העונה החדשה של משפט נתניהו: דמויות מרתקות, עלילה צפויה

יש לי הערכה מקצועית עמוקה לתסריטאי שמאחורי משפט נתניהו. נכון, הפרקים ארוכים מאוד והעונות נמרחות, וגם יש לא מעט סצנות משפטיות טרחניות ומלאות, אבל הדמויות מחפות על הכול. נתניהו הגיבור הסובל, שאחרי שכל השערים נסגרו בפניו ונדמה היה שהוא גמור – הצליח להפוך הכול על מתנגדיו. שי ניצן, הנבל (במינוח הקולנועי, לא ככינוי גנאי כמובן) האולטימטיבי והמתוחכם. אלשיך, ליאת בן ארי, חדד – כל דמות בצבע. ומעל כולם אביחי מנדלבליט. הגיבור האנטי־גיבור. האיש שהוביל אירוע תוך כדי שהוא בכלל נקלע אליו. אחלה כתיבה של דמות: ההפך ממה שהצופה מצפה לראות, עם דקויות אנושיות מרהיבות, ממש להסיר את הכובע.

השבוע הגיע תורו לככב בסדרה. הרי אף אחד כבר לא מאמין שיראה פסק דין בעל חשיבות או עסקת טיעון דרמטית באירוע המיותר הזה, אז לפחות בידור טלוויזיוני. מנדלבליט נקרא להעיד במשפט, ודווקא מטעם ההגנה. אין לו מה להוסיף יותר מדי בעניין הראיות או האישומים נגד נתניהו, על הצד הזה מופקדת יהודית תירוש שמנהלת את התיק מטעם הפרקליטות. מנדלבליט זומן לתת עדות כדי לברר נקודה אחת: האם הפרקליטות צייתה לחוק יסוד: הממשלה שלפיו "לא תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה".

בוודאי לא עקבתם – זה הרי מן הנמנעות – אחרי כל הפלפולים והדקדוקים שנערכו עד היום בשנות המשפט הארוכות בשאלה הזאת. על דוכן העדים עמדו שוטרים, פרקליטים, נחקרים. לבית המשפט הוגשו סיכומי חקירות, פרוטוקולים ותכתובות פנימיות. הכול מתוך ניסיון של הפרקליטות לייצר יש מאין אישור כדין של היועמ"ש דאז מנדלבליט לביצוע החקירות. ממש לאחרונה פלפל ערן קמין, אחד החוקרים בתיק 1000, שהם רק בדקו ולא ממש פתחו בחקירה ולכן לא היה צורך באישור מראש. זה רק התירוץ האחרון. לפני כן דובר על כך שאומנם לא בכתב, אבל אישור בעל פה היה. שעל עיקר החקירה התקבל אישור, אבל לא על כל כיוון שהתפתח. ועוד ועוד על זו הדרך.

שומר מרחק בלי לקרוע את החבל

אולי יעניין אתכם

בנושא 1216b נתניהו וכ"ץ: מחבלים לא יוחזרו לבתיהם, בניגוד לפסיקת בג"ץ

בנושא 1216b 12 יום לבחירות: מה יקרה בעשר ודקה?

בנקודה הזאת מגיע מנדלבליט לבית המשפט. במדינה מתוקנת, כלומר לא כאן, הדברים היו צריכים להיות חדים וחלקים: כל חקירה שמנדלבליט לא ידע להמציא אישור כתוב וחתום בשמו שניתן לה מראש – בטלה. כלומר אין תיק. הלוא בדיוק בשביל זה נחקק הסעיף הזה בחוק יסוד: הממשלה. חוק יסוד, קודש הקודשים של אהרן ברק. מפני שראש ממשלה הוא התגלמות העיקרון הקדוש ביותר בדמוקרטיה – הכרעת הרוב – וכדי לבטל את הכרעת הרוב באמצעים משפטיים דרושה נקיות מופלגת.

בתיק הזה, שכאמור הוא מופע בידורי ותו לא, כולם יודעים שמנדלבליט לא יוכל להמציא מסמכים כאלה, אבל כולם גם יודעים שזה לא ישפיע כמעט בכלום על המשפט. תהיה איזו נזיפה שתירשם בפרוטוקול, והעניינים ימשיכו כדרכם. אי מתן האישור של היועמ"ש מראש בסך הכול יצטרף לשורה ארוכה של ליקויים ומחדלים בניהול התיק: תרגיל פלילי שנעשה לניר חפץ, לחץ אסור להחלפת עורכי דין, שימוש לא חוקי ברוגלה נגד חשודים, העלמת עין של מח"ש כדי לא להפריע לציד, סחר־מכר עם חשודים בפרשות אחרות בעד מידע כלשהו על נתניהו ועוד ועוד. השופטים יחזרו על המנטרה ש"הדברים יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין", אבל עד שזה יגיע – הימים היפים שבהם אחבוק כבר נכדים – מדינה שלמה תמשיך בטרללת.

עד כה, בימים הראשונים לעדותו, מנדלבליט נתן בדיוק את מה שהיה צפוי. הוא הרחיק את עצמו מכל המחדלים והפשעים שהתרחשו בחקירות תיקי ראש הממשלה, אבל גם שמר על החבל שלא ייקרע וחלילה יביא לפסילה של תוצאות החקירות האלה. כך, למשל, הוא הודה בפירוש שפרקליטות מחוז ירושלים משכה את כיווני החקירה למקומות הזויים ש"הרגשתי לא בנוח איתם", עד כדי כך שהוא נאלץ להעביר את התיק לפרקליטות מיסוי וכלכלה, אבל עם זאת סירב להודות שהופעל עליו לחץ. אמר בנוגע לתרגיל שנעשה לניר חפץ ש"וודאי שנעשו דברים פסולים ביחס לעדי מדינה", אבל גם התנגד נחרצות לכך שהם עלו לכדי עבירה פלילית. וכך גם לגבי העדכון שלו בחקירות: לא הכחיש שאמר פעם שהמשטרה פועלת מאחורי גבו, אבל ניסח מין הגדרה מתחמקת שלפיה ביקש להתעדכן רק בפעולות העיקריות.

דמות האנטגוניסט הנבוך

בעוד תוכן העדות היה די משמים ומתחמק, הדמות של מנדלבליט ריתקה אותי. אביחי מנדלבליט היה הפרקליט הצבאי הראשי, שהצליח במהלך הדיונים והמפגשים להיתפס ברדאר של נתניהו. נתניהו מואשם היסטורית, אפילו על ידי תומכיו, בבחירה גרועה של בעלי משרות בכירות – במזיד או בשוגג. נתניהו של פעם, "מגן מערכת המשפט", בחר בכוונה תחילה אנשים כמו שי ניצן או יהודה וינשטיין – הכול כדי לרצות את האליטה. לפעמים, גם כשהכוונה הייתה טובה, הוא פשוט נפל בפח. כמו במקרה אלשיך. כשהוא החליט לקחת את הג'ינג'י החוזר בתשובה, שלא גדל בפרקליטות ומנותק מהברנז'ה, היישר מתפקיד שהוא משרת אמון קרובה כמו מזכיר הממשלה ולהנחית אותו בראש מערך התביעה והייעוץ המשפטי – זו הייתה בשורה.

אני מזכיר לכם: בתחילת הדרך, ההפגנות מול ביתו של מנדלבליט נשענו על הנרטיב שהוא "היועץ המשפחתי" שמגן על נתניהו ומונע הגשת כתבי אישום נגדו. לכן, כשהחליט להודיע על הגשת כתבי אישום כחודש לפני בחירות 2019, ועוד בחשד החמור והתקדימי של שוחד בצורת סיקור אוהד, זו הייתה דרמה. רק בהערת סוגריים: במבט לאחור זה נראה לי פשוט הזוי ובלתי־חוקתי. ניסיון בוטה להשפיע על מערכת בחירות. אם היה בית דין גבוה לצדק במדינת ישראל, הוא היה מזדעק ומונע הצהרה כזאת.

ההתהפכות הזאת הייתה חידה. שתי תזות צצו בעקבותיה. הראשונה, שאותה קידם עמית סגל בעזרת הקלטות בלעדיות שהשיג, היא "ה*** הזה מחזיק אותי בגרון". כלומר, מנדלבליט טען בשיחת טלפון שהוקלטה ששי ניצן, פרקליט המדינה דאז, מסרב לסיים את הטיפול בתיק הפלילי שנפתח נגדו בפרשת הרפז ולתת לו את החותמת של "נסגר מחוסר אשמה". לפי התאוריה הזאת שי ניצן הוא זה שניצל את כוחו על מנדלבליט ואילץ אותו לעבור את המהפך בעניין נתניהו.

השבוע ביסס מנדלבליט בעצמו את התזה השנייה. אני חושב שכבר למדנו את זה, אבל חשוב להפנים את המסר. מינוי של אדם מקצוען ובעל דעות נכונות או השתייכות מחנאית רצויה הוא רק מחצית הדרך. החצי השני והחשוב באותה מידה הוא עמוד שדרה מברזל. מפני שעם כניסתו של אדם עם הדעות הכי נכונות והכישורים הכי מתאימים אל מערכת רבת עוצמה ובעלת מנגנונים של שימור הכוח, הוא יכול להיגרס אל תוך המכונה הזאת בתוך שבועות ספורים. הדוגמאות רבות כל כך, לצערנו. והדמות של מנדלבליט, כפי שהצטיירה בעדותו שלו, היא של אדם שהמערכת גורסת ומעצבת מחדש לפי רצונה בקלות רבה.

"לא הרגשתי בנוח", "לא ראוי", "משכו לכיוונים אחרים", "פעלו מאחורי הגב". זה רק מקבץ קטן של ביטויים שהשמיע מנדלבליט ביומיים של עדות על פעילות הפרקליטות והמשטרה בתיקים. הכול, כביכול, תחת אישורו ופיקוחו על פי חוק יסוד. אלה ביטויים שמתאימים לסטאז'ר שקיבל הזדמנות בפרקליטות המדינה, לא לראש המערכת שתפקידו היחיד הוא להציב את גבולות הגזרה ולשמור על תקינות הפעילות. בפרטים הוא הרי הודיע בתחילת העדות שאינו בקיא. אז אם לא בכללים ולא בפרטים, באיזה אופן בדיוק השפיע ראש התביעה אביחי מנדלבליט בתיק החקירה החשוב ביותר שניהל תובע כללי בישראל אי פעם?

לכן נהניתי כל כך מהדמות הזאת בתסריט. אתה מציב מול נתניהו, דמות סוחפת וחזקה, נמסיס שהוא בסך הכול אדם מובך, מובל, שלא בדיוק מבין מה מעשיו פה. ועם כל הגמלוניות וההססנות שלו, בסופו של דבר ההיסטוריה הניחה אותו שם, בנקודה שמסחררת את הפוליטיקה הישראלית כבר שבע שנים. ולעולם אינך מבין עד תום האם הנעבעכיות היא חזות הכול, או שהיא בכלל חלק ממצג שווא מתוחכם שמישהו מנסה למכור לך.

לתגובות:

[email protected]