חודשים לאחר הצגת ההסדר החדש לרצועת עזה, המציאות בשטח ממחישה כי הפער בין הכרזה מדינית לבין שינוי אסטרטגי ממשי נותר רחב מאוד. חמאס טרם התפרק מנשקו, אינו מוותר על כוחו הפוליטי והצבאי, וממשיך להציב תנאים לכל הסדר שיבקש לעצב את עתיד הרצועה. במקביל, המנגנונים שאמורים היו להחליף את שלטונו או לצמצם את אחיזתו, ובראשם מועצת השלום והכוח הבינלאומי לייצוב הרצועה, עדיין מתקשים להפוך מתוכנית על הנייר לגורם בעל נוכחות אפקטיבית בשטח. כך נוצרת מציאות ביניים מסוכנת: ישראל אינה שולטת בכל הרצועה, חמאס אינו מובס עד תום, והחלופה האזרחית-ביטחונית טרם נבנתה.
לתוך הריק הזה נכנס מאבק כוח חדש, שבמרכזו מירוץ להשפעה על החמולות והכוחות המקומיים בעזה. על פי דיווחים שונים, ישראל מנסה לעודד מוקדי כוח חמושים שאינם כפופים לחמאס, במטרה לשבור את המונופול שלו על האלימות ולייצר בסיס אפשרי לניהול אזרחי חלופי. כתגובה, בחמאס החלו לחמש חמולות משלהם, בעיקר בצפון הרצועה ובאזורים סמוכים לקו הצהוב, כדי לבלום את התפשטות המיליציות הנתמכות בידי ישראל ולמנוע מהן להפוך לחלופה מקומית. המשמעות היא שהמאבק על עתיד עזה אינו מתנהל רק בין ישראל לחמאס, אלא גם בתוך החברה העזתית עצמה, בין פחד, הישרדות, אינטרסים חמולתיים ואפשרות זהירה להתנגדות אזרחית.
בהקשר הזה יש לציין יוזמה מעניינת שקודמה ברשתות לאחרונה, ואשר מגיעה, ככל הנראה, מתושבים עזתים גולים, המבקשים לעורר גל מחאה נגד חמאס ב-26 ביוני. עדיין מוקדם לדעת אם הקריאה תתורגם להפגנות משמעותיות בשטח, והיא כבר זכתה ללעג וקלס מטעם תומכי חמאס ועוזריהם; אך עצם הופעתה משקפת רחשים אותנטיים בקרב חלק מהאוכלוסיה הפלשתינית, ומי יודע אם לאחר שנים של שלטון כוחני, מלחמה, מצוקה הומניטרית ודיכוי פנימי, קיים פוטנציאל להתפרצות אזרחית שתישען על אותן חמולות חמושות – לצד סיכון גבוה לדיכוי אלים מצד חמאס. עבור ישראל, זהו מרחב רגיש: תמיכה גלויה מדי ביוזמות כאלה עלולה לפגוע באמינותן, אך התעלמות מהן תחמיץ אולי הזדמנות נדירה לערער את שליטת חמאס מבפנים.
בינתיים צה"ל ממשיך לפעול ברצועה בעצימות נמוכה מאוד, בעיקר נגד תשתיות טרור, פעילים צבאיים ומנגנוני מימון. חיסול ראש התשתית להעברת כספים של חמאס בעזה וסגנו, שפורסם השבוע, ממחיש כי ישראל עדיין פועלת כדי לשחוק את יכולות הארגון גם ללא חזרה למערכה רחבה. דווקא פעולות מסוג זה מדגישות את חשיבות הממד הלא-קינטי במאבק: פגיעה בכסף, במנגנוני שליטה, ברשתות הברחה וביכולת לשלם משכורות לפעילים עשויה להיות משמעותית לא פחות מחיסול חוליות חמושות. אולם כל עוד אין מנגנון שלטוני חלופי, השחיקה אינה מתורגמת בהכרח לסדר חדש.
הבעיה העמוקה יותר היא שההסדר בעזה מתחיל להזכיר דפוסים מוכרים מזירות אחרות. בלבנון, ישראל והקהילה הבינלאומית כבר ראו כיצד הסכמים, החלטות ומנגנוני פיקוח אינם מבטיחים פירוק מיליציה בעלת תמיכה רחבה בשטח מנשקה – כל עוד אין כוח שמוכן לאכוף זאת לאורך זמן. כעת, גם בעזה, קיים חשש שהכרזה על מסגרת מדינית תיצור אשליית התקדמות, בעוד חמאס מנצל את הזמן לשיקום, התארגנות מחדש והעמקת אחיזתו המקומית. אם גם ההסכם המתגבש מול איראן יתבסס על הצהרות רחבות ויסכין לקיומם של ארגוני הטרור שעל גבולותנו, התמונה האזורית העולה הולכת ומתבהרת: וושינגטון של טראמפ נוטה להכריז על הסכמים גדולים עוד לפני שהפרטים הוכרעו, אך מתקשה לוודא לאחר מכן שהצדדים אכן עומדים בהם.
השורה התחתונה עבור ישראל היא כפולה. מצד אחד, יש הזדמנות לנצל את חולשת חמאס, את התסיסה האזרחית ואת הקושי שלו לשמר שליטה מלאה כדי לקדם חלופות מקומיות, אזוריות ובינלאומיות לניהול הרצועה. מצד שני, כל הסדר שאינו כולל פירוז אמיתי, מנגנון אכיפה אפקטיבי ויכולת למנוע מחמאס לשמר את נשקו, עלול להפוך להפסקת אש ארוכה שבסופה ישראל תפגוש שוב את אותו איום, מחודש, מבוזר ומתוחכם יותר. לכן האתגר הישראלי אינו רק למנוע את שיקום חמאס, אלא גם למנוע מההסכם להפוך בעצמו למנגנון שמאפשר את שיקומו.
