הימין שנלחם בעצמו – מתי נשכיל ללמוד מטעויות העבר?

היסטוריית הימין הטהרני רוויה ברגעי רצון להעניש את המחנה הלאומי מבפנים, שהובילו מצביעי ימין מסורתיים להעניק את קולם למפלגות בעלות אג'נדה שמאלית, עטופות באצטלה של ימין לאומי. פעם אחר פעם בחירתם יצרה אפקט פרפר פוליטי־מדיני שהוביל לאפקט ביטחוני הרסני: מהסכמי אוסלו דרך הבריחה מלבנון ועד הגירוש מגוש קטיף, שזרע את זרעי הפורענות שהבשילו לבסוף בטבח 7 באוקטובר.

ערב בחירות 1992 פרשו מפלגות מולדת, צומת והתחיה מממשלת שמיר בשל השתתפותו בשיחות מדריד. שמיר ויתר באותה עת על ערבויות עתק אמריקניות בסך כ־10 מיליארד דולר כדי שלא יצטרך לשלם לאמריקאים בתמורה בוויתורים מדיניים לפלשתינים, וזאת בשעה שישראל התמודדה עם משבר כלכלי מהקשים בתולדותיה, כאשר היא קולטת יותר ממיליון עולים מברית המועצות. למרות זאת סומן שמיר כ"לא מספיק ימני" והסוף ידוע: התחיה לא עברה את אחוז החסימה וממשלת רבין, מרצ, ש"ס והערבים יצאה לדרך.

אחת הסיסמאות של רבין ב־1992 הייתה "ביטחון, שלום ושגשוג". אך מיד עם כניסתו לתפקיד, ממלא מקומו פרס ומפלגת מרצ החלו בהפעלת לחץ ציבורי ופוליטי כדי לאפשר לערפאת המוחלש והלא רלוונטי לשוב מגלות בטוניס בליווי אלפי מחבלים שיאיישו את מנגנוני הביטחון הפלשתיניים לעתיד. לאחר פרישת ש"ס נשענה הממשלה על תמיכת של המפלגות הערביות מבחוץ, וקידמה באמצעותן את המשך הנסיגות במסגרת הסכמי אוסלו ב'. רבין אומנם חזר והדגיש במהלך מערכת הבחירות כי "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל", ולכן הציבור שבחר בו לא העלה על דעתו שבתוך פחות משנתיים מהבטחת הבחירות, ממשלתו תנהל משא ומתן אינטנסיבי על נסיגה מלאה מהגולן. רק התעקשותו של אסד האב שהגבול יעבור במימי הכינרת הפילה למזלנו את המשא ומתן בישורתו הסופית.

האם לקחי אוסלו וגל הטרור האכזרי בעקבותיהם נצרבו מספיק חזק בתודעת הימין? בוודאי שלא. בבחירות 99' היה זה ראש הממשלה נתניהו שנכנס למשבצת השמאלן התורן, הפעם היו אלו מולדת והאיחוד הלאומי בראשות בני בגין (שישב לאחר מכן בממשלת השינוי האחרונה עם רע"מ, מרצ ומפלגת העבודה), שנתניהו לא היה מספיק ימני בעיניהם. המפלגות הללו ביקשו להענישו על נכונותו להעביר שטחים מוגבלים ביהודה ושומרון. והתוצאה? עליית אהוד ברק לשלטון, שמיד עם בחירתו החל בדיונים קדחתניים על חלוקת ירושלים והקמת מדינה פלשתינית, לצד נכונות לנסיגה מלאה מרמת הגולן, ובמקביל לבריחה החד־צדדית מלבנון שהניחה את היסודות לחטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב שהציתה את מלחמת לבנון השנייה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אריק בלומברג מי מפחד?

עוד מאת אריק בלומברג סכנת המעבר מארץ הפלאות לארץ הזוועות

גם כעת אנו עדים לאותן "אלטרנטיבות ימניות" כאשר מצביעי ימין מסורתיים משכנעים את עצמם שגם ממשלת מרכז־שמאל עתידית תישאר בגבולות הקונצנזוס הלאומי המוכר. בדומה לרבין, הפעם זהו גדי איזנקוט שמנסה למצב עצמו כסמן הביטחוניסטי בממשלת השינוי העתידית. אותו אייזנקוט שתמך כבר בחודשי המלחמה הראשונים בעסקת חטופים של נסיגה מלאה מעזה, עצירת המלחמה ושחרור גורף של אלפי האסירים הביטחוניים מבתי הסוהר. אותו אייזנקוט שסגר חטיבות שלמות בצה"ל במסגרת תוכנית גדעון, והדגיש שישראל תצטרך לקבל מציאות של איראן גרעינית. איזנקוט, שזכה השבוע לתמיכה פומבית של איש השמאל הקיצוני אורי זכי, התגאה לאחרונה בהצבעתו המסורתית למפלגת העבודה, ותועד כשהוא ויועציו מתחבטים בשאלה "כיצד צריך לפעול כדי שאנשים יחשבו שאני איש ימין".

בריאיון אחר הבהיר איזנקוט שלא יהסס להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות. כך גם במהלך כהונתו כרמטכ"ל, הצדיק את העברת הכסף הקטארי לחמאס: "הכסף מאזן את המתיחות בדרום. לא מדובר בפרוטקשן, אלא במימוש אינטרס ישראלי להנעת הכלכלה בעזה". בכנס ביטחון אחר סיפר כיצד ביום השני למלחמת לבנון השנייה, סירב כקצין מבצעי ראשי לאשר את חיסולו של חסן נסראללה. "קיבלתי מידע שאפשר בהיתכנות גבוהה לסכל את נסראללה, אבל השאלה בכלל לא עלתה בגלל נוכחים בלתי מעורבים שנכחו בבניין, זה מעיד על המוסריות שלנו". על ביקורת שהשמיעו תלמידי תיכון על הוראות הפתיחה באש המחמירות שהנהיג ביהודה ושומרון השיב: "אנחנו לא פועלים לפי סיסמאות כמו 'הבא להורגך השכם להורגו'. לא הייתי רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם סכין או מספריים".

גם גורמים פוליטיים בכירים מקרב השותפות העתידיות של איזנקוט מקדמים עמדות פוסט־לאומיות. חלקם קובעים שמנסור עבאס הוא "שותף ציוני", וחלקם מבטיחים לסגור ישיבות הסדר ומכינות, לקדם סדנאות חינוך מחדש, לסגור ערוצי תקשורת, לבצע טיהורי מינויי בכירים כזיני וגופמן ולהקפיא את תקציבי הפיתוח ביו"ש. זאת בנוסף לביצור שליטתו האבסולוטית של האגף האקטיביסטי במערכת המשפט באמצעות עשרה מינויים צפויים בבית המשפט העליון בקדנציה הבאה, שימונו בצלמם ובדמותם של יצחק עמית ודפנה ברק־ארז.

השאלה היא האם המחנה הלאומי מוכן לחזור שוב על טעויות העבר: הפלת שלטון ימין בידי גוש ימין, דווקא בצומת אידאולוגי חשוב כל כך. על כף המאזניים עומדות הכרעות היסטוריות שצפויות לעצב את פני המדינה היהודית לדורות הבאים, ואל לנו לחזור על אותן הטעויות והחלטות חסרות אחריות מהעבר שרודפות אותנו מאז ועד היום.

הכותב הוא יועץ אסטרטגיה ותקשורת