כשאמא נמצאת על המגרש. בתקופה האחרונה מיליארדי בני אדם יושבים מול שידורי המונדיאל בטלוויזיה, מתרגשים מהחמצה בדקה התשעים ומרגישים לרגע כאילו הם עצמם על כר הדשא. הם נמצאים בכורסה הנוחה, עם כוס קפה וקערת פופקורן, בזמן ש־22 שחקנים הזיעו, נפצעו, התאמצו והכריעו את גורל המשחק. המציאות הזאת מופיעה בחיים שלנו באלף צורות. יש אנשים שבוחרים להיות צופים, ויש אנשים שבוחרים לרדת אל המגרש. בנאומו המפורסם של נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט, "האדם בזירה", הוא אמר שבמקום לשבת ביציע ולחלק ציונים, צריך לשאוף להיות מי שמעז להיכנס לזירה, להיכשל, לקום, להתלכלך ולהמשיך. קל מאוד לבקר, קשה הרבה יותר לעשות.
בשנות עבודתי בחדרי הלידה הייתי מתבוננת בחיוך על הזוגות היולדים. החצי הזכרי נוחר בנחת על הכורסה, והחצי הנשי עסוק בלהרגיע את הצירים, להתרכז בנשימות ולהתגלגל על כדור פיזיו. מה שהכי מדהים הוא שלאחר כל זה, המילה הראשונה שהילד יגיד בטח תהיה "אבא". האם נמצאת על המגרש, האב אוהב, דואג ומסייע לאשתו ההרה, שותף רגשית, אבל הוא לא חווה את ההיריון ואת הלידה בגופו. הוא לעולם לא יוכל ללדת ולהיניק. הוא מתחיל את דרכו כהורה כשהוא נמצא בשולי המגרש, ולאט לאט בוחר להיכנס פנימה, להיות נוכח, להיות חלק מגידול הילדים. וגם כאשר הוא לפעמים הוא עומד על הקווים, יש לזה יתרון מסוים. כמו המאמן שלא רץ אחרי הכדור ומסוגל לקבל החלטות על פי שיקולים שהשחקנים לא רואים מתוך הלחץ, כך לפעמים האב מצליח להרגיע, לאזן ולהציע פרספקטיבה כאשר האם שקועה עד הצוואר באתגרי היומיום.
הרופא שירד אל הרחוב. ההתקדמות הגדולה ברפואה נולדה מאנשים שבחרו לרדת אל המגרש. כאשר פרצה מגפת הכולרה בלונדון בשנת 1854, רק רופא אחד, ג'ון סנו, החליט לצאת לרחובות, למפות את מקומות המגורים של החולים ולהגיע למשאבת מים אחת שרוב החולים התרכזו סביבה. הסרת ידית המשאבה הזו הפכה לאחד הצעדים הראשונים במהפכת בריאות הציבור. סנו היה יכול להמשיך לשבת בחדרי הדיונים כמו חבריו, אבל הוא חשב שצריך לצאת לשטח ולאסוף נתונים. מי שנמצא על המגרש משנה את ההיסטוריה. כך היה גם אצל אדוארד ג'נר, שבסוף המאה ה־18 הניח את היסודות לחיסון נגד אבעבועות שחורות. הוא ספג לעג, ביקורת והתנגדות חריפה, אך בחר להמשיך בדרכו. בזכות אומץ הלב שלו ניצלו במשך הדורות מאות מיליוני בני אדם ממחלה קטלנית.
גם במלחמה הנוכחית קיימת מציאות דומה. מדינה שלמה מתפללת, עוקבת אחרי החדשות, מתווכחת ברשתות החברתיות, ולעיתים נדמה שכולם שותפים. אך יש הבדל עמוק בין מי ששומע על הקרב ובין מי שנמצא בתוכו. החיילים נמצאים חודשים ארוכים – כבר שנים!!! – בחזית. אנשי סדיר ואנשי מילואים שעזבו את מרחב החיים הרגילים, עזבו משפחה ולימודים וקריירה. אצל חלקם נשותיהם מגדלות לבדן את הילדים, ההורים קופצים מכל דפיקה בדלת והילדים ממתינים לשיחת טלפון קצרה מאבא. במקום להיות צופים, הם חיים את המשחק עצמו. ויש מחיר אישי, אבל הם זוכים להיות המובילים במרכבת הגאולה. ראינו מתנדבים שקטפו תוצרת חקלאית במקום עובדים שנעדרו, רופאים ואחיות שהאריכו משמרות, נשים שבישלו אלפי ארוחות, בני נוער שארזו ציוד לחיילים, פסיכולוגים שהעניקו טיפול בהתנדבות, וקהילות שלמות שאימצו משפחות מפונות. גם זו כניסה למגרש, גם אם רק בשוליים ולא במרכז. ספר נחמיה מתאר כיצד הבונים החזיקו ביד אחת כלי עבודה וביד השנייה כלי נשק. במקום להמתין שמישהו אחר יבצע את המשימה, כל משפחה בנתה את החלק שלה בחומה. כך נבנתה ירושלים, כי כולם הבינו שהחומה היא האחריות של כולם.
אולי יעניין אתכם
לייקים לא מחוללים שינוי. יש כמובן גם מחיר לירידה אל המגרש. שחקנים נפגעים, טועים, מתאכזבים. כל אם מכירה את תחושת האשמה על החלטה שלא הייתה מושלמת. כל רופא זוכר לילות ללא שינה בגלל מטופל מורכב. כל מפקד נושא עימו החלטות קשות. הצופה מן הצד כמעט אינו טועה, משום שאינו מחליט. אבל הוא גם אינו יוצר, אינו בונה ואינו משפיע על המציאות. מי שלא עושה, לא טועה. דווקא בעידן הדיגיטלי הפיתוי להיות צופים גדול מאי פעם. אפשר לגלוש שעות ברשתות החברתיות, לעקוב אחרי חייהם של אחרים, להגיב, לפרשן ולהתווכח. לעיתים נדמה שהתגובות עצמן הן העשייה. אבל העולם לא משתנה באמצעות לייקים. הוא משתנה כאשר מישהו קם מהכיסא, עולה אל כר הדשא ומשפיע על המציאות.
החיים מזמנים לנו בחירה בין היציע ובין המגרש. בין מי שמפרש ומבקר ובין מי שפועל, נושא באחריות ולעיתים גם משלם מחיר. קל מאוד לשבת ביציע. שם רואים הכול בבהירות, וכל החלטה נראית מובנת מאליה. על המגרש התמונה שונה לחלוטין: ההחלטות מתקבלות תחת לחץ, במציאות מורכבת, לעיתים בתנאי אי־ודאות, ורק מי שנמצא שם יודע כמה קל לשפוט מבחוץ וכמה קשה לבצע מבפנים. אחד מהסיוטים בתקופת ההתמחות היו ישיבות הבוקר, שבהן התורן שסבל מחוסר שינה קיצוני הגיע לישיבה כדי לדווח על אירועי הלילה, וכל הצוות הבכיר שזכה לישון לילה שלם במיטות דשנות, ראה לנכון להעביר ביקורת נוקבת על פעילותו, תוך כדי פרישת רישומי הניטור העוברי על שולחן הישיבות לבחינה של עשרות זוגות עיניים ביקורתיות.
לא קל להיות אשת מילואימניק המנהלת לבדה את הבית במשך חודשים, מקבלת החלטות יום יום, מרגיעה את הילדים וממשיכה לעבוד כאילו הכול כרגיל. קשה להיות אם שממתינה בכל יום להודעה מהבן שבחזית. במידה מסוימת, למרות שלא מדובר על סיכון חיים, קשה להיות רופא בחדר המיון, אחות במחלקת השיקום, פסיכולוג המלווה נפגעי טראומה או חקלאי המעבד את אדמתו תחת איום מתמיד. המגרש לא שייך רק ללוחמים או לרופאים. כל אדם מקבל הזדמנויות משלו לרדת אליו. מורה המשקיע בתלמיד מתקשה, מתנדבת המלווה קשישים, שכן הנרתם לעזור למשפחה בשעת משבר, חוקר המקדיש שנים למציאת טיפול חדש, הורה הבוחר להניח את הטלפון בצד ולהקדיש שעה שלמה לילד שלו – כל אלה משחקים במשחק האמיתי של החיים. ורק מי שנמצא על המגרש זוכה לחוות את התחושה העמוקה של חיים בעלי משמעות.
לתגובות:
עיבוד AI: עדי דוד