נאלצה להודיע לבית המשפט בבושת פנים על "הקפאת הליכים". התירוץ הרשמי: אחד החשודים, איינהורן, עבר להתגורר בחו"ל ולא ניתן לגבות ממנו עדות. המשמעות בפועל: התיק הולך לגריטה. הפרשנות שלי: איינהורן הוא רק הסולם כדי לרדת מהעץ המביך שאיסמן בחר לטפס עליו עם כתב האישום.

וכעת להפקת לקחים. יונתן אוריך היה חשוד עד לפני שבוע בשלושה תיקים. נכון לעכשיו – רק בשניים. ההימור המושכל שלי הוא שבבוא היום אף לא באחד. ומדוע? כי כפי שהקדמנו בתחילת הדברים, האשמה היחידה של אוריך היא היותו עוזרו הקרוב של נתניהו. כפי שנהוג במשטרה מתוקנת שרודפת ארגוני פשע, החוקרים מחפשים את דגי הרקק שצמודים לכרישים השמנים, כדי להפוך אותם לעדים נגד הבוס. אתם יכולים לחשוב שאני קונספירטיבי, אבל לצערי הרב – בתיק הטרדת העד, המשטרה והפרקליטות דאגו לרמוז בכל דרך שאני צודק.

נחזור לימים ההם, שנת 2019, עת החקירה נגד נתניהו בשלושת תיקיו מתנהלת בקדחתנות. יותר מאדם אחד העיד על כך שהאווירה השלטת הייתה "ציד ראשים". ארי הרו, חבר ותיק יותר בכוורת של נתניהו, סיפר בעדותו בבית המשפט כיצד ניצלו החוקרים חשדות שעלו נגדו בתיק שהתנהל בענייני עסקיו הפרטיים בלי שום קשר לראש הממשלה, כדי לשדל אותו לתת להם מידע על נתניהו. "אנחנו פה כי אתה צריך לתת לנו משהו", צוטט החוקר בפרוטוקול שהוצג לבית המשפט, "מה אתה יכול להגיד לי על אירועים פליליים או דברים פסולים, זה מה שאני צריך ממך. אני רוצה רשימה מה הדברים שהיו, כדי לדעת איזו סחורה יש לך. אני הולך איתך על הסכם, הולך לסגור לך תיק, אני רוצה לדעת מה אתה נותן".

אך לפני חצי שנה העיד אחד החוקרים בתיקי נתניהו, צחי חבקין, כי הוא וצוותו הרחיבו את גבולות הבדיקות והחקירות שלהם בענייני נתניהו הרבה מעבר לממדים שאושרו להם מפרקליטות המדינה. נזכיר, בית המשפט קבע כי פעולות החקירה בתיקי נתניהו נעשו בלי אישור כתוב מראש של היועמ"ש דאז, מנדלבליט, בניגוד לחוק. אתם מבינים את המשמעות של כל הסימנים הללו: באגף החקירות של משטרת ישראל ניהלו בסוף העשור הקודם מרוץ עוועים בדרך אל מידע שיפיל את נתניהו, ושום חוק או נוהל לא עצר בעדם.

פגיעה בממשלה עדיפה על האמת

כשמבינים את ההקשר הזה, האם יש בכלל ספק מדוע חוקרי המשטרה – שבוודאי מכירים את הסעיף הרלוונטי מחוק סדר הדין הפלילי שעימו הם מתעסקים יום־יום – החליטו לעבור על החוק ולשאוב מידע, כמה שיותר מהר, מהמכשירים הסלולריים של אוריך וחבריו? האם יש ספק למה נועד המהלך הזה, שגווע בקול ענות חלושה אחרי שמונה שנים במשיכת תביעה מבישה של היועצת המשפטית לממשלה?

אם לא די בזה כדי לשכנע, בואו נזכיר כיצד ניהלו המשטרה והפרקליטות את ההליך המקביל בנושא החיפוש הבלתי חוקי במכשירים. מה שאפרט כאן אינו פרי דמיוני הימני הקודח, אלא מבוסס על קביעות של בית המשפט העליון בפסק הדין שלו. ובכן, בעתירה הראשונה בבית משפט השלום, בחרה המשטרה לשלוח – בניגוד לבקשת בית המשפט – חוקרת זוטרה שעסקה בתיק, ולא את כל המעורבים. ההתנהלות הזאת חזרה על עצמה גם בדיונים הבאים. החוקרת הזוטרה שנשלחה, אגב, היא אחת בשם רינת סבן. שם שהפך מאז למוכר מאוד, ועוד נשוב אליו.

הפרקליטות, שהרגישה את שולי גלימתה מתלחכים, שלחה לעזרה את הזרוע הנאמנה שלה – מח"ש בראשות קרן בר מנחם. המחלקה לחקירות שוטרים הודיעה כי פתחה בבדיקה בעניין החדירה הבלתי־חוקית לטלפונים של עוזרי ראש הממשלה. הבדיקה הזאת, כמובן, לא הובילה לכתבי אישום או אפילו להערות פיקודיות לחוקרים המעורבים. זו כלל לא הייתה המטרה. החקירה על הנייר של מח"ש נועדה כדי להגן על השוטרים מפני ביקורת של גוף סלחן הרבה פחות לפגיעה בזכויות נאשמים: בית המשפט.

כך עמדה פקד רינת סבן בפני בית המשפט, וענתה לכל שאלות פרקליטי הנאשמים בחקירה הנגדית באחת משתי תשובות: לא זוכרת, או מנועה מלענות מפני שמתנהל הליך בעניין במח"ש. טיוח המהלך האמיתי של המשטרה הושלם בהצלחה. סבן, השעיר לעזאזל מתוך הצוות שנשלח כדי לנקות אחרי העבודה המרושלת של דיג ראיות נגד ראש הממשלה, הצליחה לצאת מזה בשן ועין. בית המשפט העליון אומנם מתח ביקורת חריפה על התשובות המתחמקות שלה, ואף טען שסתרה את עצמה בחלק מהדברים, אבל הגל חלף. איש לא שילם מחיר על הפרת החוק, וכל המידע מתוך הטלפונים של אנשי הסוד הקרובים ביותר לראש הממשלה נותר בכונני המשטרה.

את אותה סבן, אגב, שהייתה אמורה לעוף על טיל יחד עם כל צוות החקירה, המליכו אבירי הדמוקרטיה על עצמם לפני כמה חודשים. השר בן גביר, באופן מתבקש, החליט לא לחתום על קידומה לדרגת סגן ניצב. סבן עתרה נגדו לבית המשפט המחוזי, וכל התקשורת רצה לעמוד לצידה ולצייר אותה כלוחמת חופש. "אם יש צדק בעולם, יום אחד רינת סבן תהיה המפכ"ל", התפייטה בשידור וללא בושה מגישת התאגיד טלי מורנו. חברי כנסת מהאופוזיציה יצאו מגדרם וצילמו סרטונים בשבחה. וגרוע מכול: בית המשפט עצמו – אותו בית משפט שמולו עמדה ושיקרה במצח נחושה אך לפני שנים אחדות – הורה, באופן נעדר סמכות, להעניק לסבן דרגה בלי חתימת השר.

כיצד ייתכן? כאן אנחנו חוזרים לאמת הנעדרת. אפילו בית המשפט, מקום הצדק לפי הנטען, מניח בצד את האמת והצדק בשעה שמולו ניצב שר מהממשלה. הנחתת מהלומה על בן גביר עדיפה מהאמת. הפלת נתניהו גדולה מפרטיותו של יועצו. שמונה שנים של עינוי הדין לאנשים שלא עשו מאומה הן מחיר של מה בכך בשביל מערכת שהעיקר מבחינתה הוא שירות המחנה. אנחנו לא מאמינים יותר לדיבורים הצבועים על דמוקרטיה ושלטון החוק, לא כשאנשים כשרים נרמסים לידינו על לא עוול בכפם. לפחות אנחנו, נשמור על עמוד השדרה מוסרי שלנו מול מכבש העדר.

לתגובות:

[email protected]