ישראל בחרה לפעול למרות האיום כדי לא ליפול למשוואה שאיראן ביקשה לבצר. בתגובה שיגרה איראן 11 טילים בליסטיים לעבר ישראל; ישראל השיבה בתקיפות נגד מטרות איראניות, והאזור נכנס למספר שעות של חילופי מהלומות ישירים. בהמשך הפעילה ארצות הברית לחץ משמעותי על הצדדים לעצור את ההסלמה, ואיראן הודיעה על הפסקת הירי. בכך הסתיימה, לפחות לעת עתה, יממת לחימה שהמחישה עד כמה שביר המצב האזורי.
איך הגענו עד הלום
כדי להבין כיצד הגענו לנקודה זו, צריך לחזור כמעט שנתיים אחורה. בספטמבר 2024 פתחה ישראל במערכה רחבת היקף נגד חזבאללה שכללה את "מבצע הביפרים" ופגיעה קשה בהנהגת הארגון ובמערכיו הצבאיים – זאת לאחר שנה ארוכה של מלחמת התשה שארגון הטרור בחר בה מיד לאחר טבח שמחת תורה, במהלכה פונו עשרות אלפי תושבים מן הצפון. כמה חודשים לאחר מכן, הושגה הפסקת אש בין הצדדים, שקראה לפרק את חזבאללה מנשקו, להרחיק אותו מאזור דרום לבנון, ולהחזיר את הריבונות הלבנונית לאזור. אלא שבפועל, איראן פעלה לאורך כל התקופה לשקם את חזבאללה ולשמר את השפעתה בלבנון.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אהד מרלין
המשטר האיראני מודה: אנחנו במשבר כלכלי חמור
עוד מאת אהד מרלין
הזדמנות בצפון: מניצחון צבאי ליוזמה מדינית
בנושא איראן
טראמפ מחריף את הטון: "כנראה נכה באיראן שוב הלילה"
בנושא חיזבאללה
שר הביטחון: "אם חיזבאללה יצטרף לאיראן בהתקפה על ישראל הוא יוכה מכה קשה"
בנושא חיזבאללה
לילה של תקיפות בלבנון בתגובה לפציעת לוחמים מרחפן נפץ
בנושא איראן
טראמפ: "ביטלתי את התקיפה באיראן"
ביוני 2025 פרצה מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן. המלחמה הסתיימה בהפסקת אש בהוראה אמריקנית, וחזבאללה כמעט ולא לקחה בו חלק. במהלך החודשים שלאחר מכן ניסתה איראן לשקם את מערכי הטילים, ההגנה האווירית והשלוחים שלה, בעוד חזבאללה החל בתהליך שיקום נרחב בסיוע איראני. במקביל החריף המשבר הפנימי באיראן, עם מחאות רחבות ודיכוי אלים של מפגינים, עם דיווחים על כ-30 אלף הרוגים – וציוץ אחד של טראמפ שטען כי "העזרה בדרך" הוביל לרחש שמועות באשר למבצע מתקרב.
ואכן בתחילת 2026 קרסו המאמצים הדיפלומטיים בין וושינגטון לטהראן, והאזור נכנס למערכה נוספת עם פרוץ מבצע שאגת הארי / זעם אפי. הפעם לא הייתה זו ישראל לבדה שפעלה נגד איראן – אלא גם ארה"ב בעצמה שהטליה את כובד משקלה על טהראן. הרפובליקה האסלאמית הגיבה בהתפרצות לכל עבר: הפצצות בלתי פוסקות לעבר מדינות אזוריות שונות – כולל מול אלה שתיווכו מולה כמו עומאן, קטר וסעודיה – וביסוס שליטה צבאית במיצרי הורמוז כמנוף לחץ, שעורר אדוות שזעזעו את שוק האנרגיה והמסחר העולמיים. בתגובה טראמפ הטיל מצור-נגדי משלו על המצור האיראני, והלחימה נמשכה.
המבצע נעצר לפני כחודשיים בהוראה אמריקנית, כאשר הכלכלה האיראנית קרובה לקריסה, יכולת ייצור הטילים של איראן נחתכה, עפ"י דיווחים, ב-85%, אך המשטר האיראני מפגין שרידות ואף ממשיך למקד את מאמציו לבסס את שליטתו במיצרי הורמוז.
שישה לקחים מהאירועים
הלקח הראשון מהאירועים האחרונים הוא שישראל מנסה לעצב מחדש את כללי המשחק באזור. במשך שנים איראן נהנתה מיכולת להפעיל את שלוחיה בלבנון, בעזה, בעיראק ובתימן מבלי לשלם מחיר ישיר. כעת ישראל מבקשת לקבוע משוואה חדשה: אם חזבאללה יורה על ישראל, חזבאללה ייפגע; ואם איראן תבחר להתערב ישירות כדי להגן עליו, גם היא תשלם מחיר. התקיפה בדאחיה למרות האיום האיראני והתגובה הישראלית לירי הטילים הבליסטיים נועדו להמחיש כי ירושלים אינה מקבלת עוד את ההפרדה המלאכותית בין טהראן לבין שלוחיה, הגם שהדבר צריך היה להיעשות תוך קבלת אור ירוק אמריקני.
שנית, המאבק המרכזי במזרח התיכון כבר אינו רק סביב תוכנית הגרעין האיראנית. מאחורי חילופי האש מסתתר מאבק רחב יותר על עתידה של לבנון – כחלק מהמאבק נגד מערך השלוחים של איראן. טהראן מנסה לכפות מציאות שלפיה כל הסדר עתידי עם ארצות הברית יכלול גם את מעמדו של חזבאללה ואת המשך השפעתה בלבנון מבלי לשלם "מחיר לבנוני" משל עצמה, בעוד ישראל נדרשת לנצור את האש מול ההתעצמות של שלוחתה. מנגד, האינטרס הישראלי מבקש לקדם מסלול לבנוני נפרד שיחזק את המדינה הלבנונית, עד כמה שזה מתאפשר, ויצמצם את אחיזתה של טהראן בארץ הארזים.
הלקח השלישי נוגע למקומה של ארצות הברית באזור. למרות הנסיגה האמריקנית מהמזרח התיכון, האירועים האחרונים הוכיחו כי וושינגטון עדיין מחזיקה ביכולת שאין לאף שחקן אחר: לעצור מלחמה. העובדה שלאחר שעות של הסלמה הצליח הממשל האמריקני להביא להפסקת האש ממחישה כי לטראמפ יש מנופי לחץ משמעותיים על ישראל, ומאידך שאיראן זקוקה למו"מ הזה ומוכנה לנצור עבורו את האש, שכן כלכלתה ספגה פגיעה משמעותית והיא מחפשת נואשות אחר חמצן בדמות זמן וכסף.
מה שמוביל למסקנה הרביעית: המשבר חשף גם את חולשותיה של איראן. הכלכלה האיראנית סובלת ממחסור חמור במשאבים, הן בשל המבצעים המוצלחים על אדמתה והן בשל המצור הנגדי המוצלח של טראמפ. במדינה בעלת מגזר ציבורי מנופח כמו איראן, חלק ניכר מהכנסותיה – ולכן גם מתשלום המשכורות שלה לפקידים – תלוי ביכולת למכור נפט. לכן איום על מיצרי הורמוז הוא חרב פיפיות עבור טהראן; ולכן גם איראן זקוקה להסכם עם וושינגטון.
הלקח החמישי הוא תפקידן של שחקניות "ספוילריות" בהקשר למאבק ברפובליקה האסלאמית. מדינות מתווכות כמו עומאן, פקיסטן ותורכיה התגלו, שלא במפתיע, כמי שממלאות תפקיד שלילי המסייע למשטר האיראני לשמר מרחבי תמרון ולספק צינור חמצן – עומאן בנכונותה לשתף פעולה עם איראן בהורמוז, פקיסטן ברכישת נפט מאיראן גם בעת המצור, ותורכיה באמצעות בלימת מבצעים יצירתיים של המוסד בשיתוף הכורדים, על פי פרסומים שונים. מאידך גם מדינות שנחשבו בעלות ברית של ארה"ב התגלו בקלקלתן – ספרד ובריטניה הערימו קשיים על שימוש במרחב האווירי שלהן ובבסיסים שבשטחן, ואף דווח כי מדינות במפרץ סירבו לאפשר לארה"ב לעשות שימוש בנוכחות הצבאית שלה באופן שיופנה נגד איראן. בהקשר זה ייתכן שעל טראמפ יהיה לערוך חשבון נפש באשר למיהן השחקניות שניתן לסמוך עליהן בעולם – ועל מי אין להשליך את יהבו; או לחלופין, האם יש צורך לקדם מהלכי פיוס כדי לשמר את מה שנותר מברית נאטו.
לבסוף, היממה האחרונה המחישה שוב את אחת מנקודות התורפה המרכזיות של העולם: התלות בדרכי המסחר הנוכחיות ובאנרגיה. מבחינת ישראל ובעלות בריתה, המסקנה מחניקת מיצרי הורמוז בידי איראן צריכה להיות ברורה: יש להמשיך לפתח חלופות למיצרי הורמוז, לגוון נתיבי אנרגיה וסחר כדוגמת מסדרון IMEC ונתיבים נוספים, וכן לגוון את מקורות האנרגיה – כולל פנייה לעבר אנרגיות מתחדשות ואנרגיה גרעינית לשימוש אזרחי. אלה יצמצמו באופן מובהק את המנופים הכלכליים, הביטחוניים והדיפלומטיים של איראן ושל שחקניות עוינות ומערערות יציבות אחרות שהוכיחו כי הן חפצות ברעת ישראל והמערב, כדוגמת קטר, תורכיה ועומאן.
עיני העולם נשואות כעת לעבר המו"מ בין וושינגטון לטהראן, ולאפשרות שייחתם הסכם שלפי סימנים שונים עשוי שלא לעלות בקנה אחד עם אינטרסים ביטחוניים שונים של ישראל – ואף יאפשר למשטר האייתוללות לשוב, להתארגן מחדש ולבסס את שלטונו. מצב כזה יהווה אתגר משמעותי לישראל, ויש לקוות שבירושלים מכינים תוכנית פעולה מקיפה ורב-ממדית להתמודדות עם האיום האיראני המתחדש.
הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית האזורית ב"מיינד ישראל"
