תורנות של 72 שעות. כשמדובר בתורנויות שבת, אל תיקחו ממני דוגמה. ואסביר: תורנות שבת של רופא בתקופה שבה עשיתי התמחות ארכה 36 שעות – משבת בבוקר עד יום ראשון בערב ברציפות. תורנות שישי ארכה "רק" 24 שעות, משישי בבוקר עד שבת בבוקר. וכך התנהלה העבודה, עם לוח תורנויות מסודר שבו כל רופא קיבל שבע או שמונה תורנויות לילה בחודש, בהן בדרך כלל שבת אחת ושישי אחד. אממה, בעלי היקר החמיר איתי באופן מיוחד. מכיוון שגרנו מחוץ לתחום שבת דאורייתא של בית החולים, הוא אסר עליי לנסוע לתורנות במהלך השבת, אפילו עם נהג גוי, ובוודאי שלא לחזור. משום כך לא יכולתי לבצע תורנות שבת רגילה ואף לא תורנות שישי, אלא רק תורנות רצופה של שישי־שבת־ראשון. קרי, 72 שעות ברציפות! וכך עשיתי, פעם בחודש, במשך שש שנים. אני בוטחת בכך שריבונו של עולם זוכר לי חסד נעוריי ואת ההקפדה היתרה שהקפדנו, אני ומשפחתי, בשנות ההתמחות הארוכות.
בכל תורנות שבת, בעת הדלקת הנרות, הייתי בוכה. זה אף פעם לא עבר לי. אבל העבודה הקשה הסיחה את דעתי מהגעגוע. באחת מתורנויות השבת שלי, לפני שנים, בזמן תפילת "לכה דודי" בבתי הכנסת, הגיעה לחדר הלידה אישה צעירה בשבוע מתקדם להריונה עם דימום מסיבי עקב היפרדות שליה. בתוך דקות ספורות התמלא חדר הניתוח באנשי צוות, שחלקם הוזעקו מבתיהם: מרדים, ניאונטולוג, אחיות חדר ניתוח, איש בנק הדם וטכנאי מעבדה. בתוך דקות נולד תינוק במצב קשה, ולאחר טיפול אינטנסיבי התאושש יחד עם אימו. לא היה ספק שהצוות נהג נכון כשהגיע בשבת.
דילמת הדרך חזרה. סיפורים כאלה מתרחשים מדי שבת כמעט בכל בית חולים בישראל. בתחום המיילדות הזמן הוא גורם קריטי. כאשר מתרחשת צניחת חבל טבור, למשל, אספקת החמצן לעובר עלולה להיפגע בתוך דקות. מרגע האבחנה ועד לחילוץ העובר בניתוח קיסרי מתקיים מרוץ נגד השעון. כך גם בהיריון חוץ רחמי שנקרע, בדימום לאחר לידה או ברעלת היריון קשה. ובכל שבת, בזמן שצוות שלם נאבק בחדר המיון על חייו של חולה שנפגע בתאונה, ניידת טיפול נמרץ של מד"א עושה את דרכה אל גבר שהתמוטט בביתו, שוטר מוזעק לאירוע אלימות במשפחה וחיילים מבצעים משימה חשובה בגבול. לכל אחד מהם יש בית שהשאיר מאחור, משפחה שסועדת בלעדיו, ואולי ילדים או הורים שמחכים לשובו.
תורנויות השבת מבוססות על כך שרציפות הטיפול היא אחד העקרונות החשובים ביותר ברפואה המודרנית. מחקרים מראים כי עיכוב של דקות ספורות בטיפול בשבץ מוחי, בדום לב או בפציעת טראומה עלול דרמטית להשפיע על סיכויי ההישרדות. חייבת להיות רציפות בין משמרות, וכל חילוף משמרת חייב להתבצע בצורה מסודרת ומדויקת כדי שלא ייווצר חלל טיפולי. אין ספק שעובדי רפואה, הצלה וביטחון ששובצו במשמרת חיונית, רשאים ואף חייבים להגיע למקום עבודתם גם בשבת כאשר נוכחותם נדרשת.
אולי יעניין אתכם
השאלה המורכבת יותר נוגעת לדרך חזרה. לאחר שהסתיימה המשימה, האם מותר לאיש הרפואה או הביטחון לחזור לביתו? קיים חשש סביר לכך שאם לא יתאפשר להם לחזור הביתה, תיפגע בעתיד נכונותם של אנשי הביטחון והרפואה לצאת בשבת לשם הצלה. פרט לכך, עייפות כרונית של אנשי צוות רפואי מעלה את שיעור הטעויות ופוגעת בבטיחות המטופלים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחיילים, במלחמה שלא נגמרת כבר שלוש שנים, כאשר אותם הכוחות מוקפצים שוב ושוב. לוחם שלא זכה למעט שעות מנוחה עם משפחתו, עלול לחזור לשדה הקרב שחוק יותר, נפשית ופיזית. ולא פחות מכך – אשתו וילדיו, הוריו ואחיו זקוקים לנוכחותו (גם אם היא מועטה) כדי להמשיך לשאת בעול הלאומי של הגנה מיד צר. אחרת, בשלב מסוים, הם עלולים לומר לו: "די, עד כאן!"
חיבוק של חוסן. באחד מבתי החולים סיפר לי מתמחה צעיר כי לאחר תורנות שבת של 26 שעות רצופות הוא נשאר לישון על כיסא בחדר הרופאים, משום שלא הייתה לו דרך מסודרת לחזור לביתו, וכעבור שעות מעטות כבר נדרש להתחיל משמרת נוספת. קשה לצפות מרופא עייף, שלא ישן כמעט יממה שלמה, לקבל החלטות מורכבות על טיפול בחולים קשים. מחקרים הראו כי חסך ממושך בשינה פוגע בזיכרון, בריכוז ובשיקול הדעת.
בתקופת המלחמה הארוכה שאנו חווים, חיילי מילואים וסדיר משרתים לעיתים חודשים רבים ברציפות. כמה שעות בבית הן חלק בלתי נפרד משמירת הכשירות המבצעית. המפגש עם בן או בת הזוג, עם הילדים או עם ההורים מחזק את החוסן הנפשי, מפחית את השחיקה ומאפשר חזרה טובה יותר ללחימה. גם המשפחה עצמה זקוקה לשעות היקרות הללו של נוכחות, חיבוק ושגרה – במיוחד כאשר המתח הביטחוני מלווה אותה לאורך חודשים. גורמי בריאות הנפש בצה"ל מדגישים את חשיבותן של הפוגות קצרות לשימור הכשירות המבצעית. מפקדים רבים מעידים שלוחם שבילה כמה שעות עם ילדיו או הוריו, ישן במיטתו ואכל ארוחה משפחתית, חוזר רגוע, ממוקד וחזק יותר. החייל חוזר ללחימה בראש שקט גם בזכות העובדה שבני המשפחה קיבלו בשעות הללו מעט כוח להמשיך את ימי ההמתנה והדאגה.
דפיקה משמחת בדלת. מתוך ההבנה הזאת עסקו פוסקי דורנו בשאלה האם מותר במקרים מסוימים לחזור הביתה בשבת. קיים עיקרון הלכתי שנקרא "התירו סופן משום תחילתן" – שאם לא תתאפשר חזרה, תיפגע בעתיד נכונותם של אנשי המקצוע לצאת ולהציל את מי שזקוק לכך בשבת, או שתיפגע כשירותם. כמובן שלא מדובר בהיתר גורף, והשאלה היא כיצד מיישמים אותו במציאות. הרבנות הצבאית התירה במקרים מסוימים במלחמה זו לחזור הביתה בשבת, אך קשה להחזיר את הסוסים לאורווה, והיתר נקודתי כזה עלול בעתיד לגרום לאי־הבנות רבות.
ויש גם את הצד השני: מסופר על אשת לוחם שידעה שבעלה, המשרת ביחידה מיוחדת, נמצא בשבת רחוק אי שם בארץ. פתאום, בשעות הבוקר המוקדמות, הוא דופק בדלת. היא הייתה בטוחה שאם הוא חוזר באמצע השבת בוודאי נפצע או שקרה לו משהו, וכשפתחה את הדלת וראתה אותו בריא ושלם נכנסה להלם: מה פתאום הוא מופיע בבית בשבת? רק אחרי שהסביר שהמרדף אחר החשוד הסתיים במעצר ממש ליד היישוב שלהם, היא נרגעה. ואכן, בעלה חזר שלם – גם בגופו וגם בתורתו.
לתגובות:
