"אומנם שיכנו את ראש הממשלה בבלייר האוס, אך בנחיתה הוא לא התקבל בשטיח אדום. בנוסף, לא התקיימה פגישה בארבע עיניים, אלא רק בנוכחות בכירים", כתב השבוע הכתב המדיני הוותיק איתמר אייכנר. הכתב טען שהנשיא טראמפ צפוי להחרים את פגישתו עם נתניהו בעקבות תגובה שנתן הנשיא בריאיון לפוקס ניוז לשאלה אם נתניהו צפוי לדון עימו בסוגיית הר המכוש. הנשיא השיב: "איני צריך שביבי יאמר לי מה קורה", ומאותו הרגע החל פסטיבל הפרשנויות הפסימיות על קבלת הפנים הצוננת במיוחד שנתניהו צפוי לקבל מטראמפ.
"טראמפ שידר מסר מאוד צונן לפגישה עם נתניהו", הוסיף פרשן 'חדשות 12' ברק רביד, וחברו לערוץ ירון אברהם החרה החזיק אחריו כשקבע כי "נתניהו לא יזכה לתמונה ויזואלית". במהרה התברר שמי שלא הורשה להיכנס למתחם הבית הלבן היה דווקא הכתב אברהם עצמו, לאחר שהובהר לו שמדובר בפגישה פרטית ומצומצמת (השביעית(!) בתוך שנה וחצי בלבד בין טראמפ לנתניהו מאז כניסתו השנייה של טראמפ לבית הלבן). הפגישה סוכמה על ידי טראמפ כ"מצוינת. דנו בנושאים רבים".
אך נראה שהסיפור הזה גדול מביקורו התורני של נתניהו, וככל הנראה אילו היה נערך חידון לדיפלומטים זרים על המאפיין הישראלי ביותר של הפרשנות המדינית, סביר להניח שהתשובה הייתה פשוטה: "פגישה בארבע עיניים". כן, נדמה שבישראל הפכה "פגישה בארבע עיניים" למדד העליון להצלחת ביקור מדיני. כאילו עצם העובדה ששני מנהיגים נשארו לבדם בחדר מעידה בהכרח על עומק היחסים, על אמון יוצא דופן או על פריצת דרך מדינית. "הסתכלתי לו בלבן של העיניים", "לחצתי את ידו", "הוא הקשיב", "הוא הבין", "הוא התחייב", "הוא הנהן בחיוב". התרבות הפוליטית הישראלית בניצוחה של התקשורת הפופוליסטית צמאה לאינטימיות ומעניקה לה כמעט מעמד מיסטי.
גם איתמר אייכנר, שמסקר את הזירה המדינית במשך עשרות שנים וליווה אין־ספור ביקורים בבית הלבן, יודע בוודאי את מה שיודע כל סטודנט שנה א' ליחסים בין־לאומיים: הממשל האמריקני פועל לפי פרוטוקולים קפדניים. כשם שהוא אינו ממהר להרחיב את מספר המשתתפים בפגישות מדיניות לבקשת הצד הישראלי, כך הוא גם אינו נוטה לייחס חשיבות מיוחדת דווקא לפגישות פרטיות. הסיבה פשוטה: פגישה שאינה מתועדת, לרוב גם אינה מחייבת מצידם של האמריקנים. כאשר אין רישום מסודר, אין גורמי מקצוע שנוכחים בחדר ואין פרוטוקול רשמי, לכל צד קל יותר לזכור את מה שנוח לו ולשכוח את מה שפחות.
אולי יעניין אתכם
משיחות שערכתי בנושא עם דיפלומטים וקצינים בכירים שעבדו בשגרירות האמריקנית נתקבלה תשובה כמעט זהה – פגישות אינטימיות אינן חסרות ערך ויש להן מקום בבניית אמון אישי בעיקר בקרב ראשי ממשלה חדשים, בליבון מחלוקות רגישות או בהעברת מסרים דיסקרטיים. אבל הן אינן תחליף לעבודת המטה הדיפלומטית, ולעיתים אף מקשות עליה. ההחלטות החשובות באמת מתקבלות בדרך כלל בפגישות שבהן יושבים גם ראשי המטה לביטחון לאומי, היועצים המדיניים, אנשי הביטחון והפקידים הבכירים, אותם אנשים שבסופו של דבר גם מיישמים את ההבנות.
גם ההצהרות המשותפות לעיתונות אינן מלמדות בהכרח על איכות היחסים. ברוב המקרים מדובר בטקסטים שנכתבו, תואמו ואושרו מראש. הן ממלאות תפקיד טקסי ותקשורתי חשוב, אך לעיתים קרובות אינן מספרות כמעט דבר על השיחות שהתנהלו מאחורי דלת סגורה. מי שסבור שהיעדר הצהרה משותפת או תמונה חגיגית מעיד על כישלון, מבלבל בין הסברה לדיפלומטיה.
זכור ביקורו של נפתלי בנט כראש ממשלה בבית הלבן, כשהוא ופמלייתו הגיעו לוושינגטון בידיעה שמדובר בפגישה האחת והיחידה שיזכה בה כראש ממשלת הרוטציה עם לפיד. הפגישה שנקבעה בשיא משבר הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן, נדחתה שוב ושוב בשל חוסר קשב וזמן מצד האמריקנים בשל האירועים הדרמטיים בקאבול שהתבררו כקו פרשת המים של תקופת כהונתו של ביידן, שהתמודד עם גלי ביקורת עצומים מבית, אגב צלילה חופשית בסקרים. קיצור לוחות הזמנים הכפוי גרם לכך שהפגישה "בארבע עיניים" ארכה 25 דקות, ובסופו של דבר לא התקיימה פגישה בפורום רחב יותר שכאמור, בניגוד לרושם שמייצרת התקשורת, היא הפגישה החשובה באמת.
אם הייתה זו הוכחה לחשיבותן של פגישות אישיות, הרי שהתוצאה הייתה מאכזבת במיוחד. הדברים התחדדו כאשר ביידן נשאל על איראן והבהיר שארצות הברית עדיין מעניקה הזדמנות לדיפלומטיה, ורק אם זו תיכשל יעמדו לרשותה "אמצעים אחרים". זו לא הייתה תפנית מדינית, לא התחייבות חדשה ולא הישג שנולד מפגישה אינטימית ראשונית, אלא המדיניות שעליה עבד הממשל חודשים קודם לכן באמצעות הדרגים המקצועיים, וזו בדיוק הנקודה. דיפלומטיה אינה נמדדת במספר הדקות שבהן שני מנהיגים נשארים לבדם בחדר, במספר הפלאשים של הצלמים או באורך השטיח האדום שנפרס בכניסה לבית הלבן. היא נמדדת בהחלטות, בסיכומים, במסמכים, במנגנוני היישום ובמדיניות שמתגבשת לאחר מכן. אולי הגיע הזמן שגם הפרשנים המדיניים שעוינים את נתניהו יפסיקו לספור דקות של "ארבע עיניים" ובמקום זאת לשאול את השאלה החשובה באמת: מה בדיוק הושג בפגישה, ולא כיצד היא הייתה צריכה להיראות על פי הפנטזיות האישיות של יושבי האולפנים.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה תקשורתית
