לפני שבועיים נשא עמי איילון בן ה־81, לשעבר ראש השב"כ, נאום במרכז חורב במסגרת אירוע של "מחאת העם חיפה", הסניף החיפאי של מחאה שנערכת נגד ממשלת נתניהו במוצאי שבתות בכמה מערי ישראל. מה שהחל בימי הרפורמה המשפטית בתחילת שנת 2023 – אז מספר המשתתפים הגיע לעשרות אלפי משתתפים – הפך אחרי 7 באוקטובר למחאה נגד המשך המלחמה ונגד אי החזרת החטופים ועוד כהנה נושאים מתחלפים. המספרים הלכו ודעכו, עד שבחודשים האחרונים הם התייצבו על כמה מאות מפגינים. יפה שעמי איילון מטריח את עצמו לדבר גם בפני פורום קטן שכזה. הנושאים שדיבר עליהם הם המשבר החוקתי שנוצר בגלל הממשלה, סוף הדמוקרטיה שמחכה לנו מעבר לפינה בגלל הממשלה, וגם מלחמת אחים שהיא תסריט בהחלט אפשרי לדבריו, וגם זה בגלל הממשלה (בפרט משום שכולנו כאן חמושים, מה שיאפשר לנו ביתר קלות לירות זה בזה). מעניין לציין שעל הסכנה של מלחמת אזרחים מדברים רק אנשי שמאל. עוד לא שמעתי איש ימין מדבר על הסכנה הזאת, אבל אולי פספסתי משהו. על כל פנים זהו שיח דומיננטי באופן מובהק במחוזות השמאל.
לפני שבועיים נימקתי במדור זה מדוע לדעתי אין היום ברוך ה' כל סכנה למלחמת אזרחים במדינת ישראל. אבל לא זו הנקודה שאני מבקש להעלות במאמר הנוכחי, אלא משהו אחר. את תשומת ליבי משך הביטוי "מלחמת אחים" שבו השתמש איילון. לא מלחמת אזרחים אלא מלחמת אחים. זה לא מובן מאליו. יש בשמאל מי שלא יסכימו איתו, כאלה שאומרים במפורש שאנחנו לא אחים (ולכן לשיטתם גם אין סכנה של מלחמת אחים, אלא לכל היותר של מלחמת אזרחים). לא כן עמי איילון. בעיניי זו אינה סמנטיקה, זה משמעותי, ואני אומר זאת בלי שמץ של ציניות. אם לדעת עמי איילון כולנו אחים, זה נותן תקווה. "אתם של ישראל?", שאלה הילדה בת השש משדרות, כשחולצה ב־7 באוקטובר על ידי השוטרים מהמכונית שבה הגנה על אחותה הקטנה, לאחר שהוריהן נרצחו. אכן, אנחנו של ישראל, כולנו. גם עמי איילון וגם איתמר בן גביר. וזאת למרות שאיילון נסחף בעבר במסגרת מחאותיו נגד ממשלת נתניהו והשווה את סמוטריץ' ואת בן גביר לחמאס.
במשפחה – ואחים זה משפחה – צריך לפעמים לעבור לסדר היום על מה שלא היינו עוברים עליו לסדר היום עם אנשים אחרים. ובנוסף לכך, עמי איילון עשה גם דבר או שניים בעבור המדינה, החל ממלחמת ההתשה (שבה השתתף בפשיטה נועזת על האי גרין), ובהמשך במלחמת יום הכיפורים וכמפקד שייטת 13.
בסוף דבריו בהפגנה הנ"ל קרא איילון, בגלל הסכנה למלחמת אחים, לריסון בדיבורים. מבחינה מסוימת ניתן לומר שדמיונו הפרוע – הסכנה המדומיינת של מלחמת אחים – דווקא הוליד דבר טוב. לקראת הבחירות הגורליות והכל כך מקטבות הוא קרא להוריד את הלהבות: "מן המקום שבו אנחנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב. המקום שבו אנחנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר", ציטט איילון את המשורר יהודה עמיחי, והמשיך: "אני מוסיף היום בית אחד לשיר: מן המקום שבו אנחנו צודקים נסללת הדרך למלחמת אחים! אנחנו הפתרון והופכים לחלק מהבעיה". לבסוף קרא איילון את הקריאה הבאה שלדעתו כולנו חייבים לאמץ לקראת הבחירות: "מעל כל במה צריך להיות כתוב 'לא למלחמת אחים'. כלומר החברה האזרחית חייבת להוריד את הלהבות. אחריות על כל מי שמחזיק במיקרופון… השפה! ההקשבה! הן חלק מהמהות". אינני מחפש קוהרנטיות (איילון בעצמו תרם כאמור לא מעט לקיטוב ולהתלהמות) אלא תקווה, ולכן אני שמח על הקריאה הזאת של עמי איילון.
אולי יעניין אתכם
יוזמה רחבה יותר מהקריאה הנקודתית של עמי איילון ננקטה הרבה לפניו על ידי הרב שמואל סלוטקי, אביהם של ישי ונועם הי"ד שנפלו ב־7 באוקטובר בקרב על קיבוץ עלומים. הרב סלוטקי הקים יחד עם משפחות שכולות נוספות עמותה בשם 'הדיבור'. באתר של העמותה מציינים מדי שבוע את שיאני הדיבור המפלג, ובתוכנית רדיו שבועית הוקצה להם מקום לדיווח על פעילותם למען שינוי סגנון הדיבור בישראל, וכן ניתנת זכות הדיבור לחברי כנסת שמצטיינים בדיבור מתון. באתר של העמותה מופיעה גם אמנה שמוזמנים לחתום עליה ולהתחייב לדיבור נקי, כל אחד במקומו ובמסגרתו. אלא שאני מעדיף את היוזמה הצנועה יותר של עמי איילון. כי רשימת המילים שעמותת הדיבור "מנטרת" כדי לאתר דיבור מפלג כוללת – ליד דיבור מפלג באמת כמו "אידיוט", "בהמה", "נאצי" ו"פאשיסט" – ביטויים כמו "פונקציונר", "אנשי שמאל", "שופר", "מסוכן" ו"בור". בקיצור, נראה לי שמי שחותם על האמנה הזאת לא יוכל להתווכח עוד על שום דבר.
לכן אני מציע להסתפק ביוזמתו הצנועה יותר של עמי איילון. על כל המחנות הפוליטיים של היהודים להתכנס תחת המטרייה המינימליסטית הזאת: "לא למלחמת אחים" (למרות שכאמור אין באמת סכנה כזו, אבל האמירה היא טובה וראויה). לעת עתה, עת הבחירות, שיח הנמנע מהתלהמות הוא אכן צו השעה. אחרי הדיבורים נמשכים הלבבות. הוויתור על ביטויים חריפים מדי במערכת הבחירות הוא לא רק עניין של צורה, הוא משקף תוכן: אנחנו של ישראל.
לתגובות:
