כוחה של עוגה. לפני שנים רבות טיפלתי באישה יקרה שביקשה להרות. במשך חודשים התאמתי לה טיפול הורמונלי ועשינו מעקב מוקפד של בדיקות דם ואולטרסאונד, אבל שוב ושוב הגיעה האכזבה בדמות בדיקה ביתית עם קו אחד בלבד. כמה היא רצתה, כמה אני רציתי. אבל ריבונו של עולם עדיין לא רצה. מה נתן לה את הכוח להמשיך בטיפולים? את זה גיליתי כששלחה לי תמונה של עוגת קצפת שחיכתה לה על שולחן המטבח בבית כשחזרה מהמרפאה. בעלה קנה לה עוגה אישית בהזמנה, ואת העוגה עיטרו המילים "אנחנו ננצח!".
הימים ימי הגירוש הקשים. אנחנו נמצאים בבית שלנו ביישוב נצרים, סביבנו אנשי אמונה המגביהים עוף, ובדיסק שמתנגן ברקע נשמע קולו הרך והמחויך של הרב אליהו זצ"ל. והוא חזר שוב ושוב על המילים "היֹה לא יהיה", "היֹה לא יהיה". ואני שואלת את בעלי, האם אכן אפשר לדעת שהיֹה לא יהיה, והוא עונה לי שיש צדיקים שגוזרים וריבונו של עולם מקיים. הלוואי, אני אומרת בליבי. הרי גם כשמפקד יוצא לקרב הוא אומר לחיילים הגיבורים "אנחנו ננצח" – וזה מביא אותם להילחם בגבורה, וגם מושך תפילות והשתדלות רוחנית ומעשית וזכויות לעם ישראל.
כשאבא אומר לא. ואכן, בשביל אלפי משפחות שעמדו מול מציאות מאיימת, היו המילים ההן של הרב אליהו זצ"ל מילים של תקווה. אנשים נאחזו בהן, התפללו לאורן, והאמינו בכל ליבם שהמהלך אכן ייעצר. גדולי ישראל לאורך הדורות לא רק פירשו את המציאות, אלא גם עיצבו אותה. כאשר מנהיג רוחני מביט בעולם, הוא מבטא את מה שהוא מאמין שצריך לקרות, את מה שהוא מתפלל עליו, את מה שהוא מבקש לעורר בלב העם שיאמין שיקרה. כאשר הרב אליהו אמר "היֹה לא תהיה" הוא ביקש לבטא אמונה עמוקה בכוחה של תפילה, בכוחה של תשובה וביכולתו של עם ישראל לשנות גזרות. ספר יונה כולו בנוי על הרעיון שגזרה אינה תמיד סוף פסוק. גם בתנ"ך וגם בדברי חז"ל אנו פוגשים שוב ושוב את האמונה שכוח רוחני יכול לשנות מהלכים שנראים בלתי נמנעים.
המושג "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים" אינו הופך את הצדיק לבעל כוח עצמאי, אלא שהצדיק, מתוך דבקותו ברצון ה', מסוגל לעיתים לפעול ישועות גדולות. ועם כל זה, לפעמים אבא פשוט אומר "לא". משה רבנו ביקש להיכנס לארץ ולא נענה. דוד המלך התפלל על בנו והילד נפטר. אין לנו הבטחה שכל תפילה תתקבל בדיוק כפי שביקשנו. לאמונה הזאת יש שתי קומות: להתפלל כאילו הכול יכול להשתנות, ולקבל באהבה גם כאשר הכול נשאר כפי שהוא.
אולי יעניין אתכם
כשהרב חלם על מטופלים. יש אנשים שנוכחותם ממשיכה ללוות אותנו גם שנים לאחר פטירתם. בשבילי, הרב מרדכי אליהו הוא אחד מהם. זכיתי להכירו במשך שנים, להתייעץ איתו בנושאים רבים הקשורים לרפואה והלכה, ובעיקר לחוות מקרוב את האופטימיות האין־סופית שלו. כרופאת נשים וכמי שפוגשת מדי יום תקוות, חששות, אכזבות וניסים קטנים, למדתי ממנו שיעור חשוב על כוחן של אופטימיות ואמונה. לפעמים הייתי מגיעה אליו לבקש ברכות לי ולמטופלות שלי. אחת הפעמים זכורה לי במיוחד. הייתה לי מטופלת שחיכתה שנים ארוכות לפרי בטן. טיפולים, אכזבות, תקוות ושוב אכזבות. הגעתי לרב וביקשתי את עזרתו. הוא הביט בי בחיוך ואמר: "דוקטור חנה, למה את מגיעה אליי? לכי למרפאה ותעזרי לה, והקדוש ברוך הוא יהיה בעזרך". אבל אני לא ויתרתי. "הרב", אמרתי, "אני מבקשת שהרב יאמר שההיריון יגיע במהרה". הוא חייך שוב, והפעם השיב תשובה שנחרתה בזיכרוני: "את זה אני לא יכול להבטיח. תתפללי".
שנים לפני שעולם הרפואה העמיד לרשותנו את אמצעי ההדמיה המתקדמים של היום, התמודדנו עם הריונות שבהם נדבקו האימהות בנגיף ה־CMV. בימים ההם אי־הוודאות הייתה גדולה. נשים רבות חיו חודשים ארוכים בחרדה עצומה שמא ייוולד להן ילד בעל מום. אני זוכרת שהייתי מביאה לפני הרב שמות של נשים כאלה, והוא היה מתפלל עליהן ללא הרף. הקמנו יחד מעין קואליציית סנגוריה, אני במרפאה והוא בבית המדרש. אני עם הדופטון והבדיקות, והוא עם התפילות. בסופו של דבר, מההריונות מלאי הדאגה ההם נולד מה שאני מכנה עד היום "אלבום הילדים המתוקים". ילדים בריאים, מחייכים, רצים ומשחקים, שהזכירו לכולנו שהמציאות לא תמיד מצייתת לסטטיסטיקות הנוקשות.
היה זוג שלא נפקד במשך שנים, וביקשתי מהרב אליהו לברך אותם. והנה, בפגישה הבאה שלנו סיפר הרב שחלם כי עליהם לבצע בדיקה מסוימת שנשלחו לעשות זה מכבר אך טרם ביצעו. מסרתי זאת להם, בסיועו של הרב בורשטין, וחיזקתי את הצורך לבצע את הבדיקה. הם התרגשו מאוד שהרב חלם עליהם, ביצעו את הבדיקה ואת הטיפול שאחריה, ובתוך חודשים ספורים נפקדו ומדי שנה חגגו לידה של ילד נוסף.
בלי קיצורי דרך, עם אופטימיות. אחד הזיכרונות החזקים שלי ממנו קשור דווקא ליום פטירתו. בתי הייתה אז בחדר לידה. האוויר היה טעון מהתרגשות. ואז, כמעט באותו רגע, נשמע בכיו הראשון של נכדי החדש, ובמקביל הגיעה ההודעה על פטירתו של הרב באותו זמן ובאותו בניין. קריאת אזהרה לכוהנים מצד אחד, ובכי של חיים חדשים מן הצד השני. מאז חלפו שנים. כשאני זקוקה לכוח, אני מוצאת את עצמי נוסעת לקברו. אולי מפני שאני מעדיפה לבקש תפילות מצדיק שהכרתי בחייו, מאדם שראיתי את ענוותנותו, את אהבת האדם שלו ואת שמחת החיים שלו. מה אני מחפשת שם? אני לא מחפשת קיצורי דרך או ניסים. אני מחפשת את אותה רוח של אופטימיות.
הרב מרדכי אליהו לימד אותי כמה חשוב להיות עם עין טובה על העולם, לחפש את נקודות הזכות, לעודד במקום לייאש. להגיד למטופלת "בעזרת ה' הכול יהיה בסדר", גם אם לא תמיד אני יודעת זאת בבטחה. כרופאה אני יודעת שלא כל טיפול מצליח, שלא כל תפילה נענית כפי שביקשנו ושלא כל חלום מתגשם. אבל אני יודעת גם יודעת שההחלמה והשיקום מבטיחים יותר אצל אנשים שמסרבים להיכנע לייאוש. זו לדעתי המורשת הגדולה ביותר שהשאיר אחריו הרב: היכולת למשוך תמיד קדימה, להאמין בטוב גם כשהוא נסתר, לזרוע תקווה גם כאשר השדה יבש, לזכור שכל עוד יש חיים יש אפשרות להתחלה חדשה. אנחנו ננצח.
לתגובות:
