התרגשות בלי התיישנות. בתאריך קסום, בליל י"ז בתמוז, בחדר הלידה של בית החולים שערי צדק, הגיח לעולם נכד מתוק ושמנמן. הגעתי ללידה של בתי בשעות הקטנות של הלילה, בכובע של אמא של יולדת. המיילדת תמהה למה אני, סבתא ותיקה, ממשיכה להגיע ללידות של הנכדים שלי, ועוד ללידה השמינית של בתי השביעית. זרה לא תבין זאת. אני חושבת שעם השנים, ההתרגשות סביב פלא הלידה רק מוסיפה והולכת, עם הנחת האימהית שהולכת ומתרחבת. אני סבורה שאם הבת שלי שמחה בנוכחותי, ואני נוסכת בה ביטחון, למה שאפסיד את החוויה הזאת? ובמיוחד כאשר בשבילי הכניסה לחדר לידה היא חזרה הביתה, למקום שבו ביליתי את רוב שנותיי כמתמחה וכמומחית צעירה. הריח המשכר של חדר הלידה, המנגינה של ניטור הדופק העוברי, הם בשבילי נוסטלגיה בהתגלמותה. אני פוסעת במסדרונות של קומה 9 ועולים בי זיכרונות מהימים שבהם חדר הלידה היה הבית השני שלי. ואולי, בהתחשב בשעות הארוכות שבהן ביליתי בתורנויות לילה ארוכות גם בשבתות ובחגים, היה זה בעצם הבית הראשון שלי.
האמת היא שאני עדיין מתרגשת מכל בשורה של לידה של מטופלת שזכיתי ללוות במסע הפריון. למרות השנים הרבות שבהן אני זוכה לעסוק בשליחות הזאת, להתרגשות אין התיישנות. ויש עוד מישהו שלא התעייף מעולם מלידות של תינוקות, והמשיך להתרגש מכל לידה ולידה, מכל תינוק שנולד, גם לאחר 94,000 תינוקות שזכה להציל. מדובר בד"ר אלי שוסהיים ז"ל. לאחרונה יצא לאור ספר לזכרו בשם 'אי"ש יחיד בדורו'. איך הכול התחיל? בחתונה חסידית בצל ענני מלחמת העולם השנייה בגליציה נישאו שמשון ורחל שוסהיים. בנס מופלא, דרכון ארגנטינאי ישן הציל אותם מהכבשנים והביא אותם לדרום אמריקה. שם, בבואנוס איירס, גדל אלי הצעיר.
ניתוח לעוף של שבת. אביו של ד"ר שוסהיים סירב לעבוד בשבת גם כשהדבר עלה לו בפיטורים, ברעב ואף במאסר צבאי. ואכן, אלי לא גדל בבית אמיד. הוא היה מוכר עיתונים ברחובות בואנוס איירס, סוחב גושי קרח כבדים לבתי השכונה ואף שר כסולן בבית הכנסת, ואת הכסף העביר למשפחתו. הייתה לו סקרנות מדעית יוצאת דופן. מדי יום שישי, כשאימו הייתה מכינה עוף לשבת, אלי הצעיר היה מבקש ממנה לעצור לרגע כדי שיוכל לבחון את איבריו הפנימיים. באחד הימים הוא אף ערך נתיחה בעכברה שמצא בבית וגילה בתוכה שבעה עוברים זעירים, שאותם שימר בצנצנות זכוכית. כבר אז היה ברור לו שהוא רוצה להיות רופא.
אלי נכנס לאוניברסיטה של בואנוס איירס כשהוא כמעט הסטודנט היהודי הדתי היחיד במחזור, ונאלץ להתמודד עם אנטישמיות קשה. הסטודנטים היו חוטפים את הקסקט שלו, זורקים אותו ומשפילים אותו רק משום שהיה יהודי דתי. אבל הוא לא נשבר. שיא המאבק היה סביב מבחני הרפואה שנערכו בשבת. אלי עמד מול דיקן הפקולטה והצהיר כי יוותר על חלומו להיות רופא ולא יכתוב בשבת. הדיקן התרשם כל כך מיושרו עד שאיפשר לו להיבחן לבדו בימי שישי, ובסופו של דבר אלי הפך למרצה מבוקש עוד בטרם קיבל את התואר. הנחישות הזאת עזרה לו גם בהמשך חייו. הנער שמכר עיתונים ברחובות בואנוס איירס לא ידע שיהפוך יום אחד לדמות לאומית.
אולי יעניין אתכם
איש סודם של צדיקים. לאחר עלייתו לישראל, הפך ד"ר שוסהיים לדמות מפתח בירושלים והיה לכירורג מוערך. הוא פעל ככירורג תחת אש במלחמות ישראל. במלחמת יום הכיפורים הוא ניתח פצועים בלב המדבר תחת הפגזות מיגים מצריים, בתנאים קשים ותחת עומס עצום. עם השנים הפך ד"ר שוסהיים לרופא של ירושלים של מעלה. הוא היה רופאו האישי ונאמן סודם של צדיקים, כגון הרב צבי יהודה קוק, האדמו"ר מבעלז, הרב כדורי, הרב עובדיה יוסף והרב אריה לוין. כאשר רופאים ביקשו למנוע מר' אריה לוין להמשיך בפעילות החסד הענפה שלו, התנגד ד"ר שוסהיים נחרצות. הוא הבין שבשביל אבי האסירים החסד הוא עצם החיים, ואם ימשיך לעזור לזולת הדבר רק יוסיף לו בריאות. והוא צדק. מעט מאוד אנשים הצליחו להיות כמוהו, גשר בין עולמות שונים – חרדים, דתיים־לאומיים, ספרדים, חסידים וליטאים.
הרגע ששינה את חייו היה מפגש עם אישה שפנתה אליו עם רצון לבצע הפלה עקב מצוקה כלכלית. זה טלטל אותו. הוא הבין שאם הסיבה להפלה היא כלכלית, אין טעם להטיף מוסר. ד"ר שוסהיים סבר שאם אישה שוקלת הפלה בגלל עגלה, חיתולים, מזון לתינוק או מצוקה כלכלית, הפתרון הוא לתת לה את מה שחסר. המודל שבנה היה לוגיסטי ואנושי, וכך קמה אגודת אפרת. הארגון דאג לאספקת ציוד מלא לתינוק וחבילות מזון למשפחה למשך שנתיים. ביתו הפרטי של הדוקטור הפך לחמ"ל של הצלת חיים, כשילדיו מקפלים עלונים בסלון ואשתו שושנה מנהלת את מערך הפניות. במשך עשרות שנים אלפי נשים קיבלו ממנו סיוע, והארגון צמח לממדים שאיש לא חלם עליהם בתחילת הדרך.
המנגינה של רופא הנשמות. ד"ר שוסהיים לא אהב לבזבז זמן. הוא היה אומר שהשאלה היא לא כמה זמן יש לך, אלא מה אתה עושה עם הזמן שקיבלת. הוא גייס אותי לאין־ספור פרויקטים כשהייתי עדיין רופאה צעירה מאוד. פרט לעזרה פרטנית לנשים, הוא שלח אותי להעביר הרצאות במוסדות לימוד וגם להתראיין ברדיו ובטלוויזיה. למרות העומס העצום שהייתי נתונה בו, הסכמתי לבצע כל משימה, כי נוכח ההתלהבות שלו לא יכולתי לסרב. משפט ממש מכונן שיצא מפיו סייע לי בדרכי המקצועית לאורך השנים: "חנה, כשאת מגיעה לריאיון, זה לא משנה מה שואלים אותך, את תספיקי להגיד את מה שיש לך להגיד".
גם בערוב ימיו ד"ר שוסהיים לא עצר. הוא המשיך ללמוד תורה בלהט, לשחק כדורגל עם נכדיו ולטפל בחולים במרפאתו הביתית עד השעות הקטנות של הלילה. בספר יש תיאור מצמרר של ימיו האחרונים. ממש בסמוך לחתונת נכדו, הוא לקה באירוע מוחי במהלך תפילה בבית הכנסת. בחושיו הרפואיים החדים הוא הספיק לאבחן את עצמו ולומר לסובבים: "יש לי אירוע מוחי, תזמינו אמבולנס". ד"ר שוסהיים נפטר בראש חודש תמוז תשפ"א, אך מורשתו ממשיכה לפעום. עד היום הצילה אגודת אפרת, אשר מנוהלת על ידי חתנו וילדיו, יותר מ־94,000 תינוקות. המנגינה של רופא הנשמות לעולם לא תפסיק להתנגן, זאת המנגינה של נצח ישראל ותקומת ישראל.
לתגובות:
