בשבועות האחרונים דנו שני אנשים עם חתימה ציבורית משמעותית במחוזות הציונות הדתית בתופעה שלדעתי ראויה לתשומת לב. שניהם – הרב גיא אלאלוף בפודקאסט שזכה לעשרות אלפי צפיות, והעיתונאי אבישי גרינצייג בגיליון האחרון של 'בשבע' – התמקדו כל אחד בתורו באדם שחצה את הקווים משמאל לימין וזכה בעקבות כך למעמד של גיבור תרבות במחנה הדתי־לאומי. הרב אלאלוף התייחס לדמותו של דוד שוקן, נצר למשפחת שוקן החולשת על עיתון 'הארץ', וגרינצייג כתב על פרופ' משה כהן־אליה. שניהם, שוקן וכהן־אליה, זוכים לאחרונה לתשומת לב רבה בתקשורת המגזרית ומככבים בסרטונים שלה, ולתופעה זו התייחסו באופן ביקורתי הן הרב אלאלוף והן גרינצייג. הביטוי "תופעה" חשוב בהקשר זה, אחרת לא היה טעם לא להם ולא לי לדון באישים ספציפיים.
אף כי מדובר בשני מבקרים שלא תיאמו ביניהם ושמתייחסים כל אחד לאיש אחר, המסקנה של שניהם דומה. אצל הרב אלאלוף היא מפורשת, אצל גרינצייג היא משתמעת מדבריו: הפיכתם של דוד שוקן ופרופ' כהן־אליה לגיבורי תרבות במחנה הדתי־לאומי מצביעה על חולשתו של מחנה זה. אצל הרב אלאלוף מסקנה זו מתובלת גם בניחוח של זלזול בזרם הדתי־לאומי כולו שמאפיין אותו לאורך כל הדרך. אלא שהרמב"ם לימד אותנו (בהקדמה למשנה) לשמוע את האמת ממי שאמרה, ואני אנהג לפי הנחייתו.
אציין בפתח דבריי שלהעלאתם על נס של "חוזרים בתשובה" יש בהחלט מסורת ביהדות. כך היה בגרמניה לפני מאה שנה, כאשר היהדות האורתודוקסית כולה אימצה לחיקה את פרנץ רוזנצווייג (1929-1886), חילוני גמור שהעיד על עצמו שלפני שחזר בתשובה לא שמע על שמירת שבת. תוך כדי חזרתו בתשובה והלימוד האינטנסיבי בעטיה, כתב רוזנצווייג ספר בשם 'כוכב הגאולה' שכל הרבנים האורתודוקסים בגרמניה, כולל תלמידי הרש"ר הירש, התפעמו ממנו. רוזנצווייג נהיה לגיבור תרבות וליקיר הקהל האורתודוקסי כולו, הוזמן להרצאות בבתי כנסת, וספרו זכה לביקורות ספרים נלהבות מצד גדולי הרבנים בגרמניה.
במקרה של דוד שוקן ופרופ' כהן־אליה לא מדובר אומנם במי שכמו רוזנצווייג התחילו להניח תפילין, אלא במי שבסך הכול עברו משמאל לימין של המפה הפוליטית, אבל לפי תורת הרב קוק עצם התחברותו של יהודי ללאומיות היהודית היא סוג של חזרה בתשובה. לפיכך גם מי שחוצה היום את הקווים מהשמאל הקוסמופוליטי לימין הלאומי הוא סוג של חוזר בתשובה.
אולי יעניין אתכם
אלא שבניגוד לחוזר בתשובה רוזנצווייג, שהפיכתו לגיבור תרבות בקרב האורתודוקסים הייתה מבוססת על הפרי ההגותי הייחודי שהניבה חזרתו בתשובה – הספר 'כוכב הגאולה' – קשה לומר מה היא תרומתם של דוד שוקן וכהן־אליה לזרם הדתי־לאומי או אפילו רק לימין הישראלי. דוד שוקן התקבל בציונות הדתית כגיבור תרבות אך ורק בגלל שמו, כלומר בשל עצם היותו בן למשפחת שוקן. כהן־אליה הפך לגיבור תרבות אצלנו בשל היותו פרופסור שהשתייך בעבר לגרעין פעיל בשמאל הישראלי. סה טו. הם ראויים להוקרה. לא כמו מישהו שתמיד חשב מה שהם חושבים היום, אבל עצם הצעד שעשו ראוי בכל זאת להוקרה ולחיבוק אנושי. עם זאת, אין כל הצדקה להפיכתם לגיבורי תרבות כמו רוזנצווייג.
כל זה לא היה חשוב לולא זה לא היה סימפטום לרגשי נחיתות של הדתיים הלאומיים הזקוקים כל פעם למישהו מבחוץ שיאשש את צדקת דרכם. רגשי נחיתות אלה נובעים משלל סיבות, ובעיניי אחת העיקריות שבהן היא שאנחנו חידוש, ובעיקר חידוש סוציולוגי. הסופר טוביה טננבום ניסח את ההבדל בין החרדים לבין הדתיים הלאומיים כהבדל בין מי שאוכל בשבת את המאכלים היהודיים המסורתיים, שהם אומנם שמנים ולא כל כך בריאים אבל יש להם געשמאק (טעם של פעם), לבין מי שאוכל בשבת סלטים וקינואה. טעם של פעם הוא דבר חשוב ביהדות. ולנו, אוכלי הסלטים והקינואה, אין את הטעם של פעם. אנחנו חידוש. המשל והנמשל קצת מתערבבים כאן, אבל המסר הוא זה: יש לנו רבנים חשובים, תלמידי חכמים גדולים, לוחמים המוסרים את נפשם על עם ישראל וארצו, אבל חסר לנו הטעם של פעם. והוא לא יחזור. אין מה לעשות עם זה.
וכמו כל חידוש, אנחנו מרגישים גם סוג של חוסר ביטחון. חיבוק היתר של כל מי שאיך שהוא מצטרף לשורותינו והעלאתו הישר לדרגה של גיבור תרבות, הם ביטוי של חוסר ביטחון. כמו כל תגובה התנהגותית חסרה או יתרה שלא מותאמת לסיטואציה.
מה הפתרון? קטונתי. אבל ההכרה במצב שבו נמצאת התרבות הדתית־לאומית היא תחילת התיקון. בנוסף לכך, מי אומר שצריך פתרון?! ההיסטוריה ממשיכה גם בלי פתרונות על הנייר, במיוחד שיש בהחלט גם חדשות טובות: מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, לא יכולה בלעדינו, הדתיים הלאומיים אוכלי הסלטים והקינואה.
לתגובות:
