עשרים ואחת שנה לאחר עקירת יישובי גוש קטיף, המלחמה בעזה מחזירה את המגורשים אל הזיכרונות שלא עזבו אותם. ארבעה מהם מספרים על החיים שנגדעו, על 7 באוקטובר ועל הדרישה להשיב את ההתיישבות היהודית לחבל עזה.
איציק פיטוסי הוא אביו של ישי פיטוסי הי"ד ויו"ר פורום הגבורה. משפחתו הצטרפה להקמת גרעין יש"י על שם בנם יחד עם תנועת נחלה, ומיועד לעלייה לקרקע בתוחמת הצפונית. איציק רואה קו ישיר בין הגירוש לטבח. "ישי היה הדור הרביעי בגוש קטיף, בן שלוש, וחווה במהלך כל שנות הילדות שלו את הכאב שחווינו אנחנו. המשפחה עברה את הטלטלות, סבים, סבתות, הורים, כולנו התפזרנו לכל עבר", הוא מספר. לדבריו, המדינה הביאה את המשפחות לגוש, והן "בנו בעשר אצבעות והאמינו בחול הזה. הפריחו את השממה, הן בחממות ובחקלאות מתקדמת, והן בתורה, בישיבות, בחסדים, פשוט היה מקום נפלא".
גם ברגעי הגירוש, הוא אומר, התושבים קיוו שלפחות יצמח ממנו שלום לעם ישראל. "השארנו את החממות פעילות, השארנו את הכול כדי שהם יהיו חפצי חיים. אמרנו שאם זה באמת יביא את השלום ואת הביטחון למדינת ישראל, לפחות שיצא מזה משהו טוב". בפועל, "ראינו בדיוק מה החמאס עשה בעשרים שנה האלה. רק הלך וחפר מנהרות והתעצם". היישובים, הוא מדגיש, היו "חומה בצורה, מגן אנושי", שספג אבדות אך שמר על גבולה הדרום־מערבי של ישראל.
עבור משפחת פיטוסי, הקשר קיבל ביטוי כואב בשמחת תורה. "ישי גורש מהבית שלו, ובבוקרו של 7 באוקטובר יצא ונלחם עד הכדור האחרון שלו, כי הוא ידע שהם הכוח שנושא על הכתפיים שלו את הביטחון של מדינת ישראל". מכאן הדרישה שמוביל פורום הגבורה: "פירוק החמאס מנשקו, פירוז, אין חמאס יותר ברצועת עזה, ושליטה מלאה על ביטחון גבולותיה של מדינת ישראל". הוא מתנגד להעברת האחריות לכוח זר: "אסור לממשלת ישראל להפקיד שום שעל בידי אף צבא אחר. צה"ל רוצה לנצח, צה"ל יכול לנצח".
אולי יעניין אתכם
תמונת הניצחון שלו אינה מסתיימת במהלך צבאי. "הניצחון המוחלט הוא השליטה באדמה עצמה והקמת היישובים מחדש. יש גרעיני התיישבות שמוכנים כרגע, משפחות שלמות, ואנחנו בתוכן". לדבריו, למשפחות השכולות צריכה להיות זכות ראשונים: "שיהיו שכונות על שם הגיבורים, גנים, שבילים וחבל ארץ פורח, כמו שהיה בגוש קטיף".
גם אביטל רייכנר, מנהלת מטה תושבי גוש קטיף – שבים ומנצחים, מדברת על הקשר הישיר בין פינוי היישובים ל-7.10. "לפני 21 שנה התרענו, עברנו בבתים ופנים מול פנים והתחננו שיקשיבו לנו. אמרנו שיגיעו מחבלים ליישובים וטילים לאשדוד ולאשקלון. צחקו עלינו. אין בי רצון להגיד 'אמרנו לכם'. הכאב על התוצאה עצום". מבחינתה, הלקח מעשי: "אם לא נפעל לעידוד הגירה ולהחזרת עם ישראל לחבל עזה, המציאות של שמחת תורה עלולה לחזור מהר מאוד. חמאס משתקם בצורה מפחידה".
לצד הממד הביטחוני היא מדגישה תהליך אמוני והיסטורי. "אנחנו בתהליך משמעותי וכואב שעם ישראל צריך לעבור עד החזרה הביתה לנחלת שבט יהודה. אנחנו לא יכולים לעמוד מהצד ולחכות. יש לנו שליחות ואחריות גדולה". מתוקף הזכות של תושבי גוש קטיף לחיות ולהפריח את חבל עזה, המטה מבקש לחבר את הציבור להסטוריה ולשורשים בהבנה שזו הדרך להחזיר את עם ישראל הביתה ולא כפרטים שמתגעגעים "הכנו תוכנית אדריכלית שמדברת על הקמת 850 אלף יחידות דיור, ערים, יישובים, רכבות תחתית במקום מנהרות ואי מלאכותי, מתוך הכרת השטח והפוטנציאל העצום שקיים בחבל עזה".
לדבריה, המבחן הבא ציבורי ופוליטי. "הציבור צריך לשים את חבל עזה כנושא מרכזי לקראת הבחירות. השרים וחברי הכנסת צריכים להבין שאנחנו דורשים תיקון לעם ישראל. לא יהיה ביטחון עד שנחזיר את חבל עזה להיות חלק בלתי נפרד מהנגב המערבי בהתיישבות ובחקלאות". המטה הצטרף לצעדת האלפים לעזה ביום ראשון הקרוב, והיא פונה לראש הממשלה: "תן לנו לחזור הביתה, תן לעם ישראל לשוב לאדמתו. עזה לא תוותר לנו עד שזה יקרה".
אצל שלמה בשן, שגדל בנוה דקלים, הגעגוע מוחשי מאוד. "הזיכרון של גוש קטיף ושל הגירוש נמצא איתי כל יום. לרגע לא נפרדנו. הזיכרון ממלא את חלל הבית. אני מתגעגע לדקלים, לדיונות, לחופים, לאגם, למוואסי, לדיר אל־בלאח, לנחל הבשור, לנחל גרר ולחוף רפיח". הוא מונה את תחנת הרכבת הבריטית, הבאר של כפר דרום, עלי מונטאר, נמל עזה ובית הכנסת העתיק, ומסכם: "אני אוהב את עזה. כל פינה. ומאוד מתגעגע".
השנים שלאחר הגירוש היו שנות שיקום. "המשפחות והקהילות התיישבו והשתקמו מחדש, אבל בשנים הראשונות לקח הרבה זמן לצאת מהאבל. הרבה מאוד אנשים לא הצליחו להתגבר, והרבה משפחות נפגעו. ברוך ה' אני והמשפחה שלנו זכינו להקים מחדש בית ומשפחה". ב־7 באוקטובר הוא לא הופתע, לא רק מן ההתקפה אלא גם מן הקריסה. "מי שחווה את הקריסה של מדינת ישראל ושל צה"ל בגוש קטיף ידע שזה רק עניין של זמן. כשכולם היו בתדהמה ובבהלה בעקבות ההרוגים והחטופים, אני הרגשתי שאת הבכי הזה כבר בכיתי עשרים שנה לפני".
אבל שלמה לא מבקש רק לשחזר את העבר. "חשוב לי לומר שאנחנו לא חוזרים לגוש קטיף. אנחנו חוזרים לעזה". הוא שואף בשלב ראשון לצפון הרצועה, קרוב לעיר ולים. "אנחנו לא חוזרים להקים יישובים עם גדרות, שערים צהובים, ועדות קבלה ויישובים לדתיים בלבד. אני רוצה לגור בעיר עזה, על הנמל, כמו ביפו, עם טברנה קטנה, רוח מהים, דייגים ובתי קפה. אנחנו רוצים להסתובב יחפים בכל חבל עזה, מאשקלון ועד רפיח". גם ילדיו גדלו בתוך הגעגוע: "ביום הראשון שבו שערי עזה ייפתחו אנחנו רוצים להיות ראשונים".
אביאל טוקר, דור שני בנצר חזני, נושא זיכרון משפחתי מראשית ההתיישבות. הוריו, אניטה וסטואי, היו מעשר המשפחות הראשונות בגוש. בטקס העלייה לקרקע של נצר חזני ב־1976 נשלח אביאל להגיש לראש הממשלה יצחק רבין סלסלת עגבניות. בהמשך נישא לאסנת, בת היישוב, והקים משק חקלאי. "עד הגירוש גרתי כשלושים שנה בגוש".
לאחר 7 באוקטובר אביאל הצטרף לקריאה לחזור ליישב את חבל עזה. "שלושה מילדיי לחמו בעזה וכבר הגיעו הביתה. בקרוב אזכה גם אני". הוא זוכר מה אמר לחיילים שבאו להוציאו: "אם יש פה שלום ואמת אצא בעצמי, אבל לכל ילד ברור שהכול שקר, ורק טרור ומוות יגיעו בעקבות הגירוש". מסקנתו חדה: "במקום התיישבות פורחת, חקלאות וכלכלה משגשגת, קיבלנו קן צרעות ותעשיית מוות. זו ההחלטה שצריך לקבל: או עזה ערבית או עזה יהודית".
גם אחרי שני עשורים, הוא אומר, "הפצע עוד מדמם". לכן הוא קורא לתושבי הגוש להתאחד, לדרוש תיקון, להצטרף לפעילויות, לגרעינים ולצעדת האלפים שתתקיים ביום ראשון הקרוב, ולפעול למען הגירת ערביי עזה למדינות אחרות. "אין לי ספק שריבונו של עולם ממתין לזעקה ולכיסופים שלנו, ובעזרת ה' יפתח לנו בקרוב את השער ונצעד הביתה. וכשנביט לאחור, נראה את עם ישראל כולו צועד אחרינו".
