בלילה שלפני הגירוש, עמדו אוריה ויוסי דגן בחצר ביתם בשא-נור והביטו סביב. המראה היה סוריאליסטי: מעבר לגדרות הקיפו את היישוב הקטן למעלה מ-8,000 חיילים ושוטרים, נערכים למבצע הפינוי הגדול של קיץ 2005. בתוך המצודה ההיסטורית של היישוב ישבה הנהלת המקום בידיעה שרק נס תנ"כי ימנע את רוע הגזירה.
יוסי, אז פעיל צעיר ודובר היישוב, חזר הביתה לפנות בוקר מותש אך נחוש. הוא ואוריה, נשואים טריים בני פחות משנה, ידעו שהשעות שלהם במקום ספורות. ברגע של שקט, מתוך הבנה עמוקה שהם עומדים בפני שבר עצום, הם עשו מעשה: הם התכופפו, אספו אבן קטנה מחצר הבית, עטפו אותה והניחו אותה בתוך הארון. "אם נאלץ לארוז ולהיפרד", לחשו זה לזו, "האבן הזו תלך איתנו לכל מקום. היא תונח בסלון שלנו, עדות אילמת לכך שיום אחד נחזור. היא תהיה אבן הפינה של בית הקבע שלנו כאן".
כיום, 21 שנים מאוחר יותר, כשאנו פוגשים אותם שוב על אותה פיסת אדמה בשא-נור, האבן הזו כבר אינה מונחת בארון. היא ממתינה בפתח הקרוואן המשפחתי החדש-ישן, מוכנה להשתלב ביסודות של בית הקבע ההולך ונבנה. עבור יוסי דגן, המכהן כיום כראש המועצה האזורית שומרון, המאבק ההיסטורי הזה מעולם לא היה פוליטי גרידא. הוא היה, בראש ובראשונה, סיפור של זוגיות יוצאת דופן ושותפות גורל בלתי מתפשרת.
כשמדובר בראש מועצה, קל להבין מהלך עיקש ועבודה ציבורית. אבל כשמצטרפים אליו אישה וילדים שחולקים את אותו שיגעון ציוני – זה כבר סיפור אחר לגמרי. יוסי עצמו ממהר להצטנע ומעביר את הקרדיט לחצי השני שלו: "השותפות של אוריה ושלי בחזרה לצפון השומרון היא לא חצי-חצי. הרוב זו אוריה. אוריה היא 80% מהכוח של המנוע הזה. בלי הרוח שלה, לא היינו כאן היום".
אולי יעניין אתכם
הדייט בתל אביב
הסיפור של השניים מתחיל חמש שנים לפני הגירוש, כאשר יוסי התגורר בשא-נור הצעירה ופעל יחד עם חברו אריאל פרל להבאת משפחות צעירות כדי לחזק את המקום לנוכח מציאות ביטחונית מורכבת. אהבת הארץ בערה בו, והוא חיפש שותפה לדרך שתחלוק איתו את החלום החלוצי הזה.
יוסי: "בדייט הראשון שלנו, כשנפגשנו בתל אביב, הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח מפה ולהראות לאוריה איפה זה שא-נור. הייתי עושה את זה לכל בחורה שיצאתי איתה. היה לי ברור שאני גר שם, ואם מישהי לא רואה את עצמה חיה בשא-נור, זה פשוט פוסל את הקשר. אוריה הסתכלה על המפה, הסתכלה עליי, והבינה מיד".
עבור אוריה, הנערה הצעירה שחיפשה שותף לחיים של עשייה וערכים, המפה הזו לא הייתה מכשול אלא הבטחה. "אהבה לארץ ישראל זה משהו שתמיד היה חלק ממני, משהו שאי אפשר להסביר במילים," היא משחזרת בחיוך. "עוד בשלב הדייטים היה לי חשוב להתחתן עם בחור שההתיישבות היא חלק בלתי נפרד ממנו. ומצאתי את יוסי".
הם נישאו בראש חודש כסלו תשס"ה. ישר מחופתם נסעו השניים לשא-נור והחלו לבנות את חייהם המשותפים. "הצטרפתי אליו תשעה חודשים בלבד לפני הגירוש", מספרת אוריה, "אבל מהרגע שרגלי דרכה שם, הרגשתי שאני חלק בלתי נפרד מהמקום הזה. ההרגשה הזו לא הרפתה ממני במשך 20 שנה".
חיים זמניים בצל הגעגוע
לאחר הגירוש הקשה, מצאו עצמם בני הזוג דגן יחד עם שאר המפונים ביישוב שבי שומרון. הקהילה קלטה אותם בחום, אך הלב נשאר מאחור. במשך עשר שנים הם התגוררו בקרוואן קטן בשכונה שהקימו מגורשי חומש ושא-נור, שם גם נולדו וגדלו ילדיהם. גידול ילדים בתוך תודעה של "שליחות וזמניות" הוא אתגר חינוכי מורכב, אך אוריה ויוסי הפכו אותו לשיעור מעשי בציונות. הנושא של החזרה לשא-נור מעולם לא היה סיסמה מרוחקת בביתם. הוא היה נוכח בכל שיחה, בכל תפילה ובכל החלטה משפחתית.
"הילדים שלנו גדלו לתוך זה מאז שנולדו", מסבירה אוריה. "הם ראו את המאבקים, את העליות לשטח, את הנחישות של יוסי ושלי. זה היה חלק מנוף הילדות שלהם. גם כשסוף-סוף עברנו מקרוואן לבית קבע פיזי בשבי שומרון, דאגנו שהמסר יהיה חד וברור. ביום שבו קבענו את המזוזה בבית החדש בשבי שומרון, עמדנו כולנו בפתח. אמרנו לילדים: 'אנחנו קובעים עכשיו מזוזה בבית היפה הזה, אבל תדעו לכם שהשאיפה שלנו היא שא-נור. זה לא בית הקבע האמיתי שלנו. אנחנו עוד נחזור לשם'. שנינו עמדנו שם ובכינו בהתרגשות, והילדים ידעו בדיוק למה".
יוסי מציין כי גם כעת, כשהחזרה לשטח קורמת עור וגידים, המעבר נעשה מתוך חשיבה משפחתית עמוקה ומכילה: "הילדים עלו איתנו לאורך השנים. עכשיו, כשאנחנו חוזרים, אנחנו מאפשרים לגדולים, שכבר בנו לעצמם חיי חברה ענפים בשבי שומרון, לעשות את המעבר בקצב שלהם. אם הם צריכים להישאר שם ערב אחד או לבלות שבת עם החברים – אנחנו מחבקים את זה. המעבר הוא משפחתי, והלב של כולם נמצא בשא-נור".
מהפכת "תוכנית ההתחברות"
עבור יוסי דגן, הגירוש מצפון השומרון היה נקודת המפנה ששינתה את מסלול חייו באופן אישי וציבורי. "אני לא פוליטיקאי באופיי, זה מעולם לא עניין אותי", הוא מודה בגילוי לב. "תמיד הייתי פעיל של ארץ ישראל, אבל השליחות הציבורית שלי, הבחירה לרוץ לראשות המועצה האזורית שומרון, נולדה אך ורק מתוך הרצון לתקן את העוול של הגירוש. המטרה הזו משותפת לשנינו, ואנחנו מנהלים אותה יחד כצוות".
התיקון הזה לובש כעת צורה מעשית ורחבת היקף. בני הזוג מתארים בסיפוק כיצד נולד המושג המלווה את המפעל הנוכחי שלהם: "תוכנית ההתחברות". "כשישבנו יחד, אוריה ואני, וחשבנו על המונח הזה, חיוך גדול עלה על פנינו", נזכר יוסי בהתרגשות. "זה התיקון המלא לסיום של המונח המכובס והנורא 'תוכנית ההתנתקות'. המטרה שלנו היא לא רק לשקם את מה שהיה, אלא לייצר מהפכה של ממש".
התוכנית אינה מוגבלת רק לארבעת היישובים שפונו ב-2005 (חומש, שא-נור, גנים וכדים). התוכנית האסטרטגית שמוביל דגן מדברת על הקמת 18 יישובים חדשים בצפון השומרון, שישנו את המאזן הדמוגרפי והביטחוני באזור. "יהיו פה פי 50 יהודים ממה שהיו כאן לפני הגירוש", הוא מבטיח. "עשרות אלפי תושבים, דתיים וחילונים כאחד. יצאנו בקמפיין פרסום קטן לגיוס משפחות, ותוך זמן קצר נרשמו למעלה מ-3,000 משפחות המעוניינות לעבור לכאן. בקרוב יקומו שני יישובים חילוניים חדשים, ובחודש אלול הקרוב ייפתחו שלוש ישיבות חדשות באזור. העם שלנו חזק, ויש פה רוח אדירה של בנייה ויצירה שמחליפה את רעיון החורבן".
כששואלים את אוריה כיצד נראים החיים החדשים-ישנים בשטח, והאם המציאות הולמת את הציפיות שליוו אותה ב-21 השנים האחרונות, ניכר שהיא נרגשת. "הקרוואן שלנו ממוקם בדיוק באותה נקודה שבה עמד הבית שלנו שנחרב", היא מספרת. "בכל ערב שבת, כשאני עומדת להדליק נרות ומביטה אל הנוף המוכר שציפיתי והתפללתי לחזור אליו, הלב מתרחב מאושר. זה מעבר לכל הציפיות והחלומות שלי. זו הרגשה עילאית שקשה לתאר במילים. זו זכות להיות שם ולקחת חלק במהלך הזה, בגאולה הזאת של הארץ והעם והזכות הזו נותנת המון כוח. ההזדמנות להיות חלק ממשהו גדול בקנה מידה היסטורי".
החיים בשטח המיושב מחדש אינם פשוטים. מדובר בחלוציות של ממש, הכוללת קשיים לוגיסטיים יומיומיים, נסיעות ארוכות, היעדר תשתיות עירוניות מפותחות וניהול שגרת משפחה מורכבת. אך עבור אוריה, הקושי מתגמד לעומת תחושת השליחות המשותפת. "נכון שזה מאתגר, ויש שגרה, קניות ונסיעות קשות", היא מסכמת בחיוך, "אבל בכל דבר שאני עושה כאן, על האדמה הזאת של שא-נור, אני מרגישה את הברכה, השמחה והחיבוק של ארץ ישראל. היא זו שנותנת לנו את הכוחות להמשיך לבנות יחד".
צפון השומרון מתעורר
כשני עשורים לאחר יישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005, מובילה המועצה האזורית שומרון, בראשות יוסי דגן, מהלך התיישבותי חסר תקדים תחת הכותרת "תוכנית ההתחברות". התוכנית, המקודמת בשיתוף פעולה הדוק עם תנועת "אמנה", משרד ההתיישבות והחטיבה להתיישבות, שואפת להקים ולבסס 18 יישובים ונקודות התיישבות חדשות בצפון השומרון, במטרה ליצור רצף טריטוריאלי אסטרטגי ולמנוע השתלטות פלשתינית על אדמות המדינה באזור.
הליבה המעשית של המהלך נשענת על חזרה רשמית ושיקום של ארבעת היישובים שפונו ונהרסו במהלך ההתנתקות: חומש, שא-נור, גנים וכדים. לאחרונה אף הובאו מבני המגורים הזמניים הראשונים לשטח היישוב גנים, המסמנים את ראשית העלייה המחודשת לקרקע. לצד ארבעת יישובי העבר, התוכנית כוללת הקמה של 14 נקודות התיישבות חדשות במיקומים אסטרטגיים, ובהן "תענך" (צפונית-מערבית לג'נין), "אלוני שומרון" (מערבית לשקד) ו"עמק דותן".
היישובים המתוכננים עתידים לאכלס קהילות מגוונות – דתיות, חילוניות ומעורבות. התוכנית נהנית מרוח גבית פוליטית ותקציבית משמעותית מצד הממשלה, וביתר שאת מצד שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' ושר הביטחון ישראל כ"ץ, שאישרו את המהלכים בקבינט. המועצה כבר השיקה קמפיין נרחב לגיוס משפחות וחלוצים עבור גרעיני ההתיישבות השונים, ודיווחה על היענות מרשימה של אלפי משפחות מכל רחבי הארץ והעולם המבקשות לקחת חלק במיזם.
לדברי יוסי דגן, היוזמה היא חלק בלתי נפרד מחזון מיליון תושבים בשומרון, ושילובה עם הסכם הגג ההיסטורי שנחתם לאחרונה עם המועצה (בהיקף של כ-8.5 מיליארד שקלים) נועד להבטיח את עתידו הביטחוני והדמוגרפי של האזור. "גורשנו מארבעה יישובים – ואנחנו מקימים 18", הכריז דגן עם יציאת הקמפיין לדרך, "מדינת ישראל סיימה עם תפיסת הגירוש והנסיגות, וחוזרת לערכים של בניית הארץ".
