יש שאלה די בסיסית, אפילו שורשית במובן מסוים, שכל אזרח ישראלי נזכר בה מדי פעם, שואל את עצמו בפליאה, וממשיך לשגרת יומו: איך ייתכן שעדיין לא הוציאו להורג את מחבלי 7 באוקטובר שכלואים בישראל? ככל שהזמן חולף השאלה הופכת חריפה יותר, אך באופן אבסורדי גם רמת העניין יורדת. נדמה כי הליך החקיקה התקדם לו בעצלתיים, והביצוע עוד יותר. אז תרשו לי להפתיע: במשך כמעט שנה מתחולל בתוך הקואליציה קרב יצרי וסוער סביב הדרך שבה נכון להוציא אל הפועל את המובן מאליו. בשורות הבאות תיחשפו להתרחשות הזאת, על כל פרטיה, לראשונה.
כמה שבועות אחרי הטבח, חבר הכנסת עמית הלוי (הליכוד) מתחיל לחשוב קדימה, ומבין שהמחבלים שחצו את הגדר ב־7 באוקטובר ומוחזקים במעצר בישראל זקוקים לטיפול חקיקתי מיוחד שיוביל להוצאתם להורג. קו המחשבה שלו היה ברור: כגודל הזעזוע וחומרת האירוע, כך גם סגנון הטיפול. בשנות ה־50 חוקקה מדינת ישראל את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, חוק שבחסות הבהירות המוסרית כיצד צריך לטפל בשאריות הנאצים, ידע לדלג מעל מכשולים משפטיים שגרתיים שמשתייכים לדין הפלילי הרגיל.
הוא מגיש הצעת חוק בשם זהה, רק שהפעם חמאס מחליפה את הנאצים. באותה נקודה בזמן, זה כמעט המובן מאליו. הוא מבקש לקדם את החקיקה באמצעות הכלים הכבדים שבידי הקואליציה, אבל נתקל במחסום. שר המשפטים יריב לוין מבקש לדבר איתו, ומסביר לו שראש הממשלה מבקש להסיר כל יוזמה כזאת, כל עוד חטופים ישראלים מוחזקים בידי חמאס בעזה. החשש שהוצאה של חמאסניקים להורג, או אפילו חקיקה בנושא, תוביל לתגובה דומה כלפי חטופינו, שיתק לחלוטין כל אפשרות להניע הליך כזה. מכאן ועד שחרור החטופים היה ברור שאין כל אפשרות להתקדמות בנושא.
לפני שנה, תודה לא־ל ולשאר המעורבים שתרמו לכך, חזרו כל החטופים החיים והחללים. הפתח נפתח, ויוזמות חקיקה שהמתינו בראש או בקובץ word במחשביהם של חברי כנסת פרצו לאור עולם. רק שתיים שרדו את הגיבוש והפכו להיות מעשיות. חוק עונש מוות למחבלים, הבטחת בחירות ישנה של בן גביר שאינה מתייחסת ספציפית למחבלי 7 באוקטובר, עלה מיד להצבעה ולדיונים בוועדות. לגבי חוק ספציפי למחבלים המעורבים בטבח, היה זה החוק של שמחה רוטמן (הציונות הדתית) ויוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו) שעלה לשלב הגמר. מטבע הדברים, בהיותו יושב ראש ועדת החוקה שדנה בחוק, היה בידי רוטמן הכוח לדחות יוזמות אחרות כמו זו של הלוי ולקדם הצעת חוק משלו.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת יוני רוטנברג
מבחינת היועמ"שית אם השר מדבר עם אזרחים, צריך לפטר אותו
עוד מאת יוני רוטנברג
מחקר ישראלי: חיסוני הקורונה פגעו באוכלוסיות בריאות
עוד במשפט
הטרדה או מחאה לגיטימית? ארגוני שמאל עתרו נגד הנהלת בתי המשפט
עוד במשפט
מנדלבליט על פרקליטות מחוז ירושלים: "הרגשתי לא בנוח איתם"
בנושא 1211b
כשנציג הכופרים פוגש את איש האמונה
בנושא 1211b
אחרי 30 שנה של דחיות: מכרזים לבנייה בשטח האסטרטגי E1
החל מהסתיו האחרון, ממש רגע אחרי חזרת החטופים, הדיונים בחוק לעשיית דין במחבלי חמאס מתחילים בקדחתנות. בטור שפרסמתי באוקטובר שעבר פירטתי את האתגרים המשפטיים ואת האפשרויות השונות לפתרונם, שנידונו באותה ועדה. מומלץ לגשת ולחפש אותו באתר בשבע, מפני שהדברים שם שופכים אור נוסף על התהליך, ואין כאן מקום לחזור על הכול. אך הדבר המעניין שקורה, במקביל לדיונים בוועדה, הוא הליך חקיקת עונש מוות למחבלים שמתקדם.
בן גביר, ששלח את חברי הכנסת ממפלגתו להעביר את החוק, החליט שהוא עושה מעשה. במקום להמתין לשולחן העגול הענקי בוועדת החוקה, שכולל גורמים מגלעד קריב ועד משרד המשפטים והמכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא מוסיף לחוק עונש מוות למחבלים שלו סעיף שעוסק במחבלי 7 באוקטובר וסוגר איתם עניין בזריזות. בנוסח החוק שהוגש לקריאה ראשונה, קובע החוק שלושה עקרונות לגבי משפטם של שבויי חמאס: מי שגרם למותו של ישראלי יידון למוות כעונש מינימום ללא אפשרות לשיקול דעת; גם אם התביעה לא תדרוש עונש מוות, לשופט יהיה סמכות לפסוק אותו; ויישום פסק הדין יבוצע על ידי שב"ס בתוך 90 ימים מקסימום. חוק מחץ, מה שנקרא.
רוויזיה של רוטמן על החוק של עצמו
בשל הרגישות בחוק הזה, גם בלי קשר לסעיף מחבלי הטבח, נקבע כי הוא יידון בקבינט. זה היה בדצמבר האחרון. בן גביר מגיע מוכן להצגת החוק עם עוזר החקיקה שלו, אבל אז מתפוצץ בישיבת הקבינט ויכוח סוער. שר המשפטים יריב לוין מתרתח. עזבו שכל החוק הזה הוא קטסטרופה שאני מתנגד לה, הטיח בשר לביטחון לאומי בפני חברי הקבינט, אבל מה הוא מנכס לעצמו את ההוצאה של מחבלי החמאס להורג;? זה לא יקרה, דפק על השולחן וחזר שוב ושוב, זה לא יקרה.
בן גביר לא נשאר חייב. הוא האשים את לוין שהם לא באמת רוצים להוציא להורג את כל המחבלים. לטענת נוכחים בישיבה, לוין האשים את בן גביר בחוסר אחריות וצעק: "הוא רוצה לתלות מאה מחבלים". נתניהו, שנבוך קמעה מהוויכוח שהתגלע, ביקש משני השרים שיקיימו דיון בנפרד ויגיעו להסכמות. אחרי כמה דחיות וביטולים, פגישה כזאת אכן נקבעה, והיא הייתה נרחבת בהרבה. נכחו בה שר המשפטים והשר לביטחון לאומי, יחד עם היועץ של בן גביר דוד בבלי, יושב ראש ועדת החוקה שמחה רוטמן ויושב ראש הקואליציה אופיר כץ.
גם הפגישה הזאת לא הייתה נופת צופים, אך בסופה נרשמה הסכמה. מה הייתה ההסכמה? גם על כך אין הסכמה. תלוי את מי שואלים. בסביבת בן גביר אומרים כך: בפגישה הצגנו הצעה שמחלקת בין פרוצדורה למהות. המהות, שהיא הוצאה להורג של מחבלי 7 באוקטובר, תימחק מהצעת החוק ותישאר בידיו של רוטמן והצעת החוק שלו. הפרוצדורה, לעומת זאת, כלומר איך הורגים מחבלים, תישאר בחוק עונש מוות למחבלים ותשמש כקביעה רוחבית גורפת, שתחול גם על מחבלים שיישפטו למוות במסגרת חוק עשיית דין במחבלי חמאס. הפרוצדורה היא, בין השאר, העקרונות שפירטנו קודם: עונש מוות חובה ולא נתון לשיקול דעת, נתון להחלטת שופט בלי פרקליטות, ובתוך 90 יום.
רוטמן ולוין מכחישים את קיומה של הסכמה כזאת. לטענתם, ההסכמה היחידה שהתקבלה היא הורדה של דיני החמאסניקים מחוק עונש מוות למחבלים. הפרדה מלאה בין שני נושאים. וכך, אחרי התיקון, חוק עונש מוות למחבלים התקדם, עבר בקריאה שנייה ושלישית ונכנס לספר החוקים הישראלי. זמן קצר לאחר מכן, חוק מקביל סיים גם הוא את הליך החקיקה ונכנס לספר החוקים – החוק לעשיית דין של רוטמן ומלינובסקי. ושם, בחוק הזה, הופיעה לאנשי בן גביר הפתעה שהם לא ציפו לה.
בוועדת החוקה קרה דבר די חריג. אולי אפילו חריג מאוד. אחרי הכנה של החוק והצבעה עליו לקריאה שנייה ושלישית, יושב ראש הוועדה רוטמן הגיש בקשה לרוויזיה וקיים דיון והצבעה נוספים. רוויזיה היא כלי פרלמנטרי שעניינו בקשת דיון מחודש בעניין שכבר הצביעו עליו ונקבע. בדרך כלל זהו כלי של האופוזיציה כדי לעכב חקיקה ולהציק לקואליציה. הפעם דווקא יושב ראש הוועדה, שהוא מגיש הצעת החוק, הוא שעמד מאחוריה. ההסבר שנתן בתחילת הדיון, שהתקיים באפריל האחרון, הוא שבשל מורכבות הנושא עלו במהלך הפגרה כמה עניינים חשובים שדורשים שינוי בנוסח החוק.
להצבעה עלו כמה שינויים בחוק, חלקם מהותיים יותר וחלקם פחות. מה שרלוונטי לנו הוא שינוי שנמסר כלאחר יד, אבל טומן בחובו התנגשות קואליציונית. רוטמן הסביר לנוכחים שפתאום, באמצע הפגרה, הם התוודעו לסעיף בתקנות החירום של מדינת ישראל, שלפיו החלטה על אופן הביצוע ותזמון הטלת עונש מוות היא סמכות שמסורה לרמטכ"ל. לרמטכ"ל?! כן. מתברר שאפילו הוא עצמו לא ידע על זה. זה לא מתקבל על הדעת שנשאיר את זה ביד הרמטכ"ל, קבע רוטמן ונענה בהנהונים, נשנה בחוק החדש ונקבע שהתקנה הישנה בטלה בפני תקנה חדשה, שמסמיכה את שר הביטחון ושר המשפטים להכריע בנושא חמור שכזה.
פיל גדול עמד במרכז החדר, עד שאחד המשתתפים הצביע עליו. אבל מה עם החוק שעבר ממש לפני זמן קצר, שקובע בחקיקה ראשית את הפרוצדורה, אופן הביצוע ולוחות זמנים של ביצוע עונש מוות למחבלים? גם לילך וגנר, נציגת היועמ"שית לעניין הזה, השמיעה את דעתה שיש כאן צורך בחקיקה ראשית, ולא בתקנות. אבל רוטמן לא התרשם. אין כאן צורך בחקיקה ראשית, הפטיר. השינויים עלו להצבעה והתקבלו, וההסכם אליבא דבן גביר – שאליבא דרוטמן לא היה ולא נברא – הופר.
מיליארד שקל, וזו רק ההתחלה
עכשיו תאמרו: למה לעסוק בזוטות? את מי מעניינת שאלת הקרדיט לסעיף החוק ההוא או הזה, מלבד את הפוליטיקאים עצמם? האמת היא שזה לא ריב קטנוני בלבד. כמובן, אני לא שולל קיומן של אינטריגות, אבל יש כאן שאלה מהותית על הדרך. שאלה שהימין מתחבט בה כמעט בכל מהלך שהוא מבקש להוביל: האם ללכת עם האמת האידאולוגית הצרופה, ראש בראש, גם בידיעה שהוא כמעט בטוח יתנגש בקיר בג"ץ, או שנכון יותר להתפשר ולהתגמש, אך לגייס לטובת המטרות שלך באופן חלקי את המערכת הפקידותית והמשפטית.
ב'עוצמה יהודית' רצו חוק מקסימליסטי, שלא מותיר לפקידים ולשופטים שבדרך למסמס את המטרה הסופית – כמה שיותר מחבלים תלויים, וכמה שיותר מהר. רוטמן רואה את הדברים אחרת. מבחינתו, הסעיף ה"פרוצדורלי" בחוק עונש מוות למחבלים חסר סיכוי. במקרה הטוב השופטים יפרשו שהוא אינו חל על משפטי הטבח מאחר שלא הוזכרו בפירוש בחוק, ובמקרה הסביר החוק כולו ייפסל בבג"ץ. בחוק שלו, לעומת זאת, הגם שאין גזר דין מוות כמינימום ולוחות זמנים כסאח של 90 יום, יש 110 אצבעות שהצביעו בעדו בכנסת ויועצת משפטית לממשלה שחתומה עליו, כך שהוא חסין בג"ץ.
המעניין הוא השר לוין, שבסוגיות רבות נחשב לנער הפוסטר של גישת הראש בקיר. לא מעט פעמים השיטה הזאת נקראת על שמו – שיטת לוין. במקרה הזה הוא הלך לאורך כל הדרך על מלא עם רוטמן. ביקשנו לשמוע את הצד שלו בעניין, אך לצערנו, בניגוד לכל שאר הנוגעים בדבר, הוא בחר לא לשתף פעולה.
החוק של רוטמן, צריך לציין, אינו חסין גם מביקורות של חברי כנסת אחרים מימין. חבר הכנסת עמית הלוי הביע כמה פעמים בפני הוועדה, כמי שהגיש חוק אחר בעצמו, את חששותיו מהחוק הקיים. לטעמו כל הקונספט מוטעה: טריבונל שדן פחות או יותר לפי סדרי הדין הפלילי הרגילים, אפילו שיש כמה התאמות וקיצורי דרך, ייהפך למשפטים אין־סופיים שלא יובילו להוצאות להורג בסופם. גרוע מכך, הוא טוען, המשפטים הללו עלולים להפוך ממשפטי ראווה של מדינת ישראל למבצעי הטבח, למשפטי ראווה שהחמאס עושה בישראל. עורכי הדין של חמאס ינצלו את הבמה כדי להאשים את ישראל בכל עוולות הקיום האנושי, והעולם כולו ישדר את נאומיהם המיוסרים בלופים. השיטה, לטעמו, הייתה צריכה להיות סטייל אייכמן: מביאים, מטיחים, משפילים ותולים. המושג "משפט" מתאר רק את הנראות החיצונית של ההליך.
התשובה של רוטמן פשוטה: בהתחשב בצורך לרתום את כל הכוחות ולהפוך את עשיית הדין עם הנאצים המודרניים לישימה וריאלית, אלה האילוצים. סדרי הדין לא יהיו כמו משפט רגיל בדין הפלילי, ויבוצעו בהם התאמות שמפשטות את ההליך עד כמה שניתן. גם הייצוג אמור להיות מינימלי, מתוך ההיצע של מייצגי המחבלים בבתי המשפט הצבאיים כיום.
החוק שעבר מעורר עוד הרבה שאלות. למשל, התקציב האסטרונומי – מיליארד שקלים במצטבר (לפי ההערכות הסכום הסופי יהיה הרבה יותר גבוה). רוטמן טוען שזה מחויב המציאות, מפני שהעברת הסכומים הנדרשים לקיום המשפטים למערכת בתי המשפט והפרקליטות תיגמר כמה מיליארדים צפונה משם. אבל בסוף, כל השאלות האלה הן שוליות. יש שאלה אחת, החשובה ביותר, שאף אחד לא יודע לענות עליה במדויק: כמה מחבלי 7 באוקטובר יוצאו להורג בפועל? ההערכות, למרבה הצער, לא אופטימיות.
בסוף רק ראש הממשלה יקבע
נתחיל בשאלה הבסיסית, שאינה פשוטה כלל. כמה מחבלים שהשתתפו בטבח מוחזקים כיום בבתי הכלא? בדיוני הוועדה שעסקו בחוק, נשמע שוב ושוב המספר 300. חבר הכנסת עמית הלוי שאל על כך כמה פעמים, בלי לקבל תשובה: הרי אחרי הטבח אמרו לנו שבבתי הכלא נמצאים כ־1,100 לוחמים בלתי חוקיים, לאן נעלמו 800? היות שזהות המחבלים ששוחררו בעסקאות החטופים השונות גם עומעמה, לא מן הנמנע שזה ההסבר לחלק מן הפער. אבל זה בוודאי לא ההסבר לכולו.
בדיונים השונים בוועדה, פרקליטות המדינה דיברה כל הזמן על חלוקה של הלוחמים הבלתי־חוקיים שכלואים בישראל מאז הטבח לחמש רמות: ארבע רמות של עזתים שפלשו, מלוחמי נוח'בה ועד בוזזים או עזתים שידוע עליהם רק שחצו את הגדר, ועוד דרגה חמישית שסופחה, של מחזיקי חטופים או מסייעים להחזקתם. בהימור לא פרוע בכלל, אפשר להניח שהמספר 300 הוא סינון מוקדם שערכה הפרקליטות מדעתה, כאשר היא מנפה מראש, בהתייחס לחוק שמטרתו הסופית הוצאה להורג, עצורים שאינם רלוונטיים בעיניה לעונש כזה.
להגיד לכם שבכך הכול מוסבר? ממש לא. באוזניי שמעתי כמה גרסאות שונות לחלוטין, מאנשים שמעורים לכאורה בפרטים מכל מיני כיוונים. חבר כנסת שמעורב בדיונים דיבר על מחבל נוח'בה אחד בלבד שכלוא בישראל, כאשר כל השאר הם לכל היותר פעילים שמקושרים לחמאס. בסביבת בן גביר מדברים על מספר גדול של אסירים שאפשר לבסס נגדם ראיות על מעשי רצח ממש. גורם במערכת בתי המשפט דיבר גם הוא על אסירים רבים שיש ראיות נגדם. ומעבר לכל זה מהדהדת שאלה קשה מאוד: מה לעזאזל הסיפור עם 800 המכשירים הסלולריים שנגנבו ממתקן אחסון ששירת את השב"כ, ועל פי הדיווחים משויך למחבלים שחצו את הגדר ב־7 באוקטובר? היכן עומד הסיפור הזה ביחס ליכולת, או חוסר היכולת, לדון למוות את המחבלים הכלואים כיום בישראל?
אם נדבר ריאליה, החוק שעבר בסופו של דבר בכנסת, בשיתוף כל הגורמים המעורבים בו, לא יוציא להורג מאות מחבלים. גם לא עשרות. רוטמן מסביר שהחוק והמנגנון שהוא יוצר מאפשרים למעשה לגזור עונש מוות על כל מחבל שהשתתף בטבח, בכל דרך שהיא. הסעיף המקורי שרצה בן גביר להכניס בחוק עונש מוות למחבלים, היה אמור על הנייר לאפשר הוצאה קולקטיבית להורג של כל המוחזקים בבתי המעצר כיום, בלי אפשרות לשיקול דעת ועיכובים. הבעיה, בשתי הדרכים, היא שכל זה רק על הנייר.
כשמנסים לחשוב על עשיית דין בפושעי מלחמה, כמעט אינטואיטיבית עולה הדוגמה האולטימטיבית לכך בהיסטוריה העולמית – משפטי נירנברג. הנתון המפתיע הוא שבכל המשפטים שהתנהלו שם, בסך הכול הוצאו להורג פחות מ־30 נאצים. עוד יש לציין שהיו אלה חברים בכירים יחסית במערך הפיקוד וההנהגה של הרייך השלישי. מי שיושב כרגע בבתי המעצר בישראל הם מקסימום מפקדים זוטרים, הרוב אפילו לא חיילים. בסופו של דבר, ההכרעה בשאלה אם נראה כאן מאות מחבלים מוצאים להורג בכיכר העיר או תלייה סמלית אחת או שתיים של גורמים בכירים יחסית, תהיה הכרעה מדינית ולא משפטית גרידא. יש כאן שיקולים בין־לאומיים, ומי שיקבל בהם את ההחלטות יהיה ראש הממשלה. אם רוצים להיצמד לתקדימים הבין־לאומיים ולהיות מחוברים לאמות המידה שלהם, כדאי להנמיך ציפיות.
אז על מה מיליארד שקלים? רוטמן סבור שפרט לשאלה כמה מחבלים בדיוק יוצאו להורג, החשיבות של החקיקה ושל המשפטים שהיא תייצר טמונה גם באפשרות לספר את סיפור הטבח בישראל ובעולם, ולהילחם בקולות שכבר היום מכחישים את המאורעות. הלוי, כאמור, חושש שההפך הגמור הוא שיקרה. בהכירנו את האווירה הבין־לאומית, זה לא מופרך. כך או כך, אלה חדשות די מדכאות.
ואני מוסיף תהייה משלי. סיפורה של הקואליציה הנוכחית הוא חקיקה טובה שהופכת לאות מתה בבית המשפט. הדוגמאות לכך רבות מספור. אפילו חוק אחד, חוק עונש מוות למחבלים, שכבר יושב לו בספר החוקים כמה חודשים טובים ועדיין לא נראה יישום שלו באופק. בסופו של דבר, גם החוק להעמדה לדין של מחבלי 7 באוקטובר לוקה באותה בעיה. הוא מסמן היטב את כל הדרך אל עמוד התלייה, אבל משאיר את הסמכות ביד השופטים והפרקליטים. ועליהם, בלשון המעטה, קשה מאוד לסמוך. יש לי יותר מחשד סביר שלא נראה אפילו מחבל אחד תלוי בסוף הדרך.
לתגובות:
