כוית (שוב) תחת אש

התקיפות האיראניות החוזרות נגד כוית הופכות בהדרגה את אחת המדינות העשירות במפרץ לזירת עימות בעל כורחה. במהלך סבב ההסלמה הנוכחי משגרת איראן פעם אחר פעם טילים וכטב"מים לעבר מטרות במדינה, ובהן לא רק מתקנים המזוהים עם הנוכחות הצבאית האמריקנית – אלא אף מתקני אנרגיה ותשתיות אזרחיות. אזעקות נשמעות באופן תכוף, המרחב האווירי נסגר מדי פעם, ובחלק מהתקיפות נגרמו נזקים ונפגעים. ברשתות החברתיות הופצו גם דיווחים ותיעודים על תושבים המבקשים לצאת מהמדינה, אולם קשה בשלב זה לאמת אם מדובר במגמת בריחה רחבה או בתגובה נקודתית של אוכלוסייה מבוהלת.

האירוע החמור ביותר היה הפגיעה במתקן משולב לייצור חשמל ולהתפלת מים שהתרחש במהלך סוף השבוע. התקיפה גרמה לשריפה ולנזק, והרשויות הודיעו כי פעלו במהירות למניעת שיבושים באספקה. עבור כוית, אין מדובר בעוד מטרה אזרחית: יותר מ-90% ממי השתייה במדינה מגיעים מהתפלה, ולכן פגיעה מתמשכת במתקנים אלה מאיימת על עצם יכולתה לקיים חיים עירוניים בתנאי החום הקיצוני של המפרץ. מתקני החשמל והמים הם נקודת התורפה האסטרטגית שלה, ופגיעה שיטתית בהם עלולה לחולל מחסור, פאניקה ויציאה נרחבת של עובדים זרים.

הרגישות גדולה במיוחד לנוכח המבנה הדמוגרפי של כוית. במדינה חיים כחמישה מיליון בני אדם, אך פחות משליש מהם אזרחים; הרוב הם עובדים זרים התלויים ביציבות הביטחונית והכלכלית. בקרב האזרחים עצמם, כ-70% הם סונים וכ-30% שיעים. לאורך השנים פעלו בזירה הפוליטית זרמים שונים, ובהם "התנועה החוקתית האסלאמית" ("חדס") המזוהה עם האחים המוסלמים, קבוצות סלפיות ומסגרות שיעיות. זרמים אלה אינם זהים בנאמנותם או בעמדותיהם, אך בעת משבר אזורי קיים חשש מניצול מתחים עדתיים ואידיאולוגיים בידי שחקנים חיצוניים.

האמיר משעל אל-אחמד אאל צבאח ניסה בשנים האחרונות לצמצם את מוקדי החיכוך הפנימיים. במאי 2024 הוא פיזר את הפרלמנט והשעה חלקים מהחוקה לתקופה שעשויה להימשך עד ארבע שנים, בטענה שהשיתוק הפוליטי והשימוש לרעה בדמוקרטיה פוגעים במדינה – כשכוונתו ככל הנראה לכוחות האסלאמיסטיים שהחלו לצבור כוח. מאז החריפו הרשויות את צעדיהן נגד פעילים ומתנגדים, לרבות שלילת אזרחותו של טארק א-סוידאן, מטיף בולט המזוהה עם האחים המוסלמים, ומחברו של החיבור האנטישמי "היהודים – האנציקלופדיה המאוירת". היעדר הפרלמנט מעניק לאמיר חופש פעולה רחב יותר בעת חירום, אך גם מרכז את האחריות לניהול המשבר בידי בית המלוכה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין המשטר האיראני מודה: אנחנו במשבר כלכלי חמור

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

כוית אינה זרה לתחושת איום קיומי. ב-1961, מיד עם הכרזתה של כוית על עצמאות, טענה עיראק כי המדינה היא חלק משטחה ואיימה לממש את ריבונותה עליה, עד שפריסת כוחות בריטיים סיכלה את המהלך. ב-1990 פלש צבא סדאם חוסיין, כבש את כוית וסיפח אותה, והיא שוחררה רק בהתערבות קואליציה בהובלת ארה"ב. מאז נשענת המדינה במידה רבה על ההגנה האמריקנית: כ-13,500 אנשי צבא אמריקנים מוצבים בה, בעיקר במחנה עריפג'אן ובבסיס עלי א-סאלם.

על אף שטחה הקטן, כוית מחזיקה עושר רב ומטבע חזק במיוחד – הנתפס גם כמטבע החזק ביותר בעולם מול הדולר. הדינר הכויתי נסחר בשווי של יותר משלושה דולרים ונשען על סל מטבעות שנועד לשמר יציבות ולהגן על כוח הקנייה. אלא שכסף אינו יכול לפתור את הדילמה הנוכחית: כוית קרובה לאיראן, מארחת כוחות אמריקניים, אינה מעוניינת במלחמה ואין לה יכולת עצמאית מספקת להרתיע את טהראן.

מבחינת היחסים עם ישראל, כוית נותרה אחת המדינות העוינות ביותר לירושלים ולנורמליזציה, והיא מעניקה תמיכה מדינית מובהקת לפלסטינים. זאת למרות הטראומה של 1990–1991, כאשר הנהגת אש"ף תמכה בסדאם חוסיין וגירוש של מאות אלפי הפלסטינים שחיו בה עד אותה תקופה.

ויחד עם זאת – האם הנסיבות הקשות מייצרות כאן הזדמנות ייחודית?

אין ספק שבכוית סיטי ראו והפנימו את הדיווחים על סיוע ישראלי ישיר לאיחוד האמירויות בעת מבצע עם כלביא, וייתכן שההפגזות הבלתי פוסקות יביאו אותה לשקול מחדש את יחסי העלות והתועלת שבשמירה על קשר עם ישראל, בייחוד לאור הניסיון הרב בציון בתחומי התרעה, הגנה אווירית, הגנת תשתיות, סייבר והתפלת מים.

לישראל אין מה להפסיד מהצעת סיוע דרך גורם שלישי – ארה"ב או איחוד האמירויות כדוגמה – גם ללא נורמליזציה פומבית. הגם שלא סביר שכוית תנוע באופן משמעותי לעבר ישראל לפני סעודיה ומדינות נוספות; לכל היותר המשבר הנוכחי עשוי לפתוח ערוצים שקטים שנחשבו עד לאחרונה בלתי אפשריים, ולהניע שחקנית נוספת ממשבצת הסרבנות לעבר אפשרויות אחרות.