הפתק הלבן

התודעה הפוליטית הראשונה שאני זוכר לא הייתה של קמפיין בחירות כזה או אחר. היא גם לא קשורה להתנתקות, הסערה הגדולה ביותר שהתרחשה בימי ילדותי. באופן מפתיע משהו, מדובר היה בשיר של תוכנית הסאטירה מהמובילות של אותם ימים, החרצופים.
הימים היו ימי בחירות 2001, כשהייתה בחירה ישירה לראשות הממשלה. המועמדים היו ראש הממשלה דאז אהוד ברק, שהציבור ברובו סלד ממנו, ומולו אריאל שרון, שחלקים נרחבים בשמאל פחדו ממנו. (במבט לאחור, כמובן, דווקא מצביעיו של שרון היו צריכים לחשוש מהבחירה).
השיר המדובר עסק בבעיה שנדמה כי היא רלוונטית ביותר גם במערכת הבחירות הנוכחית. הבנה שלרבים בציבור אין עבור מי להצביע, וכתוצאה מכך רבים עשויים שלא להגיע לקלפי. הרושם של השיר נצרב בי כל כך עמוק, עד שלמרות שהייתי אז ילד בן 7, ולמרות שלא הצלחתי למצוא ברשת סרטון של המערכון, את מילות השיר אני עדיין זוכר בעל פה. כשירות לציבור, הנה השיר בעל השם המופתי "הפתקים הלבנים":
אנחנו עוד נשים את הפתקים הלבנים.
אנחנו היפים והזכים והצחים.
אנחנו נקיי מצפון, נפשנו טהורה.
ברק אכזב, שרון כיזב,                                                                                                                                     הם איומים, זה פוי נורא.
אולי זה קצת טמטום,
אבל אנחנו מהאו"ם.
וגם אם המדינה תלך,
את מצפוני לא אלכלך.
אנחנו עוד נשים את הפתקים הלבנים.
וכשתתחיל האש והקרבות והעשן,
אנחנו נאמר: פוס, אנחנו כלל לא בעניין.
וכשהטיל הכימי יעשה דרכו לכאן,
אנחנו נסתתר מיד אחרי הפתק הלבן.
אולי אז נתרסק,
אך מצפוננו בלי ספק,
הוא יישאר נקי וצח מכל כתם, זה מובן.
ועל המצבה, תהיה שורה כתובה,
שהוא קבור לנצח, כאן, הפתק הלבן.
אלה מילות השיר. אם הייתי משנה את שמות המועמדים לראשות הממשלה מהשיר, למועמדים הנוכחיים, כנראה שאף אחד מהקוראים לא היה חש, ולו לרגע אחד, כי מדובר בשיר בן 25 שנה. במובנים רבים, כנראה שהשיר אפילו עדין לעומת המציאות מולה ניצב המצביע הישראלי בבחירות הקרובות. לאחר השנים האחרונות, המערכת הפוליטית כולה אכזבה את הציבור הישראלי.
על פי סקרי דעת הקהל, ובאופן סדרתי, כ-35 אחוזים מהציבור הישראלי אומרים שאין להם עבור מי להצביע בבחירות הקרובות. לא שהם מתלבטים למי להצביע, אלא תוהים האם בכלל ללכת לקלפי. רמת האכזבה של הציבור הישראלי מנבחריו כה גדולה, שהציבור הישראלי מייחל למשהו אחר לגמרי.
אבל הוא לא מקבל זאת. ישראל ניגשת לבחירות כשכל השחקנים הפוליטיים הם אותם שחקנים בדיוק שהיו כאן ב6.10. האפשרות של שחקנים חדשים לגמרי להיכנס לזירה נעולה כמעט לחלוטין, הודות לאחוז החסימה המוגזם שיש בישראל, ושאף מפלגה לא באמת פעלה כדי להחזיר אותו לפרופורציות שמתאימות לחברה הישראלית. כך הגענו להחמרה של משבר האמון הגדול כל כך בין החברה הישראלית לבין נבחרי הציבור.
בימים האחרונים ניהלתי שורה של שיחות עם מכרים, חברים ובני משפחה. האמירה של כולם הייתה זהה: "חייבים ללכת להצביע, כי אם לא הצד השני יעלה". זאת כמובן אמירה נכונה, אך היא מעידה על גודל השבר שהמערכת הפוליטית הגיעה אליה. ההבנה בחלקים נרחבים בציבור היא שאם הם ילכו לקלפי זה לא יהיה כדי לבחור במי שהם רוצים, אלא למנוע ממי שהם לא רוצים לשבת סביב שולחן הממשלה. וזאת מוטיבציה מאוד גרועה עבור המצביע הממוצע.
אז נכון, גם להחלטה שלא ללכת לקלפי יש השלכות. בדיוק כמו שכתבו יוצרי החרצופים, מי שלא ילך לקלפי לא יישאר מהאו"ם, הוא יושפע גם כן מההחלטה. אבל הפוליטיקאים שרוצים את הקולות שלנו צריכים לגרום לכך שנרצה להצביע להם. הם צריכים להזרים דם חדש ואחר ממה שיש כרגע במערכת הפוליטית. הם צריכים להתחיל לתקן את השבר שהם יצרו בשנים האחרונות.
השאלה הקשה היא האם הם ירצו לעשות זאת, כי נכון לעכשיו לא עושה רושם שזה המצב.