רוח איתנה

עבור נחמה אורבך, ההיעדר הוא האתגר הגדול ביותר. "אחד האתגרים הקשים היא שבת לבד", היא מודה, "שבת זה האירוע של השבוע. זה קשה מאוד כל שבת מחדש. האמת היא שעד יום הזיכרון לא העזנו לאכול אף ארוחת שבת לבד, כל הזמן התארחנו ואירחנו. שולחן שבת בלעדיו מנכיח את העדרו. אי אפשר לתאר את החוסר, זה לא נתפס, קשה להכיל".

איתן אורבך ז"ל, שנהרג בתאונת ריינג'ר בט"ו בכסלו תשפ"ו, היה דמות מוכרת במגזר, גם אם שמו לא תמיד התנוסס בכותרות. במשך 22 שנים הוא היה האיש שמאחורי הקלעים של "עולם קטן", עלון השבת הידוע. אך בחודשי חייו האחרונים, דמותו התגלתה במלוא עוצמתה במקום אחר לגמרי: בין הרכסים החשופים של צפון בקעת הירדן, במרדף אחרי כבשה טועה, ובשמירות לילה ארוכות מול גבול המזרח.

הדרך לבית שאן: "איתן הוא ציפור דרור"

סיפורם של נחמה ואיתן מתחיל בירושלים. הוא, בן אלון שבות שבהרי יהודה; היא, חיפאית במקור. "הכרנו בירושלים", היא נזכרת בחיוך. "שירתתי בבית שאן בשירות הצבאי והתאהבתי במקום. אחרי החתונה גרנו בירושלים וקנינו דירה, אבל היה לנו ברור שלא נישאר שם. איתן חלם להקים יישוב ואני חלמתי על בית שאן. בסופו של דבר, לא היה קשה לשכנע אותו לעבור לשם".

אולי יעניין אתכם

בנושא 1204c מגורשי גוש קטיף מחכים לשוב לחבל עזה

בנושא 1204c "משם באנו – ולשם אנחנו חוזרים”

לפני 16 שנים הם עשו את המעבר, צעד שהתברר כאחד המשמעותיים בחייהם. "זה אולי הדבר הכי טוב שעשינו כמשפחה", קובעת נחמה. בבית שאן בנה איתן את עולמו כאיש עבודה, כאיש משפחה והשתלב ביוזמות ותפקידים בקהילה, בעוד נחמה משתלבת במערכת החינוך המקומית כמחנכת בתיכון. כשפנו אליה להקים את מדרשת "נטע", איתן היה זה שדחף אותה לקפוץ למים.

"התלבטתי", היא משתפת. "הייתי עמוק בתפקיד החינוך כמחנכת במקיף בבית שאן. פחדתי לצאת מאזור הנוחות. איתן הוא ציפור דרור ועצמאי ברוחו. הוא אמר לי: 'קיבלת מתנה, איך את לא לוקחת??'. ומאז, כל השאר היסטוריה. הסתבר שלנהל מדרשה זו לא עבודה שנגמרת בסוף היום. זו עבודה תובענית, סביב השעון, כולל לילות, שבתות וחגים. זו עבודה שאם לא הצלחת לרתום את המשפחה, זה לא יכול לעבוד. איתן היה שם באופן טבעי, לקח חלק ועודד". היום, נחמה ממשיכה ללמד במדרשה ולקחה על עצמה את ניהול הגרעין התורני בנוף הגליל.

במשך למעלה משני עשורים, איתן היה עמוד התווך של "עולם קטן". בתקופה שבה עולם הפרסום והמדיה הדתית היה בראשיתו, איתן הביא שפה חדשה. הוא היה האיש שדואג שהמכונה תעבוד. "איתן היה איש הכספים", מסבירה נחמה. "זו בעצם העבודה השחורה המלוכלכת. זו עבודה שמזמנת הרבה מתחים, והוא הצליח לעשות את זה תוך יחסי אנוש מעולים. נפשות עמיתיו נקשרו בנפשו". נחמה מספרת על מקרה שבו נוצר מתח מקצועי חריף עם אחד העובדים, שהוביל לפרידה. "על אף שדרכיהם נפרדו, איתן הזמין אותו לרכוב יחד והם נשארו חברים. זה נדיר".

השליחות של "עולם קטן", בעיני איתן, הייתה עמוקה בהרבה משורת הרווח. "השליחות היא להביא לשבת, למרחב המשפחתי, תכנים בעלי משמעות ערכית. העלון מיועד לבני נוער שאיתם הייתה לאיתן שפה משותפת. זה היה החידוש". היציבות של המפעל הזה הדהימה אפילו אנשי מקצוע חיצוניים. "בחודשים האחרונים לפני שנהרג, איתן נפגש עם אנשי מקצוע במל-אביב, לא מהמגזר. הם עשו תחקיר ונדהמו. לטענתם, בעולם הפרסום אין עלון שמחזיק כל כך הרבה זמן. איתן היה אדם ישר מאוד, מאמין".

המלחמה והשיבה אל הקרקע

השבעה באוקטובר שינה את מסלול חייו של איתן, כפי ששינה את חייה של המדינה כולה. אך אצל איתן, זה לא היה רק גיוס למילואים, אלא גילוי של ייעוד חדש-ישן: ההגנה על אדמות המדינה דרך עולם החוות. "הכל התחיל מהודעה שעברה בקבוצות שאשת חוואי מחפשת שומר עם נשק כי בעלה הוקפץ", מספרת נחמה. "איתן לא יכול היה לעמוד מנגד וקפץ לשמור. הוא בעצם חזר אחרי חצי שנה. הוא נשאב למפעל הזה, שמר בימי השבוע וחזר בשבתות. שמר בלילות ובבוקר היה נשאר קצת להכין ארוחת בוקר ולפנק".

איתן הפך לאוטודידקט של עולם החקלאות והביטחון. "הוא למד להוציא כבשים למרעה, למד לעבוד בבנייה. עסק בדברים שהכי שימחו אותו והוא אהב. זה ריתק אותו: הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, המצב הגיאופוליטי. צחקנו עליו שהוא ה'גינקולוג של הכבשים', הוא קרא לנו להמלטות. הוא למד לעשות גז, לבנות בנייה קלה, לעבוד את האדמה".

מהר מאוד הבינו בצה"ל את הפוטנציאל של האיש. איתן מונה לקצין ההגנה המרחבית (הגמ"ר) של החוות בגזרת צפון בקעת הירדן. הוא הבין את מה שרבים במערכת הביטחון התחילו להבין רק אז: החוות הן המחסום האחרון בפני ההשתלטות על אדמות המדינה בגבול המזרחי. החוות תופסות את הרכסים והמשלטים שמגינים על כל תושבי המדינה. "זה הדבר הכי חלוצי בעולם", אומרת נחמה בגאווה.

"בצבא ראו איך הופקרו תושבי החוות שלקחו על עצמם את הדאגה לביטחון", היא מוסיפה. "איתן נענה בשמחה לבקשה. זה התאים לאישיותו. הוא היה איש עבודה, עמל, עשייה. הוא אמר המון: 'אוקיי. נקסט'. זה היה המשפט הקבוע שלו כל יום, כל היום. זה היה פס הקול. לא הייתה לו מנוחה".

חייו הפכו לשילוב בלתי אפשרי של ניהול עיתון, פיקוד צבאי ועבודה פיזית. "הוא שמר בלילות, ישן בבוקר כשעתיים ועבד ביום עד הערב, נח טיפה ויצא לשמירת לילה. הוא שמר ותוך כדי עבד. הוא עבד ותוך כדי גם טיפל במערך הביטחון בחוות. אבל כשהיה עם האנשים בחוות הוא היה ממש נוכח. בדרך כלל כשאשה נכנסת למצב של בעל במילואים, כל הבית נערך. אבל אצלנו איתן לא עשה מזה עניין בכלל. הוא אפילו לא קרא לזה 'מילואים', רק אחרי כמה חודשים הבחנתי שאני אשת מילואימניק".

הלילה האחרון והצוואה הבלתי כתובה

ביום שישי חורפי, בט"ו בכסלו תשפ"ו, חודש בלבד לפני חתונת בתו הבכורה, הגיעה הבשורה המרה. איתן נהרג בהתהפכות הריינג'ר שבו נסע עם חברו הקרוב, הרב שובאל שושן. השבעה הפכה למפגש בין עולמות שרק אדם כמו איתן יכול היה לחבר. "כשהגיעו העמיתים מ'עולם קטן', הם סיפרו על היזמות, היושר וההגינות שלו, על מאור הפנים ויחסי האנוש יוצאי הדופן. כשהגיעו בעלי החוות, הם נכנסו לנו ללב. אנשים כל כך מיוחדים, שמקדישים את חייהם לכלל בסגפנות. ונוער החוות, שנפשו נקשרה ממש בנפשם".

אחד הרגעים המרגשים בשבעה היה בואם של נערים מהחווה שבה שירת איתן בחודשים הראשונים. "איתן אהב אותם מאוד ויצר איתם קשר מיוחד. אחד מהם ישב ולא יכול היה לדבר, הוא רק בכה. הסתבר שאיתן לא רק שמר איתם – הוא למד איתם. חלקם עשו בגרויות בזכותו. הוא למד איתם תנ"ך ומתמטיקה, מה שצריך".

מתוך השכול והכאב, נבטה הבנה: הדרך שבה איתן הלך בשנתיים האחרונות – החיבור בין רוח לחומר, בין תורה לשמירה על האדמה – חייבת להימשך. בשיחות האחרונות בין איתן לרב שובאל שושן, רב בישיבת ההסדר בית שאן, עלתה שוב התובנה: הצורך להביא את עומקה של התורה אל תוך המרחבים החלוציים של החוות.

פרויקט ההנצחה המרכזי שקם לזכרו הוא ישיבת "אהבת איתן". הישיבה, שמוקמת בשיתוף פעולה עם בעלי החוות, מבקשת ליצור מודל חדש של "תורה בחוות". "הרב שובאל שושן גויס על ידי איתן למילואים במערך החוות. בלילה האחרון הם היו יחד", מספרת נחמה. "הם דיברו על זה שצריך תורה בחוות. הרב שובאל הרים את הכפפה, ויעמוד בראש הישיבה, וכעת אנו ממשיכים את החזון הזה".

הקונספט של "אהבת איתן" הוא שילוב ייחודי: יום שמתחיל בלימוד ישיבתי של גמרא, הלכה ומוסר, וממשיך בישום. בעבודה פיזית בחווה – במרעה, בבנייה ובשמירה. המטרה היא לגדל דור של תלמידי חכמים שאינם מנותקים מן הקרקע, אלא כאלו שהתורה שלהם יונקת מהמרחבים ומהאחריות הלאומית. "כשאתה מתחבר למשהו שאתה מוכן למסור עליו את הנפש, הזמן והכוחות – הכל הופך להיות פשוט", אומרת נחמה. "בעזרת השם תהיה תורה גדולה וזה ירים יישוב סביב הישיבה. זה יביא עוד התיישבות למקומות נצרכים ועוד דורות שיגדלו על תורה וארץ ישראל ויפיצו את הבשורה".

הישיבה מיועדת לבחורים שמחפשים עבודת השם שמשולבת בעמל כפיים, בדיוק כפי שהיה איתן. בחורים שכבר נרשמו לשנת הלימודים הקרובה יזכו ללמוד ולהתחבר במקומות שבהם איתן השאיר את חותמו.

במבט קדימה, נחמה אורבך מבקשת להמשיך את המורשת של איתן לא רק דרך המפעלים הגדולים, אלא דרך הרוח היומיומית של עשייה ללא לאות. "ביום הזיכרון החלטנו להתחיל להתמודד ופחות להדחיק", היא אומרת בגילוי לב.

הישיבה החדשה, הנושאת את שמו, לא תמלא את חסרונו בבית ליד שולחן השבת, אבל היא תבנה עוד קומה בבית הלאומי, בארץ. הישיבה תהיה הקול המהדהד של מאות בחורים שילמדו תורה על הרכסים, שיחברו את האדמה לשמיים. שבכל בוקר מחדש יקומו ויגידו לעצמם, בדיוק כמו איתן: "אוקיי. נקסט".

איתן אורבך לא היה איש של נאומים גדולים, הוא היה איש של מעשים גדולים שנעשו בצניעות ובהתמדה. ישיבת "אהבת איתן" היא לא רק הנצחה לאיש שהיה, אלא זריעה של זרעים חדשים באדמת הבקעה ובנשמות הצעירות של דור העתיד. "זה הרבה יותר מפרוייקט זיכרון והנצחה", לדברי נחמה, "זה נסיון להמשיך לבנות את הדברים שהוא חי עבורם. תורה, אהבת הארץ, נתינה, אחריות ואמונה בעם ישראל".