"אבא, למה?"

"יש המון המון רגעי ייאוש וקושי, אפילו יותר ממה שחוויתי אחרי הפיגוע שבו הפכתי לאלמנה", משתפת אתיה אליה בכנות, "לפעמים אני מרגישה שהעסק הזה כבר מוגזם, שלא בחרתי בחיים האלה ובאמת כבר מיציתי, תחושה שהצער והכאב חזקים ממני ולא אקום מפה לעולם. לפעמים אני מאפשרת לעצמי לשקוע בעוצמות של הכאב והבכי ולהתפרק, ואני מרגישה שזו דרך ההתמודדות הנכונה באותו רגע, ולפעמים הדרך להתמודד היא לאכול משהו טוב ולהתאוורר. אבל אחרי הדרך הזאת או הזאת, אני מרגישה שמשהו בעוצמת החיים עצמם ממשיך אותי קדימה בצורה לא מוסברת".

לפני כחמש שנים שכלה אתיה אליה את בעלה, יהודה דימנטמן הי"ד, בפיגוע סמוך לחומש. לאחר כשנה וחצי, כשהיא אמא צעירה לדוד, שהיה ילד בן שנתיים, היא נישאה בשנית לאיתן דוד אליה. אבל שמחת הבית החדש שהוקם נקטעה באסון נוסף: לפני כשנה נפצעו שלושתם בתאונת דרכים קשה. אתיה עצמה נפצעה אך התאוששה וחזרה לחיים, אולם בעלה נפצע קשה מאוד בראשו ועדיין לא שב להכרה מלאה ולתפקוד. איתן דוד נמצא כיום בשיקום איטי בדירה מותאמת בקריית אונו, ואתיה עוברת יום יום בין הבית שלהם ביצהר, הדירה הזמנית שלה במגדלים ודירת השיקום בקריית אונו, ומיטלטלת בין כעס כלפי שמיא לתקווה ואמונה שבעלה ישוב לאיתנו.

"לפעמים עצם הידיעה שיש לי אחריות על דוד, האוצר הזה, היא המוצא האחרון שמחזיק אותי", היא ממשיכה ומשתפת בהתמודדות עם תהומות של כאב ואמונה בחיים הבלתי אפשריים שנכפו עליה. "האמונה שלי היום היא לא האמונה שהייתה לי לפני שעברתי לחומש, וגם לא אחרי הפיגוע. זו אמונה שנשברה ונבנתה, ושוב קרסה ועכשיו מנסה להיבנות מחדש, הרבה יותר כנה ואמיתית. היא לא באה ממקום שמאמין כי בסוף פתחו לפניו את הטוב, אלא היא קשר אחר וחדש עם ה' אחרי שהוא שבר והרס לי. אני עומדת מול כל הטוב שיש בעולם ובחיים שלי מצד אחד, ומול המון כאב ושאלות מצד שני, ושואלת: אז מי אתה? אני הרי יודעת שאתה טוב".

אני מגיעה לדירתה הצנועה והזמנית של אתיה ביישוב מגדלים. כאן מתגוררים ההורים של איתן דוד, וגם אח ואחות של אתיה, ככה שלעת עתה זה הפתרון הנוח יחסית מבחינתה. מוצרי החשמל בדירה הם אלה שהיו בבית שלה ושל יהודה הי"ד, והמתינו כמה שנים במחסן. "מהבית שלנו ביצהר לא לקחתי כמעט כלום", היא מסבירה, "אני רוצה שתישאר תחושה שהוא חי וקיים ואפשר לחזור אליו בכל רגע".

אולי יעניין אתכם

בנושא באנר מגזין 1 כוח איתם

בנושא באנר מגזין 1 מנות קרב

"מה מפחיד בלמות?"

אתיה גדלה במירון כבת זקונים למשפחה של תשעה ילדים, אבל הלב שלה תמיד נמשך לכיוון יהודה ושומרון. "תמיד הרגשתי שכל האקשן קורה במרכז בעוד אנחנו בצפון, אז הבטחתי לעצמי שאני לא אגור שם", היא נזכרת בחיוך. "בתור ילדה היינו נוסעים הרבה לקרובי משפחה בשומרון, והאזור הזה תמיד הלהיב אותי". בתקופת התיכון היא למדה באולפנת כפר פינס, והייתה חלק מחבורה קטנה בעלת תחומי עניין ייחודיים ביחס לרוב הבנות. "היינו מגיעות לסיבובי השערים שמתקיימים בכל ראש חודש סביב שערי הר הבית, התעניינו בגבעות ובכל ההתרחשות שסביבן. כשהייתי מגיעה ליו"ש או לירושלים ורואה את הבנות מאולפנת מעלה לבונה ומכל האזור, הדליק אותי הרעיון שאפשר להיות דוסים ומגניבים בו זמנית. שדוסים זה לא דבר מכווץ ומבואס, ועבודת ה' יכולה להיות דבר שמח וכיף. ראיתי את החצאיות הארוכות שלהן בסיבובי השערים, וזה היה נראה לי הדבר הכי מגניב בעולם. הרגשתי שלשים חצאית שמגיעה עד הרצפה זו אמירה כלפי הקדוש ברוך הוא של 'אני הולכת עליך עד הסוף', והבנתי שזה מה שהנשמה שלי מחפשת".

"קיבלתי מהבית עוגן מאוד חזק של שמירת הלכה, וזה בסיס איתן ששומר עליי ומלווה אותי בכל צעד בחיים", היא נותנת את הכבוד למקום שממנו באה, "אבל בתקופת התיכון הרגשתי שאני לא מספיק שמחה בחלק מהמצוות, כמו צניעות לדוגמה. רציתי להתחבר לזה בעצמי ולשמוח בזה ולא להרגיש חנוקה, או לא מספיק יפה. אני חושבת שבדור הקודם אנשים לא חיפשו לחוות את התורה כדבר 'שווה', אלא זה מה שצריך לעשות אז זה מה שעושים. אני חושבת שזה צימאון של הדור שלנו, שהרבה פעמים שם לנגד עיניו שתי אפשרויות: או שאני אלך לעשות מה שבא לי, או שאני אבדוק האם יש סיכוי שהתורה היא ה־דבר, וזה מה שידליק אותי".

"אחרי האולפנה הלכתי לעשות שירות בגרעין התורני ברמת השרון, שם ממש נחשפתי לחלק אחר שקיים בי", היא עוברת לתחנה הבאה. "פתאום הכתה בי ההבנה שאומנם להקים גבעות זה חשוב, אבל יש אנשים שאין להם מושג מה זה תורה ומצוות והפער בין הציבורים הטריף אותי. מבחינתי זו הייתה טלטלה שהציבה בפניי מטרה להצליח לחבר בין הדברים. בשנה שלאחר מכן הלכתי ללמוד במדרשת טוהר, ובסוף אותה שנה הכרתי את יהודה. חברה טובה ראתה אותו בשבת מחזור של בעלה, ובמוצאי שבת היא כתבה לי: 'מצאתי לך את בעלך'. כשיהודה בירר עליי הייתי נשמעת לו עדינה מדי, ואנשים שהכירו את שנינו אמרו לו שזה לא מתאים. במהלך אותה שנה הוא עשה תהליך עם עצמו, ובסופה גם אח שלי חשב על הרעיון, ופתאום זה היה נשמע לו כיוון חיובי".

"כשהכרנו, יהודה למד במרכז הרב. מלכתחילה הוא רצה ללמוד בחומש, אבל בגלל שהיו לו קשיי קשב וריכוז הוא הרגיש שהוא לא יוכל באמת להתמסר שם לתורה. ההגדרה שלו הייתה: 'אני הולך ל"מרכז" לבנות את עצמי ואולי בהמשך אגיע לחומש'. לקראת החתונה התלבטנו ביחד איפה להמשיך, ובסוף הוא אמר לי: 'איפה שאת חושבת שיהיה לך טוב – לשם נלך'. כשמגיעים למקום קהילתי כמו ישיבת חומש", אתיה מסבירה מהו כוח המשיכה שעזר להם לקבל את ההחלטה, "יש שם איזו אש כזאת שמדליקה אותך, וזה מדבק עוד לפני שאתה מבין עד הסוף על מה מדובר. מצד שני, תמיד הייתי אומרת ליהודה שאני בכלל רוצה לגור בתל אביב. היו לנו המון דיונים על הנושא של העם מול הארץ, ובסוף הגענו למסקנה ששבי שומרון (היישוב שבו התגוררו אברכי ישיבת חומש לאורך כל השנים, י"ב) זה המקום שהכי טוב לגור בו, כי יש שם גם אוכלוסייה מגוונת וגם התמסרות לארץ".

למרות שההחלטה התקבלה בלב שלם, החששות היו תמיד חלק מהווי החיים. "יהודה היה עולה לישיבה כל יום, אבל לעלות לחומש זה משהו שתמיד הפחיד אותי. לחצות את השלטים האדומים של כניסה לשטחי A. הייתי אומרת ליהודה שאני מפחדת למות, והוא היה עונה לי: 'מה מפחיד בלמות?'.

"כשאתה מגיע לישיבת חומש אתה לא באמת קולט לאן הגעת", היא מניחה אמירה שכמעט כל אברכית של ישיבת חומש יכולה להזדהות איתה. "יצא לי לשאול את עצמי אחרי הפיגוע: 'אם הייתי יודעת מראש שיהודה יירצח, הייתי בוחרת בחיים האלה?' זו עדיין שאלה מבחינתי. בא לי יום אחד לענות לעצמי שכן, ששווה להירצח בשביל זה, ושהייתי הולכת על זה מלכתחילה גם אם הייתי יודעת שזה יקרה. אני חושבת שאם יהיה אצלי מספיק מקום בחיים שגם עם ישראל נוכח בו, אז יהיה לי קל יותר גם להסכים למות בגבעות. המשימה מצדיקה את ההקרבה כשהיא שלמה, כשהיא כוללת גם את העם וגם את הארץ".

את מרגישה שההתמודדות שלך שונה מאישה שבעלה נרצח בפיגוע בתל אביב, למשל?

"אנשים נרצחו בחומש כדי שלא יהיה רצח בתל אביב", היא קודם כול מחברת בין הדברים. "אבל כן, זה שזה קרה בדרך לחומש, נתן לי הרבה יותר משמעות מאשר אם זה היה בכל צומת אחר בשומרון. הרצח של יהודה גם הדגיש את החשיבות של חומש וגם עשה בסוף מהפך בכל האזור. מבחינתנו, תמיד ידענו שאנחנו חיילים שנמצאים שם בשביל כל עם ישראל, וחלק מהקושי היה שאנשים לא מעריכים את זה, ואפילו הצבא מתנגד אליך. בתוכנו ידענו שכל תלמידי הישיבה הם חיילים בלי מדים. את דוד, הבן שלי, זה מאוד מעסיק. יום אחד הוא בא ואמר לי: 'אמא, כואבת לי הבטן בגלל שאבא לא היה חייל'. אני מנסה להסביר לו שאומנם אבא לא היה חייל בצה"ל, אבל בפועל הוא היה חייל לכל דבר. היום הוא כבר טוען שאבא שלו היה חייל".

כשאת רואה היום את המהפכה שמתרחשת בצפון השומרון את מרגישה שיש לרצח של יהודה קשר לזה?

"הקשר הוא ישיר, חד וברור, ומי שלא רואה את זה שידפדף קצת בדפי האינטרנט. כבר בשבעה הגיעו אלינו מהתקשורת הימנית והסבירו לנו שעומדות בפנינו שתי אפשרויות: או שמעיפים אתכם והסיפור של חומש נגמר, או שאתם מחליטים להפוך את הקערה ודווקא בגלל הרצח חומש הולכת להיבנות אחת ולתמיד. כשהבנו את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, החלטנו ללכת על חומש בכל הכוח".

ההחלטה הזאת הציבה את אתיה במוקד, מה שדרש ממנה לגייס כוחות נפש שעד אז לא ידעה שהיו בה. "עד אותו רגע תפסתי את עצמי כבן אדם הכי ביישן בעולם. בתקופה שלפני הפיגוע למדתי הוראה", היא נזכרת בסיפור שממחיש את גודל הדילוג שעשתה, "והייתי צריכה להעביר שיעור מול 30 בנות בכיתה ט'. כמעט התעלפתי רק מהמחשבה על הסיטואציה. אבל באותו רגע הבנתי שאני יכולה להמשיך להיות אתיה הביישנית, ואני יכולה להחליט לפתוח את הפה ולהשפיע. כשאתה מרגיש את המשמעות המטורפת שיש לדיבור שלך, שיכול ממש לשנות דברים במציאות, זה מנצח את הכול. בסוף מצאתי את עצמי עומדת בהפגנה מול עשרת אלפים איש, ומדברת בשיא השלווה. אין תחושה יותר חזקה מזה שאתה מרגיש שאמרת את הדבר הנכון במקום הנכון ושיש לזה השלכות והדים במציאות".

"לקח לי זמן להסכים שחלק מהמהפך קשור גם אליי", היא משתפת בכנות, "ברור לי שזה גם גודל הנשמה של יהודה, שהוביל לעקשנות על חומש ולביטול חוק ההתנתקות, אבל הייתה לי עבודה להבין שגם דרכי התגלגלו דברים. ביום העצמאות נסעתי עם דוד, הבן שלי, להר עיבל וחומש אחרי שנתיים שלא הייתי שם. ראיתי את החלומות של יהודה מתגשמים. הסתובבתי שם עם תחושה חזקה שלא ממש ידעתי להסביר אותה, כאילו אני חלק מההיסטוריה וקצת אמא של כל הדבר הזה".

לאהוב מחדש במלוא העוצמה

ההחלטה לצאת ולדבר הביאה את אתיה להשמיע את קולה מעל במות שונות. בין האנשים הרבים ששמעו אותה הייתה גם טובה אליה, אימו של איתן דוד שהיה אז רווק בן 25, שהחליטה שהאישה המרשימה הזאת יכולה להתאים לבן שלה. "הרבה אנשים חשבו על זה, חלקם אפילו בשבעה", אתיה מספרת, "אבל טובה היא זו שהרימה את הכפפה ודחפה את העניין דרך הרב דודי דודקביץ' מיצהר, הרב של איתן דוד בישיבה, ודרך הרבנית מירי כהן, אשתו של הרב אלישמע, ראש ישיבת חומש".

"כבר בלילה של הפיגוע ידעתי שאני אתחתן שוב, זו לא הייתה שאלה", אתיה חוזרת לרגע המטלטל, "אבל יחד עם זה חשבתי שאהבה כמו שהייתה לי ברור שלא תהיה, אני פשוט אמצא מישהו לחיות איתו. כשהכרתי את איתן דוד ראיתי שזה ממש לא ככה. אפשר לאהוב מחדש באמת, עד הסוף, גם אם זה נראה שלא. האהבה שלנו היא לכתחילאית ומדהימה. אני אומרת ש'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית' זה גם החידוש של הלב שיכול לחזור לאהוב מחדש. ברור שהייתה שם המון עבודה", היא מסבירה, "כל מיני הפרדות שצריך לעשות, למקם כל קשר במקומו ולהכיל מורכבויות של נישואין חדשים. אבל לא התפשרנו לרגע על כלום והקשר הוא מלא ועוצמתי כבראשונה. הרבה פעמים שואלים אותי מה העצה לאלמנות", היא מוסיפה, "אבל כל זוג הוא מאוד שונה. כמו שכל אחת עוברת חתונה בצורה שונה, אז גם לכל אלמנה יש אופי משלה והיא עוברת דברים בצורה שונה".

אתיה התחתנה עם איתן דוד כאמא לילד קטן, עם כל החששות הכרוכים בכך מכל הצדדים. אבל חוץ מזה שאיתן דוד ודוד חולקים את אותו שם, קשה לנחש שלא מדובר באב ובן ביולוגיים. "הקשר בין איתן דוד לדוד הוא משהו שקשה להסביר במילים. אבל זה פשוט קרה בצורה כל כך טבעית. מי שרואה את דוד על הכתפיים של איתן דוד לא יכול לשער שהוא לא הבן שלו. יש להם חיבור כזה חזק, חיבור של דָוִידים כנראה. הם משתוללים ביחד שעות וצוחקים עד לב השמיים. הרבה פעמים אנשים שואלים את איתן דוד איך זה להיכנס לזוגיות עם ילד, והוא עונה שהוא פשוט לא מכיר מציאות אחרת".

לפני כשנה, איתן דוד ואתיה נסעו עם דוד כדי לחגוג לו יום הולדת אצל משפחת אליה במגדלים. בדרך חזור אירעה תאונה שבה איתן דוד ואתיה נפצעו קשה ודוד נפצע קל. הרבה תפילות כבר בקעו רקיעים מאז, וממשיכות לאורך כל התקופה. חייה של אתיה ניצלו בנס והיא חזרה לתפקוד מלא, ואיתן דוד נמצא במצב שמוגדר כהכרה חלקית. תוצאות התפילות ניכרות לעין בהתקדמותו ההדרגתית, אך הוא עדיין זקוק לעוד המון תפילות. יממה לאחר התאונה נערכה תפילת נשים המונית בזום, בהשתתפות הרבנית טובה בזק, הרבנית רחל בזק ועוד. למחרת, הרופא במחלקה אמר לאמא של אתיה: "אתמול הייתה פה מלחמה על החיים של הבת שלך". היא שאלה אותו באיזו שעה זה היה, וזו הייתה בדיוק השעה שבה התכנסה תפילת הנשים.

כשאת חושבת על זה שבתוך כל הקושי היה לך נס עצום, עולה בך גם תחושה של הודיה?

"מישהו אמר לבן שלי: 'אתה צריך להגיד תודה שרק נשברה לך הרגל בתאונה, ה' מאוד אוהב אותך'. אז הוא ענה: 'אם ה' מאוד אוהב אותי אז למה נשברה לי הרגל?'. נראה לי שהאמירה הזאת היא ביטוי שלי בקטן. לא בא לי להודות עכשיו על החסדים שכן היו. המקום שלי מול ריבונו של עולם כרגע הוא: 'בא לי לצעוק אליך כי אתה אבא שלי. למה עשית לי דבר כזה? פעם אחת כבר הבעל שלי נרצח, אז למה שוב כל הדבר הזה, ולמה גם אני צריכה להיפצע?' המקום הזה של ה'למה' מאוד נוכח בחיים שלי עכשיו. דווקא בגלל שאני מרגישה שה' הוא אבא שלי, אני מרשה לעצמי לצעוק אליו. זה לא שאני לא מאמינה, להפך – בגלל שאני כל כך מאמינה שהוא מנהל את העולם, אז הכתובת שלי לטענות היא הוא".

"אני מרגישה שאני נתלית בצדיקים גדולים ממני שהסכימו להרים זעקה לשמיים ולצעוק. משה רבנו צעק 'למה הרעות לעם הזה', אברהם אבינו שאל 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט'. גם בדורות האחרונים, האדמו"ר מפיאסצנה שנרצח בשואה הקים כלפי שמיים קול צעקה שמהולה בכאב ואהבת הבורא כאחד: 'ועתה ילדים תמימים, הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, ממלאים את כל חלל העולם צעקות ואין העולם נהפך למים, רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר חס וחלילה'. בשביל מה ה' הוא אבא שלנו אם אנחנו לא זועקים אליו את כל מה שבליבנו?" היא מניחה את השאלה שבליבה.

"רואים שהוא מתרגש בחגים"

לאחר תקופה ממושכת של אשפוז בבית החולים, משפחת אליה שכרה לאיתן דוד דירה בקריית אונו להמשך השיקום, בדרכים שאינן נמנות על הרפואה הקלאסית, במקום נגיש ונוח למטפלים השונים שמגיעים אליו. "צריך לתת את כל הקרדיט לרפואה הקונבנציונלית", אתיה מקדימה, "בלעדיה גם איתן דוד וגם אני לא היינו כאן. אבל יחד עם זה, יש עולם שלם של רפואה חדשנית שחבל שלא נותנים לו יותר מקום. המוח האנושי הוא דבר שהמדע עדיין לא יודע עליו הכול, אז הרפואה הרגילה עובדת בצורה של סטטיסטיקה: לפי מה שקרה לרוב האנשים שהיו במצב דומה, מסיקים מסקנות על סיכויי ההחלמה. אבל זכינו וה' גלגל אלינו כמה מטפלים צדיקים ומוכשרים, גם עם ענווה ויראת שמיים וגם עם המון ניסיון, שטוענים שיש מחקרים חדשים על זה שהמוח מתחדש, ולומד ליצור קשרים חדשים במקום אלה שנפגעו. הם הקימו המון אנשים ממצבים דומים, והם מסבירים שבעבודה סיזיפית וממושכת עם איתן דוד, אפשר לעזור לו לבנות את הקשרים האלה מחדש. הם אמרו גם שבחלק מהתחומים הוא יכול להיות אפילו טוב יותר ממה שהוא היה בעבר.

"עוד גורם מרכזי בשיקום הראש זה לגרות אותו באמצעות כל החושים: להשמיע לו שירים מוכרים, רבנים שהוא היה רגיל לשמוע, וגם קולות מוכרים שהוא אוהב – של משפחה, של חברים, של דוד. נושאים שהוא היה אוהב לדבר עליהם, הם ממליצים ללמוד איתו ספרים שהוא אהב ללמוד, כי התוכן המוכר מגרה את המוח ועוזר לו להתעורר".

אתיה מתארת דברים רבים שמקדמים את איתן דוד במסגרת העצמאית, שלא היה זוכה להם במוסדות שיקום רגילים, כמו למשל להושיב ולהזיז אותו, "דבר שלא קרה פעם אחת בכל התקופה שהוא היה בבית החולים. יש לו עכשיו מסך מולו, שבו שמים לו שירים ושיעורי תורה, ויש גם אוויר ואור שנכנסים דרך החלון, וצמחייה יפה, וזה משמעותי. מיד אחרי המעבר כבר ראו שלווה על הפנים שלו, אחרי יומיים לחץ הדם שלו הסתדר, והוא כבר לא נזקק לתרופות להורדת לחץ דם. המון רבנים אמרו לנו שהוא צריך להיות מוקף בקודש, שהנשמה שלו צריכה את זה כדי להתעורר, ואנחנו ממש רואים שזה נכון. איתן דוד 'דלוק' על חגים, תכונה שהוא קיבל אותה מהבית. בליל הסדר האחרון היינו איתו כל המשפחה בבית בקריית אונו. הוא העלה חום בערב החג, וזה היה נורא מלחיץ. התלבטנו אם לקחת אותו למיון או לא, בסוף נתנו לו אנטיביוטיקה. אמרתי לאבא שלו שלדעתי זה נפשי, זו התרגשות. ובאמת באיזשהו שלב, מרוב ההתרגשות ולמרות החום הגבוה והשעה המאוחרת, הוא הרים את שתי הידיים שלו גבוה, שזה דבר שכמעט לא קורה. ראינו שכשנוגעים לבן אדם בנקודות שמדליקות אותו, אז זה מעיר לו את המוח. גם כשאנשים מדברים איתו על דברים שהוא מתרגש מהם, אז ממש רואים דמעות".

"אחד המטפלים לימד אותו שיטה", היא מוסיפה עוד נתון, "שבה הוא יכול להזיז את היד באופן שונה כשהוא רוצה להגיד 'כן' או 'לא'. זו הייתה התקשורת הראשונה שלנו איתו אחרי הרבה זמן וזה נתן לנו המון תקווה. המטפל שואל אותו: 'מי שנמצאת פה לידך, זאת אמא שלך?' – לא. 'זאת אשתך?' – כן. 'מי שאתה שומע עכשיו בהקלטה, זה אחיין שלך?' – לא. 'זה דוד? – כן. הוא שומע הכול, מרגיש ומבין, וגם יודע להבין דבר מתוך דבר. כל פעולה כזאת היא לא מובנת מאליה כשהמוח קיבל מכה חזקה".

לפני כמה חודשים שודר בערוץ 14 סרט בשם 'תוכנית חומש', בתמיכת קרן קולנוע שומרון והמרכז למורשת גוש קטיף. הבימאים יואב אליצור ואלי זינגר התלוו אל בחורי הישיבה במשך חמש שנים, ותיעדו מבפנים את הסיפור של ישיבת חומש. בפרק הראשון נצפה יהודה דימנטמן הי"ד במלוא העוז והחינניות, כאחד האברכים הבולטים בישיבה. בפרק השני הוא נרצח ובפרק השלישי כבר אפשר לפגוש את המהפכה המשמחת של ביטול חוק ההתנתקות והחזרה המוסדרת ליישוב.

"איתן דוד היה מאוד פעיל בחומש אחרי הפיגוע", אתיה מסבירה את החיבור בין העבר להווה בחייה. "אני חושבת שהוא הבן אדם היחיד שחגג בר מצווה בחומש, אחרי שכבר היה הגירוש. אז מבחינתי הדבר הכי מיוחד בעולם זה לראות איתו את הסרט ביחד ולדבר עליו. זה עוד לא קרה, אבל אמא שלו הראתה לו את הסרט ואמרה שהוא ממש התרגש. בכל מקרה, מבחינתי ומבחינת דוד הסרט היה חוויה משמעותית מאוד. אני חיכיתי כמה שנים שהוא סוף סוף יצא לאור, ולדוד זו בעצם ההזדמנות הראשונה לפגוש את אבא שלו על המסך, כי מאחר שלא היינו אנשים שמרבים להצטלם, אין לנו יותר מדי תמונות וסרטונים. דוד מאוד אוהב את הסרט ומבקש לראות אותו שוב ושוב".

"לפעמים אני מסתכלת אחורה ושואלת את עצמי איך זה שה' גלגל שאני אהיה חלק מדבר כל כך גדול של בניית חומש, ויחד עם זה גם שלח אליי כזה ניסיון", אתיה משתפת בתהייה. אבל עם כל הקושי, ההשוואה בין שני הפרקים בחייה נותנת לה גם פתח לתקווה. "חשבתי על זה שבכל תקופת המאבקים על חומש, נחשבנו הזויים בעיני העולם והרבה אנשים צקצקו עלינו בלשונם, ובסוף נפרץ המחסום שהיה נראה בלתי עביר. אז מה זה אומר על הניסיון הנוכחי שלי, שבו הרבה רופאים קבעו נחרצות את גורלו של איתן דוד לפי העיניים הטבעיות שלהם? אפשר להאמין להם ולהתייאש, ואפשר לאמץ גם כאן את התפיסה החוֹמֶשָׁאִית, שרואה את המציאות ממבט גבוה יותר, ולהאמין שמשהו טוב יכול להתגלות. ואני מרגישה שאני נעה על הציר הזה, לפעמים פה ולפעמים פה, בתפילה ענקית".