בספר של ענברי, עמוס ונתן הם מבשרי הקפלניזם והמשיחיות

"שמחה? יש שמחה, והיא שמחת הניצוֹל… שמח בחייו ובהצלחתו, ועם זאת – מבולבל. וכמו מבויש מעט. קיימת מבוכה. אולי גם הרגשת אשמה. מפני שהחיים חיים בחסד מקרה עיוור, וטובי חברים נפלו בשרירותו של מקרה עיוור. ומפני שאנחנו יהודים אשר חונכו לתת את נפשם על הצדק, אך הורגלו משחר נעוריהם להזדהות עם צדקתם של חלשים ומובסים. להיות צודקים וחזקים – לא הורגלנו". כתב יפה, עמוס עוז, היטיב להתנסח. והיטיב עוד יותר לצטט אותו ולשרטט את קורות חייו האישיים והאידאולוגיים הסופר וההיסטוריון אסף ענברי בספרו החדש 'נתן ועמוס'. ומה שעוד יותר יפה הוא שהטקסט הזה, הניתוח הפסיכולוגי המכליל שעושה עוז לחייל השב ממלחמת ששת הימים, יכול לשמש אחד לאחד כניתוח פסיכולוגי לגישת התבהלה שאנו פוגשים מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל. כאז כן היום, ציר של מדינות מוסלמיות מבקש להשמידנו, וכאז כן היום הכינו בהם מכה אנושה. וכאז כן היום ישנם רבים כל כך, בתקשורת, באקדמיה ובשדה הפוליטי, שפשוט לא מסוגלים להכיל את הצדק והחוזק במקום אחד. אם חזקים, לא צודקים.

הרבה למדתי מהספר ההיסטורי המשובח של ענברי. נתן אלתרמן ועמוס עוז מתגלים בו כדמויות מרתקות ורבות השפעה בתקופתן, אך לא פחות מכך כדמויות רבות השפעה לדורות. הבה נאמר שבבקרים שלאחר הירדמותי עם מילות הספר, בירכתי בכוונה יתרה את ברכת פוקח עיוורים. בעיקר על מה שקורה כאן ועכשיו, בימים אלה, בחברה ובפוליטיקה הישראלית. וזו גם גדולתו של ענברי, שכותב כביכול כהיסטוריון על מאורעות שכבר חלפו, אך המסגור וההגשה מדויקים לנקודת הזמן שבה אנו נמצאים.

בל נטעה בדמויות. השניים האלה הם לא הסיפור. הסיפור הוא שורשי התפיסות שהם ייצגו וניסחו, ומסבירים הרבה מהתופעות שאנו פוגשים היום. עיקר החידוש היה, מבחינתי, בהבנת המקורות הבראשיתיים שמהם יונקת התפיסה העמוס־עוזית. עוז אומנם גדל בבית רוויזיוניסטי שרוף, קלויזנר, אך הוא שנה ופירש. כבר בתור נער פרש לקיבוץ חולדה, שנקרא במקור גורדוניה. השם גורדוניה הוא לא פרט טריוויה שולי, אלא המהות כולה.

"ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם" הוא משפט מפתח של א"ד גורדון, שמלווה את עוז לאורך הספר. טמונות בו שתי תפיסות מוצא מוסריות: פציפיזם וסוציאליזם. לאורך שנים ארוכות הן שכבו בתרדמת יחסית ואפשרו לעוז לחיות עם המיינסטרים הישראלי בשלום. הקרבות הפומביים שלו, עד מלחמת ששת הימים, היו על דבקות בערכי הקיבוץ ופרשת עסק הביש המפורסמת. הוא יכול היה גם להמשיך כך, כבשר מבשרו של השמאל הציוני, אם לא קו השבר שביטאו תוצאות המלחמה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג מחקר ישראלי: חיסוני הקורונה פגעו באוכלוסיות בריאות

עוד מאת יוני רוטנברג כולם נשא הרוח: לאן נעלם "גוש האחדות" הפוליטי? 

שם, במלחמה, סולם הערכים עמד למבחן. הוא עצמו שירת כחייל, וחווה גם חוויות אישיות קשות. אך כל אלה בשוליים. העיקר התחדד: כשהפציפיזם מתנגש עם החיים על החרב שכופה עלינו המציאות הים־תיכונית, כשערכי הסוציאליזם בהקשר האנושי־אוניברסלי שלהם מתנגשים בצורך הלאומי ובציונות במובנה הבסיסי והרזה ביותר – מי גובר אז?

עוז סייר בשטחים שנכבשו במלחמה, בעיקר ביהודה ושומרון, וחזר מזועזע עד עמקי נשמתו. הוא ראה את מדינת ישראל כבר אז – ימים ספורים אחרי שעמדה בפני סכנת הכחדה מוחשית – ככובשת אכזרית של אוכלוסייה זרה. כלומר, ראה את האדם ודחק הצידה את הלאומיות. ומאידך, בסט הערכים הציוני שלו, לא נמצא שום עניין מיוחד בארץ האבות. לא בחברון, לא בשכם ואפילו לא בירושלים. "ארץ זרה" הוא כינה אותן בלי להתבלבל. "אם היו מפוצצים בדינמיט את הכותל וזה היה מחזיר לי את מיכה חברי שנפל בקרב, הייתי אומר: תפוצצו!"

עד שקראתי את הספר הייתי משוכנע שהכתות הקומוניסטיות הקיצוניות, שחיו כאן בארץ ערב הקמת המדינה ומעט לאחר מכן, עברו מן העולם. כל המאיר יערי ומשה סנה ומאיר וילנר, אותם אנשים שנאמנותם הראשונה הייתה שמורה למהפכה האדומה והציונות הייתה בשבילם רק פלטפורמה להפצתה, היה לי ברור שהם היו ואינם. היום כולם ציונים. כל היושבים סביב שולחן קבלת ההחלטות רואים עין בעין את המשימה הראשונה במעלה – הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל ושמירה עליה. מתברר שטעיתי. חלק גדול מהשמאל, תלמידיו של עוז ההולכים בדרכו, מנהלים סולם ערכים שונה. הם פשוט למדו לנסח את זה בשפה עכשווית, ישראלית, מטשטשת גבולות.

זה עשוי להישמע כניואנס, אך זהו הבדל עמוק בעל השלכות מעשיות מאוד. האדם באשר הוא אדם קודם אצל עוז ללאום היהודי המתקומם בארצו. הוא לא שופט את המציאות כמלחמה בין האומות, אלא רק מנסה להתגונן מפני התותח שיורה עליו. כמו הדיווחים המפורסמים בתקשורת: "אבנים נזרקו", "אש נורתה". ביקרתי לאחרונה בגבעת התחמושת, ושם ראיתי את האנדרטה שהכינו כמה צנחנים, ממש עם שוך הקרבות, לשישה חיילים ירדניים שניסו להרוג אותם רגע לפני כן: "כאן נטמנו שישה לוחמים ירדנים אמיצים". תמצית התפיסה במחווה מעוותת אחת.

עוז וממשיכיו לא חיים על אותה פלנטה אידאולוגית של השמאל הציוני כפי שביטאה אותו מפא"י. מאמריו נדחו אז בבוז. חברי הקיבוצים שפגש התווכחו איתו בלהט. ולוהט יותר מכולם היה נתן אלתרמן, שתקף את עוז במאמר חריף מאוד בעיתון. כי אלתרמן חווה גם הוא טרנספורמציה בעקבות המלחמה, אך שונה בתכלית מזו של עוז. אצלו זרח הגרעין הציוני, של ציון עצמה, של המולדת, ודחק הצידה את מפא"י ושאר הערכים שהאפילו עליו. הוא הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, וצירף אליו בקלות את כל השמות הבולטים במיינסטרים של מפא"י. זה היה כמעט מובן מאליו – ארץ ישראל המקראית, המקורית, שבה אלינו. אין שום סיבה שננטוש אותה שוב אחרי אלפיים שנה, ואם חלילה ננטוש – מה ההצדקה לאחיזתנו בחולון?

אבל כבר אז היה ברור שהנמסיס המר בקרב על המסד הערכי של מדינת ישראל – ציונות או גורדונות – הוא לא מפא"י. מלבד אלתרמן ומעט מחבריו שנדבקו בחיידק, אנשיה התעייפו מן האידאולוגיה והתמכרו לשררה. האויב האמיתי נמצא בישיבת מרכז הרב. עמוס עוז וחבורתו, שעמלו בחודשים שלאחר המלחמה על החיבור 'שיח לוחמים' והקדישו מאות שעות לנסיעה והקלטה של שיחות עם חיילים ששבו מן הקרבות, הקדישו גם ערב אחד לחיילי הישיבה.

"פצ'י ועמוס האזינו להקלטה ונבהלו", מתאר ענברי, "בוגרי מרכז הרב דיברו על 'המהלך הגדול', על מהלך ההיסטוריה, שמתקדם על פי התוכנית האלוקית. הם לא יצאו מהמלחמה עם שום מועקה, להפך. היה להם ברור שזה חלק מתהליך הגאולה". עם אלתרמן, עם חבריו לקיבוץ, עם חבריו למפלגה, עם משפחתו – עם כולם ניהל עמוס עוז דיון ארכני ומפורט. ולהקלטת הלוחמים ממרכז הרב, אלה שמסרו את הנפש במלחמה, מה עשה? השליך לפח האשפה. הם כבר לא הופיעו בספר.

הדמיון לימינו אנו רב מדי, בעיקר על רקע המלחמה. איני צריך להזכיר כאן ביטויים שאימץ השמאל נגד הלוחמים הדתיים, או פרקטיקות של השתקה שמכוונות ספציפית לציבור מסוים. ההסבר ההיסטורי, השורשי, שנותן ענברי לתופעות שאנו פוגשים היום – שוב, בלי להגיד על כך מילה – הוא פשוט מאיר עיניים. ההבדל היחיד והעגום הוא שהשכבה הציונית־ערכית של מפא"י הידלדלה עד כדי היעלמות, והקבוצה החולמנית של עוז התחזקה והגיעה לשיאה בהסכמי אוסלו. כיום, השמאל הציוני כבר אינו פקטור. בשדה הקרב הרעיוני נותרו רק הגורדוניסטים־קפלניסטים והדתיים־לאומיים, מחזיקי דגל ההומניזם והאנטי־לאומיות מול נושאי דגל החזון המשיחי לארץ ישראל.