לא לאזרחות כפולה. חמישים שנה חלפו מאז מבצע יונתן. הסיכון היה ענק, אבל ברוך ה' שרינו ויועצינו וקצינינו הגיעו למסקנה שזה המעשה שיש לעשותו. הם עמדו על כך שלא ישוחררו מחבלים תמורת חטופים, וה' הטוב עזר שההצלחה הייתה מעל ומעבר למצופה, על אף מחיר הדמים. החטופים באנטבה שוחררו למרות החמישה שנהרגו ועוד חייל שנפצע ונשאר משותק עד היום הזה. אני זוכרת היטב את ההתרגשות הגדולה שהייתה אז, ובצדק. אבל אצלי מבצע אנטבה מעורר אסוציאציות אחרות.
בשנת תשל"ג, ממש לפני מלחמת יום הכיפורים, זכיתי לעלות ארצה ואוטומטית קיבלתי אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. ברוב מדינות העולם אדם נדרש לעבור מבחנים, להוכיח ידיעת שפה, להציג מקור פרנסה או להמתין שנים ארוכות כדי לקבל אזרחות. רק אצלנו, יהודי שמגיע ארצה מקבל מיד אזרחות. אחרי מבצע אנטבה, אימי ביקשה ממני כמה פעמים לנסוע על חשבונה ליממה בלבד עם כל ילד (כי היא הבינה שאני לא מוכנה לשהות בחו"ל אפילו יום אחד), כדי לדאוג להם לאזרחות אמריקאית. הסיבה לא הייתה כלכלית. הזיכרון של מבצע אנטבה היה חקוק על לוח ליבה. היא זכרה איך אזרחות זרה הצילה חיים. אבל אני לא נעתרתי לבקשתה, ויותר מכך – ניסיתי כבר כמה פעמים להיפטר מהאזרחות האמריקאית שלי. אבל זה תהליך מסובך וגם יקר, כך שבינתיים זנחתי את הרעיון.
בעבור מיליון דולרים. הסופר היהודי־אמריקאי הרמן ווק, מחבר 'המרד על הקיין', ביקר בישראל בשנות החמישים. בתום הביקור הוא כתב שהוא מתקשה להבין איך בכל העולם אנשים מהגרים ממדינות עניות למדינות עשירות, ואילו בישראל הוא פגש אנשים שוויתרו על חיים נוחים כדי לבנות מדינה שעוד לא ידעו אם תצליח לשרוד. לאורך ההיסטוריה מיליוני בני אדם היגרו ממקום למקום בחיפוש אחר פרנסה, ביטחון או חיים נוחים יותר. מיליוני אירים היגרו לארצות הברית במאה ה־19, איטלקים עברו לארגנטינה וגרמנים לקנדה, כי הם חיפשו הזדמנות לשפר את מצבם. גם היום עשרות מיליונים נעים בין יבשות. בעקבות זאת מדינות רבות באירופה ובצפון אמריקה מתמודדות עם גלי מהגרים עצומים, סובלות ממתחים חברתיים, שינויים דמוגרפיים וקשיים כלכליים וביטחוניים. לכן מדינות שבעבר פתחו את שעריהן למהגרים מנסות כיום לצמצם את התופעה. בשבדיה, שנחשבה במשך שנים סמל לפתיחות, אישר הפרלמנט לאחרונה חוקים מחמירים נגד מהגרים שאינם עומדים בקפידה בדרישות המדינה. אחד מהדגלים שהנשיא טראמפ נשא במסע הבחירות שלו, והוא גם מיישם ככל יכולתו, הוא סתימת הפרצות בגבולות ארצות הברית כדי למנוע כניסת מהגרים, וגירוש אלה שנכנסו בניגוד לחוק. ומהצד השני הוא החליט לפתוח פתח לכניסת מהגרים בעלי "אזרחות זהב". כל מי שמוכן לשלם מיליון דולר לאוצר האמריקאי ואין לו בעיה מיוחדת, יקבל אזרחות באופן אוטומטי.
עולים ויורדים. אבל יש מדינה אחת שמתנהגת בדיוק הפוך. ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם שבה משרד ממשלתי שלם עוסק בשאלה כיצד לעודד אנשים לעזוב מדינות מפותחות ומצליחות ולעבור דווקא אליה. אף כלכלן אירופי לא יבין איך אדם עוזב בית מרווח בטורונטו, מקצוע מכובד בפריז או משכורת נאה בניו יורק, כדי להתחיל את חייו מחדש במדינה קטנה במזרח התיכון שבה המלחמות לא נגמרות, כולם מתווכחים על הכול, הפקקים בלתי נסבלים והחדשות לעולם לא תהיינה משעממות. ובכל זאת הם באים. וכור ההיתוך שנוצר הוא סטארט־אפ ישראלי ייחודי וממש ניסי.
אולי יעניין אתכם
יהודי תימן שהגיעו לארץ במבצע 'מרבד הקסמים' בשנות החמישים של המאה הקודמת, ניצולי השואה שעלו עם קום המדינה, יהודי צפון אפריקה שרובם עימנו כאן, יהודי ברית המועצות לשעבר שהגיעו בהמוניהם כאשר נפרצו השערים בשנות התשעים, יהודי אתיופיה שהגיעו בנס במבצע משה ובמבצע שלמה – כולם נדרשו לוותר על המוכר ולהתחיל מחדש. רבים מהם חיו בתנאים קשים. חלקם התגוררו במעברות, סבלו ממחסור כלכלי ומקשיי שפה, אך בחרו להישאר ולבנות כאן את חייהם. מספיק להקשיב לסיפור חייה של מרים פרץ המופלאה, כדי להבין עד כמה היו קשוחים התנאים שאליהם נקלעה קהילת עולי צפון אפריקה, למשל.
זה לא קל להיות עולה חדש. מי שלא עבר את החוויה לא יבין את עוצמת הטלטלה. אדם עוזב שפה מוכרת, תרבות מוכרת, חברים, משפחה, מקום עבודה ולעיתים גם מעמד חברתי וכלכלי שבנה במשך עשרות שנים. כל רופא מכיר קולגות עולים חדשים שהגיעו עם תעודות מפוארות ונאלצו ללמוד מחדש שפה מקצועית. כל מורה מכיר ילדים שעלו ארצה והתקשו להבין את חבריהם לכיתה. ואכן, לא כל מי שעולה נשאר. ישנם אנשים שמתקשים להשתלב, אחרים מתגעגעים למשפחה שנותרה מאחור, ויש מי שמוצאים הזדמנויות מקצועיות במקומות אחרים. אפילו בקרב חלוצי דגניה המהוללים היו רבים שארזו מזוודות וחזרו לארצות מוצאם.
מחקרים מראים שכמעט חמישים אחוזים מעולי העלייה הראשונה לא עמדו בעומס הפיזי, הכלכלי והחברתי ועזבו את הארץ בצער רב. בעלייה השנייה מספר העולים שהתאבדו היה גדול ביותר – בעיקר כאלו שלא עמדו בלחץ החברתי בקיבוצים ששילבו אידאולוגיה נוקשה ותנאי מחסור קשים. זה לא מוריד מגדולתם של אלו שנלחמו ובנו והפריחו את הארץ, אבל זה נותן לנו פרופורציות. גם בדורנו יש קשיים בארץ ישראל, ורבים מחפשים את המילקי הזול בברלין ומלאים טענות ומענות על בכירת הארצות, אבל לא צריך להיבהל מזה – כך היה מאז יציאת מצרים ועד היום.
הגענו הביתה. לאחרונה פורסם שוב כי חלק מהעולים החדשים בוחרים לעזוב את הארץ לאחר ניסיונות קליטה שלא הצליחו. זהו נתון שמחייב חשיבה ושיפור הקליטה, אך חשוב לראות את התמונה הרחבה. כנגד כל מי שעוזב יש רבים אחרים שבוחרים להגיע, להשתקע, להקים משפחות ולהכות כאן שורשים, והתרומה של העולים לחברה הישראלית עצומה. יש עולה שמרגיש שהוא הגיע הביתה. זה היה מצידו מהלך מתוכנן מסיבה אידיאולוגית, והעלייה שלו היא "כיונים אל ארובותיהם" – הוא סימן מטרה והגיע אליה. ויש גם תנועה של "כעב תעופינה", כאשר יהודים ברחבי העולם חווים אנטישמיות גוברת, כפי שראינו רק לאחרונה בפיגוע במונטריאול, וזה דוחף אותם לעלות, כאילו רוח סערה הובילה אותם ארצה, כעננים שנישאים על פני הרוח. כל עולה חדש יודע שצפויים לו אתגרים, אבל הוא בוחר להיות חלק ממגרש המשחקים של הגאולה במקום לצפות מהצד ביציע. כולם אהובים, כולם ברוכים, אלו ואלו אכן הגיעו הביתה.
לתגובות:
עיבוד AI: עדי דוד