השמאל צודק. אחרי שהנושא שמעסיק אותנו כעת יומם ולילה, המלחמה עם איראן ולבנון, יבוא על פתרונו בצורה כלשהי במסגרת הסדר עולמי חדש המתהווה מול עינינו – וזה הרי יקרה במוקדם או במאוחר – אנחנו ניאלץ לחזור ולהתמודד עם הפיל שבחדר: הסוגיה הפלשתינית. סוגיה זו לא תלך לשום מקום. הפלשתינים הם חלק מהקארמה שלנו, או בניסוח יהודי מעשה אבות סימן לבנים – סוג של מהדורה חוזרת של "פלישתים עליך שמשון".
לסוגיה הפלשתינית אין פתרון שיאפשר את המשך קיומה של מדינת ישראל. ליתר דיוק, הפתרון היחיד שלה הוא חורבנה של מדינת ישראל. בדיוק למטרה זו היא נוצרה, הסוגיה הפלשתינית. ההחלטה של מדינות ערב בשנת 1964 לקרוא לערביי ארץ ישראל "העם הפלשתיני" (מינוח שמופיע לראשונה באמנה הפלשתינית באותה שנה, כלומר אבא של ערפאת עוד לא ידע שהוא פלשתיני) התבררה כהחלטה גאונית מבחינה פוליטית, וזאת משני היבטים המשלימים זה את זה.
ראשית, השם פלשתינה כשם אלטרנטיבי לארץ ישראל הוא עתיק. לא כמו ארץ ישראל, אבל עתיק. הוא נכנס לשימוש רשמי אצל הרומאים במאה השנייה לספירה. מאז הוא צץ שוב ושוב, במשך אלף ושמונה מאות שנה, כציון לאזור גאוגרפי גרידא. עד כדי כך שגם ראשי הציונות, ובראשם הרצל, השתמשו בו – בלי לחשוש שקריאתם ליהודים לחזור ל"פלשתינה" תעורר תביעות מאיזה עם פלשתיני שיופיע פתאום משום מקום. כאמור, הדברים השתנו בן רגע בשנת 1964 באמנה הפלשתינית, שבה כונו ערביי ארץ ישראל ("פרום־דה־ריבר־טו־דה־סי") לראשונה "עם פלשתיני". המצאה גאונית זו שיוותה לעם שנולד זה עתה ניחוח של עם קדום, כמו שהשם פלשתין הוא קדום.
שנית, הסיבה שבגללה הרומאים החליטו להסב את שמה של הפרובינקייה יהודה ("נפת יהודה"), בעלת החשיבות האסטרטגית, לסוריה־פלשתינה הייתה פוליטית: הם ביקשו לשלול מהיהודים המרדנים כל זיקה לחבל ארץ אסטרטגי זה שהם לא התכוונו לוותר עליו. הם העניקו ליהודה את השם החדש "פלשתינה" על שם הפלישתים הקדומים שכבר עברו מן העולם בתקופתם, אך עדיין הוזכרו בכתבי היוונים כאחד מעמי האזור בזמנים עברו. פלשתינה על שם הפלישתים, שכבר לא היו קיימים ולא איימו על אף אחד, בוודאי לא בתביעות טריטוריאליות – בשונה מהיהודים, תושבי יהודה.
אולי יעניין אתכם
הפלשתינים המודרניים למעשה משחזרים בשמם את המגמה הרומית: לשלול את בעלותם של היהודים על הארץ הנקראת פלשתין – ועכשיו, לראשונה בהיסטוריה, גם מאכלסת עם שנקרא בשם זה.
הרקע ההיסטורי הזה חשוב כדי שנבין שאנחנו לא יכולים לחיות עם הפלשתינים או לצידם. רק אם הפלשתינים יחזרו לממדיהם הטביעים כסתם ערבים (כך הם נקראים למשל עוד בתוכנית החלוקה משנת 1947) שגרים באזור, נוכל לנסות לפתור את מצוקת הדיור שלהם – כיחידים השייכים לאומה הערבית הגדולה, לא כעם שבא לשלול את בעלותו של עם ישראל על ארצו.
במצב הנוכחי, התרגום המעשי של תפיסה זו צריך להיות בהצהרת אזרחות שבה יחויבו כל תושבי ארץ ישראל – אלה שבגבולות 67' ואלה שביש"ע – שבמסגרתה יידרשו להצהיר אמונים למדינה היהודית. מי שלא יעשה זאת יוכל לקבל סיוע כספי נדיב כדי לעזוב למקום חפצו. או אז יתקיים חזונו של הנשיא המצרי המנוח סאדאת: די למלחמות, די לשפיכות דמים.
שום עם פלשתיני לא יסכים לחיות בשלום לצידנו, זה נוגד את עצם קיומו. אם לא נבין זאת, מדינת ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן, גם אם ננצח את איראן ואת חיזבאללה. אשר על כן, ולמרות ערפל הקרב שמסתיר זאת, הסוגיה הפלשתינית היא אכן הסוגיה המרכזית עבור מדינת ישראל, כפי שטוענים בצדק אנשי שמאל. היא מתדלקת את אויבינו וממלאה בכל פעם את המצברים שלהם מחדש. על כן סוגיה זו צריכה פתרון יזום. רק שבניגוד לתפיסת השמאל, הפתרון אינו יכול לכלול הכרה בעם הפלשתיני.
אני מקווה שהיום, כמעט שלוש שנים אחרי שעם היושב בציון נכנס לעידן חדש, מפוכח יותר, נלך לקלפי בידיעה ברורה שהפתרון היחיד לסוגיה הפלשתינית הוא שלילת עצם קיומה – תוך הושטת יד לכל ערבי שירצה לחיות בשלום עם המדינה היחידה בין הנהר לים: מדינת היהודים.
לתגובות:
