"אנטבה היה מבצע מופלא, עד היום קשה להאמין שהוא התבצע והצליח", אומר ד"ר עדו נתניהו. אנחנו נפגשים לריאיון לרגל ציון 50 שנה למבצע אנטבה, וניכר כי הנושא בנפשו לא רק בגלל האח שאיבד שם, אלא גם בשל הקרב שניהל במשך שנים על הדרך שבה ייזכר בדברי הימים המבצע שהוביל אחיו.
כמעט מהרגע הראשון לאחר המבצע התחיל קרב גרסאות על מה שאירע שם, אבל כעשור לאחר הפעולה ההרואית התחילו להתפרסם גרסאות מסולפות שמגמדות את חלקו של יוני נתניהו הי"ד גיבור ישראל בתכנון המבצע ובפעולה עצמה. "כשראיתי שמתחילות להתפרסם טענות שקריות שמבקשות לפגוע בשמו של יוני, החלטתי להתחיל לתעד את מה שקרה שם", אומר נתניהו האח. הוא החל לראיין את מי שהשתתף במבצע בעבודת תיעוד שנמשכה כמה שנים. ספרו 'הקרב האחרון של יוני', שראה אור בשנת 1991, מספר את סיפורה של סיירת מטכ"ל במבצע, בעיקר על סמך הראיונות הללו.
המבצע שתוכנן ביום וחצי
"מבחינת סיירת מטכ"ל, המבצע של אנטבה תוכנן והוכן ביום וחצי", הוא פותח. "המטוס של חברת אייר פראנס נחטף ביום ראשון באותו שבוע, אבל עד יום חמישי כמעט לא נעשה דבר מבחינה מבצעית, מהסיבה הפשוטה שלא היה המודיעין ההכרחי לתכנון מבצע. וכך, ביום חמישי בצהריים ממשלת ישראל נכנעה לתביעות המחבלים, שדרשו שחרור של 55 מחבלים בתמורה לשחרור בני הערובה. ביום רביעי שוחררו רוב החטופים לאחר הסדר שעשתה כנראה ממשלת צרפת עם המחבלים, ובאנטבה נשארו רק החטופים הישראלים, צוות המטוס וכמה יהודים דתיים מחו"ל. שאר הנוסעים ששוחררו הגיעו לפריז, ועמירם לוין, שהגיע לפריז ביום חמישי בצהריים, החל לחקור את המשוחררים. כך התקבל המודיעין שאיפשר את תכנון המבצע. במקביל, אלוף יקותיאל אדם, סגן הרמטכ"ל, העלה שוב את הרעיון של מבצע חילוץ, כי סבר שכעת יש אפשרות לנסות ולהוציא מבצע". אדם קיבל משר הביטחון שמעון פרס את האישור להתקדם למבצע, מינה את דן שומרון למפקד הכוחות הקרקעיים, ושומרון נתן לסיירת מטכ"ל את האחריות על פעולת החילוץ של החטופים.
אולי יעניין אתכם
מתי יוני התעדכן על האפשרות למבצע?
"עוד בלילה של יום רביעי דובר על אפשרות לפעולה, אבל ביום חמישי אחר הצהריים יוני הגיע ממבצע בסיני, ובשמונה בערב נפגש עם המטה שלו אצל דן שומרון כדי לקבל פקודה ראשונית ואחר כך חזר עם אנשיו ליחידה. בעשר בלילה התכנסו קצינים אחדים של היחידה (סיירת מטכ"ל, ה"צ) בלשכה של יוני, ואז התחיל התכנון של המבצע מבחינת היחידה. ב־12 בלילה יוני אסף את קציני היחידה וסיפר להם שמתרקמת תוכנית למבצע. חלקם שמעו את זה אז לראשונה ורובם הגדול, כך סיפרו, לא התייחסו לזה ברצינות כי סברו שהממשלה לא תאשר את הפעולה.
"במשך הלילה יוני המשיך לתכנן את המבצע, רוב הזמן לבדו, וביום שישי בבוקר הציג את התוכניות לאישורו של דן שומרון והעביר תדריך מלא לכוח של היחידה. היו לו באותו יום פגישות חשובות רבות, אבל אולי הפגישה הכי חשובה שלו הייתה עם שר הביטחון שמעון פרס". פרס התייעץ על האפשרות להצלחת המבצע עם משה דיין, כפי שסיפר דיין, שאמר לו ש"אם בני פלד, מפקד חיל האוויר, אומר לך שהוא יכול להביא את המטוסים למקום ואם יוני, מפקד היחידה, אומר שהוא יכול להגיע לטרמינל בהפתעה, אתה יכול ללכת על המבצע הזה".
"על הפגישה בין יוני ופרס סיפרו לי אנשים אחדים, כולל כמובן פרס עצמו", הוא מעיד. כפי הנראה, הפגישה הזאת הכריעה את הכף מבחינת שר הביטחון: "יוני ישב איתו לבד כחצי שעה. אני לא מכיר אירוע אחר שבו סגן אלוף נפגש לבד עם שר הביטחון, אבל יכול להיות שפרס לא רצה שיוני יהיה נתון ללחצים של קצינים שמעליו, כדי שיאמר את דעתו אמיתית. בכל אופן, פרס סיפר שיוני הסביר לו למה לדעתו המבצע עתיד להצליח ובמחיר מינימלי של חיי חטופים. זה ללא ספק השפיע עליו", הוא אומר.
"הרמטכ"ל מוטה גור לא צידד תחילה במבצע, אך ביום שישי בלילה נכח בתרגיל המודל ואחריו דיבר עם המפקדים של כל הכוחות שהשתתפו במבצע. הוא שוחח ארוכות עם יוני, ולבסוף החליט להמליץ על המבצע. אחרי חצות, כשכבר התפשטה ביחידה השמועה שהרמטכ"ל המליץ על המבצע, התכנסו קצינים אחדים, שכבר התנגדו ליוני בעבר ואפילו ניסו להדיח אותו מתפקיד מפקד היחידה, ודיברו ביניהם שהיחידה לא מוכנה למבצע ושזה ייגמר באסון".
מדוע?
"הם סברו שהיחידה לא הוכנה כראוי למבצע מהסוג הזה. לחץ הזמנים היה באמת בלתי אפשרי כדי לאפשר הכנות מעבר למה שנעשה. הם פחדו שהמבצע ייכשל ושלחו את עֹמר בר־לב להתגנב מחוץ ליחידה, למרות שאסור היה להם לצאת באותו לילה מטעמי ביטחון שדה, במטרה שיספר לאביו חיים בר־לב, שהיה חבר קבינט, את האמת כביכול על המבצע ועל כך שאסור לאשר אותו". בר־לב אכן התגנב מחוץ ליחידה, הגיע ברכבו לצומת קרוב אבל התחרט וחזר לאחוריו.
"למחרת בבוקר המפקד שלהם, סרן גיורא זוסמן, הבין שיש אי־שביעות רצון מצד קצינים אחדים ודיווח על כך ליוני. יוני כינס את הקצינים המשתתפים לתטל"ג (תרגיל טקטי ללא גייסות, ה"צ) שבו ענה על כל שאלותיהם. הם ראו שהוא מצוי מאוד בעניינים ונראה שהוא הצליח להחדיר בהם רוח אחרת. הם יצאו מהדיון בביטחון שהמבצע יצליח".
מאיפה היה ליוני ביטחון שהמבצע אכן יצליח?
"הוא סמך עליהם ועל עצמו. אמיר עופר, הלוחם שפרץ ראשון לטרמינל, אמר לי שכשהם שמעו את התדריך של יוני בשארם א־שייח' לפני העלייה למטוסים, הם מאוד התפעלו מדבריו. בספר שהוציאו לוחמי היחידה לרגל 40 שנה לאנטבה, עופר כתב שכל מה שיוני עשה במבצע הזה היה לעילא ולעילא. זה היה התחום שבו יוני היה חזק ושלדעתי הלהיב אותו יותר מהמבצעים הייעודיים החשאיים של היחידה. באופיו יוני היה מפקד צבאי של מלחמה: הוא היה חסר כל פחד, וידע לפקד על קרבות, ולכן הצליח כל כך גם בקרבות שפיקד עליהם במלחמת יום הכיפורים".
נתניהו מדגיש כי הצלחת המבצע, כמו כל מבצע לשחרור חטופים, הייתה תלויה בחיסול המחבלים לפני שירצחו את החטופים. הוא מספר כי במהלך המבצע קרתה תקלה שגרמה לעצירת הכוח, אבל יוני הצליח להתגבר עליה בזמן. "הלוחמים התקרבו לטרמינל ברכבים. בדרך לשם הם חיסלו שני שומרים, בתחילה ניסו עם משתיקי קול אך משזה לא צלח פתחו באש גלויה. ברגע שנפתחה אש גלויה יוני פקד להאיץ קדימה ותוך שניות הם הגיעו לטרמינל. היה שקט מוחלט. כנראה שאיש בטרמינל לא הבין מה הייתה מהות היריות שהם שמעו מרחוק למדי. הלוחמים ירדו מכלי הרכב והחלו להתקדם, כשמי שהיה אמור להוביל פתאום שבר לפינת הבניין, כרע ברך והחל לירות קדימה בצרורות".
למה?
"אנשים מעלים השערות, אבל אף אחד לא ידע למה, וההסברים של הקצין ההוא משתנים מפעם לפעם. בכל אופן, כולם הצטופפו מאחוריו, שכן אי אפשר היה לעבור אותו כל זמן שהוא ירה קדימה. הם שמעו את יוני שעמד לצידו צועק עליו 'קדימה, תזוז, לך כבר!' אבל הוא לא נענה והמשיך לירות, מה שסיכן מאוד את החטופים. באיזשהו שלב הוא הפסיק לירות, ואז יוני רץ קדימה וכולם אחריו. אמיר עופר עבר אותו, וזוכר שכאשר הוא רץ היישר אל הפתח של הטרמינל, הוא שמע מישהו צועק שיוני נפגע. יוני אכן נפגע מול הטרמינל מכדור בחזה".
בין מבצע יונתן לכיכר החטופים
"לאחר עשור, היה מי שהתחיל לטעון שהוא תכנן את המבצע של היחידה ולא יוני, ושיוני לא עשה כלום ועוד שקרים על פועלו של יוני במבצע. הדברים הודהדו בשמחה, הייתי אומר, על ידי גורמים בתקשורת. כשאני אומר תקשורת, אני מתכוון לכתבים ופרשנים מהשמאל".
האם לדעתך אלה היו התקפות פוליטיות?
"אולי", הוא אומר בזהירות, "ואולי העובדה שאדם כמו יוני הפך להיות גיבור לאומי הפריעה להם. בכל אופן, ההתקפות הללו אינן ראויות וזאת בלשון המעטה. אני לא מכיר דבר כזה בתולדות העמים, שתוקפים גיבור שמסר את נפשו למען המדינה, מעלילים עליו ומשמיצים אותו. בהתחלה הייתי עונה להתקפות במאמרים ומצטט את עדויות הלוחמים שסיפרו את האמת, אבל האמת מעולם לא עניינה את הכתבים והפרשנים למיניהם".
בשלב מסוים נתניהו החליט לפרסם גם את התעודות הקשורות למבצע והוציא לאור את הספר 'סיירת מטכ"ל באנטבה' שפורסם ב־2006 ובו קובץ של מסמכים ועדויות של לוחמים. הספר כולל 600 עמודים של ראיונות המקיפים את כל הקשור בעיקר לחלקה של סיירת מטכ"ל במבצע. רק אחרי שנים של השמצות תקשורתיות, קבוצה נבחרת של לוחמים שהשתתפו במבצע הסכימו להתראיין וסיפרו את האמת על המבצע, ובציון 40 שנה למבצע רבים מהם יצאו עם ספר משלהם שנקרא 'מבצע יונתן בגוף ראשון'. "כל מי שקורא את הספר שלהם ועיניו בראשו מבין שמה שכתבתי הוא האמת".
אני תוהה האם צה"ל לא תיחקר כראוי את המבצע ההרואי, שהפך לסיפור הצלחה של ישראל ושל צבאה, ונתניהו אומר כי התקיים תחקיר שטחי ביותר של המבצע ביחידה. "יש בסך הכול סיכום קצר של מי שניהל את התחקיר, מפקד היחידה החדש עמירם לוין. התחקיר לא הוקלט או נרשם. היו גם דוחות ביצוע של ראשי החוליות ואלה סותרים לגמרי את מה שנכתב אחר כך במקומות שונים. חלקה של סיירת מטכ"ל במבצע המתואר בדוח הצה"לי הרשמי מסתמך בעצם רק על דבריו של אדם אחד, ואלה דברים מסולפים מהיסוד".
אותו אדם שעליו מדבר נתניהו, שמתעקש לא לחשוף אותו בשמו בריאיון למרות שהדברים ידועים ומפורסמים, הוא מוקי בצר. בצר, כפי הנראה, אחראי במידה רבה לגרסאות המקטינות את חלקו של יוני נתניהו בהצלחת המבצע.
אני שואלת את נתניהו על מה שפורסם בסדרה הדוקומנטרית על סיירת מטכ"ל ששודרה לפני כשנתיים, ובה מתואר משבר נפשי של יוני ומרד שניהלו נגדו כמה קצינים ביחידה. "כשניסיתי להתחקות אחרי הטענות שלהם נגד יוני, קשה היה לי לדלות דברים ענייניים אמיתיים שהיו יכולים להצדיק התנגדות כזאת. סברתי שאולי משהו באישיות ובדרך הפעולה שלו הפריע להם. הוא היה מסוג האנשים שהם לא היו רגילים אליהם".
הוא באמת היה במשבר?
"יוני כתב בעצמו שהוא נמצא במשבר פנימי, אבל הוא בוודאי לא היה באיזשהו דיכאון קליני, כמו שלפעמים מנסים לצייר את זה. אדם בדיכאון קליני לא יכול היה להרים מבצע כמו אנטבה. זה בלתי אפשרי. אולי חלק מהמשבר שפקד אותו נבע מזה שהוא הבין שצה"ל והיחידה הם לא מה שהוא חשב. כמובן שזה התעצם בשל הקשיים שהיו לו עם אותה קבוצת קצינים שרצו להדיח אותו ולא עלה בידם".
למרות ההשמצות בתקשורת, יוני נתניהו נחשב לדמות מופת בעיני רוב עם ישראל עד היום. "זה לא עזר להם, גם אם גדולי הפרשנים כבר הספיקו לקבור מטעם עצמם את ההילה של יוני לפני שנים. הדמות של יוני עשתה רושם עצום על הציבור, אולי בעיקר בגלל 'מכתבי יוני' שפורסמו תחילה בחלקים בעיתון מעריב ואחר כך בספר. הם עשו רושם אדיר על מי שקרא אותם. יוני אכן היה דמות ראויה להערצה. תמיד הרגשתי שהוא אדם מיוחד במינו, ולא רק אני. גם כנער הוא היה תמיד מנהיג החבורה, הייתה לו כריזמה טבעית, אבל הוא היה גם מחנך, וכשקראתי את המכתבים שלו אלינו כשהייתי ילד, מאוד התפעלתי מאיכות הכתיבה ומעומק הרעיונות. המכתבים עשו עליי רושם גדול".
לאחר 7 באוקטובר, כשלמדינת ישראל היו חטופים רבים בעזה, הייתה דרישה ציבורית להחזיר את החטופים בכל מחיר. מה השתנה במדיניות של מדינת ישראל בנושא החטופים מאז מבצע אנטבה?
"הכול", הוא עונה. "כשהממשלה של רבין אישרה את מבצע אנטבה, שלאחר מותו של יוני העניקה לו את השם 'מבצע יונתן', ההערכה הייתה שימותו חטופים, אולי במספר לא קטן. רבין אמר שאם ימותו מעל אחוז מסוים של חטופים הוא יחשיב את המבצע ככישלון והממשלה תיאלץ להתפטר, אבל אם ייפגעו פחות הוא יחשיב את המבצע כהצלחה. יוני העריך שהמחיר בחיי חטופים יהיה מינימלי, אבל אני מניח שהוא לקח בחשבון שייהרגו חיילים. הממשלה ידעה שימותו חטופים, בוודאי חיילים, ולמרות זאת אישרה את המבצע כי היה חשוב למדינת ישראל לא לוותר למחבלים. הטענה שנשמעה שאסור שימות אפילו חטוף אחד ולכן צריך לוותר לחמאס מנוגדת לכל היגיון בסיסי של חיי מדינה כלשהי ולמסורת של עם שנאבק על חייו.
"אני לא מכיר שום עם אחר שמוכן לוותר לאויב בצורה מוחלטת בגלל הימצאות חטופים. נראה לי שאצלנו השתמשו בזה לא מעט לצרכים פוליטיים, ובזה אני לא מתכוון למשפחות החטופים, והפכו את זה לעניין קדוש. נוצרו אצלנו אמות מידה חדשות מתוקף התעמולה העצומה שנעשתה בנושא. זה בוודאי מנוגד לרוח האחרת שהייתה קיימת בזמן מבצע אנטבה. בשנים האחרונות, ולא רק מאז 7 באוקטובר, הגישה של השמאל היא שהמדינה צריכה לוותר בכול, ובלבד שאף חטוף לא יסתכן במוות. הלך מחשבה כזה, אם הוא מיושם, אינו מאפשר שרידות. כל אדם בר דעת יכול להבין את זה ויש לי הרגשה שגם בשמאל מבינים את זה, אבל הרבה פעמים מטיפים לעיקרון הזה, המוסרי כביכול, למטרות פוליטיות מובהקות".
נתניהו זה אח
ד"ר עדו נתניהו הוא רופא, סופר ומחזאי. ספריו ומחזותיו תורגמו לשפות רבות והמחזות שלו מוצגים ומצליחים ברחבי העולם, אך לא בישראל. "בכל המערב קשה להעלות מחזות של יוצרים בעלי תפיסת עולם ימנית", הוא אומר, "אבל בעוד בחו"ל יש פה ושם סדקים שאפשר לחדור דרכם, בארץ זה כמעט בלתי אפשרי".
ניסית פעם להעלות מחזה בתאטרון ישראלי?
"כן. פעם הגשתי מחזה לבמאי ישראלי מאוד מפורסם שרצה לביים אותו, אבל המחזה נדחה על ידי כל התיאטראות. האם זה היה בגלל שמי ועמדותיי הפוליטיות? אינני יודע. בכל מקרה, המחזה הבא שלי עלה בתיאטרון קטן בצפון איטליה. מאוחר יותר הוא הגיע לתיאטרון בית לסין בעילום שם. ביקשתי למחוק את שמי כדי שלא יפריע לשיקול הדעת. הם מאוד התלהבו והחליטו להעלות את המחזה. יש לשער שכשגילו מי כתב את המחזה ההתלהבות שלהם דעכה. לזכותם ייאמר שגם אם הם לא העלו אותו כחלק מן הרפרטואר שלהם, הם בסופו של דבר כן העלו את המחזה במסגרת של פסטיבל בתל אביב, ובזה הסתכמה הקריירה המחזאית שלי בישראל".
המחזה, שנקרא happy end, הועלה אחר כך על ידי במאי רוסי וכך התחיל נתניהו להעלות מחזות בחו"ל. את המחזה הראשון שלו שכולם דחו בישראל, הוא הגיש לתחרות בוורשה לפני שנתיים. "הגשתי אותו באנגלית ובשם בדוי. אף אחד מהשופטים לא ידע מי כתב אותו, והמחזה זכה בפרס חשוב בוורשה".
האם לא הגיע הזמן שממשלת הימין תעשה שינוי בשלטון השמאל באומנות, אולי באמצעות הפסקת התקצוב?
"לא. בכל מקרה בית המשפט העליון לא ירשה לעשות זאת, ובצדק. אלה גופים קיימים שמספקים תרבות שהקהל רוצה וצורך. בית המשפט לא ירשה להפסיק לממן גופים קיימים, אבל גם לא יגביל מימון של גופים חדשים. על כן צריך להקים תיאטראות שיציגו דברים אחרים, אבל אני לא חושב שצריך לעצור את המימון למוסדות קיימים. אנשים בארץ הולכים הרבה לתיאטרון, וכנראה התרגלו לחשוב במונחים מעוותים שמחזה טוב הוא בהכרח בצד השמאלי של המפה הפוליטית. גם הימנים בינינו התרגלו לחשוב כך".
זה מקובל עליך?
"ודאי שלא. טיב המחזה אינו תלוי בפוליטיקה שהוא מביע. אחת הבעיות היא שבאמת המחזות בוטים מבחינה פוליטית, אומרים לך בפרצוף את מה שאתה אמור לחשוב, וזה פוגע באיכות האומנותית".
מכיוון שהזכרנו את בית המשפט העליון, אני שואלת אותו על שלטון המשפטנים בישראל, והוא אומר כי "ההתערבות הבוטה של בית המשפט בעניינים פוליטיים פסולה בעיניי, אבל גם אם הדברים החריפו, אנחנו עומדים בפני היפוך מגמה בזכות התקשורת שהשתנתה. לכן מצד מערכת המשפט הדברים הולכים ומחריפים כי הם מבינים שהם מפסידים". הוא סבור שהנושא של עריצות מערכת המשפט יכול להשתנות במידה רבה בעזרת לחץ ציבורי מתמיד ודעת הקהל. "רק לחץ של דעת הקהל יביא לשינוי. השופטים לא רגילים לקבל ביקורת ואינם יודעים כיצד לעמוד בה".
אתה חושש מהבחירות הבאות?
"אם השמאל ינצח זו תהיה סכנה גדולה מאוד. הם ינסו להשליט את עצמם על כל המערכות, כי זה הלך הרוח של השמאל, שליטה בכול. אני סבור שההשתוללות שלהם נובעת מזה שהם מרגישים שהם כבר לא יכולים להמשיך לשלוט על רוב העם".
אתה עצמך מאוד ממלכתי ומתנגד לשבירת הכלים מול השמאל. האם לא בזה מתבטאת החולשה של הימין?
"לא. בסזון בגין דרש הבלגה לעומת המעשים הנוראים של ההגנה, ולא הרשה בתגובה לחטוף אנשי הגנה על ידי האצ"ל. הוא סבר שזה היה הופך למלחמת אזרחים של ממש ומפוצץ את כל המפעל הציוני. גם באלטלנה הוא לא הרשה להשיב מלחמה, וטוב שכך". הוא סבור שגם הוויתור של הימין על הרפורמה המשפטית, בתנאים שנוצרו של איום בסרבנות ואיומים חמורים מזה, היה בסופו של דבר מוצדק: "לא יכולנו שלא להתכופף בזמן הרפורמה המשפטית כי חצי מחיל האוויר לא היה מתייצב. זה לא אומר שלא צריך להעביר את הרפורמה, צריך בהחלט, אבל במצב שנוצר, שבו השופט אהרון ברק נתן את שריקת הפתיחה ודיבר על 'חרוזי רעל' וכדומה, וכשהשמאל התכונן מראש לנסות להפיל את ממשלת הימין אם זו תיבחר, לא הייתה ברירה. היום המצב שונה".
אם בג"ץ היה מורה למשל לראש הממשלה לפטר את השר בן גביר, היית אומר שצריך לציית ולא ליצור משבר חוקתי?
"אני לא בעד משבר חוקתי, אבל יש תנאים מסוימים שבהם אי אפשר לבצע את מה שבג"ץ מורה, עובדה שזה לא מה שהם עשו. במערכת המשפטית, והכוונה לפרקליטות, גם לא הצליחו להוריד את ביבי. אני מניח שהם קיוו להביא אותו לנבצרות, אבל הם כבר מבינים שהם לא כל יכולים".
אתה רואה את אחיך, ראש הממשלה נתניהו, מנהל מלחמה עולמית ואז הולך לבית המשפט להעיד על באגס באני. למה להתייצב בכלל?
"אם המערכת מעמידה אותו לדין אין לו ברירה אלא להתייצב. דעת הקהל בעדו ורוב העם מבין את העניין, למרות שהשמאל סבור אחרת. השמאל הוא מאוד קרתני ותמיד, מעצם מהותו, נלחם נגד האויב הפנימי. ככה זה בעולם, לא רק אצלנו. בארץ, מסתבר, אנחנו מפחידים אותם יותר מהערבים, אבל הימין הוא במהותו כוללני ביחס ללאום, ולכן הימין לא מסוגל מעצם טיבו לעשות מה שהשמאל עושה".
אז אתה בטח מתנגד גם לעצומת הסנקציות, שקוראת לטראמפ להטיל סנקציות על היועמ"שית ונשיא בית המשפט העליון.
"בלי שום ספק. אני נגד התערבות בסוברניות של מדינת ישראל".
אנחנו סוברניים? בית המשפט מחליט על הכול!
"זה לא נכון, הממשלה עדיין מחליטה על הרבה דברים ומנהלת מלחמה, לא צריך ללכת לכיוון הקיצוני. המערכת המשפטית אומנם שולטת בפועל על הרבה מאוד דברים ולא מאפשרת לממשלה להתנהל כפי שהיא רוצה, אבל היא לא מחליטה מה יקרה בלבנון ובאיראן".
הציבור הימני מתחיל להתמרד נגד התפיסה הזאת. הוא מצפה מנבחריו להתעמת עם עריצות המשפטנים.
"אם מישהו חושב שהוא יכול לעשות את העבודה לבד בלי החיילים, הקצינים והטייסים של השמאל, הוא טועה טעות מרה. אנחנו צריכים את כל העם כי יש לנו מלחמה מול אלה שרוצים לשחוט אותנו. אי אפשר ולא צריך להתנתק מהם".
הוא טוען כי לא מעט בשל העובדה שלפני קום המדינה השמאל שלט על חלוקת הסרטיפיקטים, הימין הרוויזיוניסטי בארץ היה מיעוט. "אבל גם המיעוט הזה הצליח להקים את המדינה, באמצעות גירוש הבריטים על ידי האצ"ל והלח"י. בכל מקרה, גם אם השמאל הפך ברבות השנים למיעוט בארץ, הם מהווים חלק ניכר מהציבור. אי אפשר לדחוק אותם הצידה וגם לא צריך. אנחנו זקוקים להם וצריך להתחשב בהם. אני מסכים שהם לא פועלים כראוי וצריך להילחם נגד זה בכל הכוח, זה מה שאני עושה כבר המון שנים, אבל מה שמציל אותנו זה שהימין לא מוכן לשבור את הכלים".
