קראתי בעיון את מאמרו של ידידי, הרה"ג דוד סתיו שליט"א ("חוק לא כשר", בשבע גיליון 1206), שבו הוא קורא לפתיחת שוק הכשרות לתחרות חופשית ולביטול הבלעדיות של הרבנות המקומית. ראשית, חשוב לי לומר ביושר: אני רוחש הערכה רבה לרב סתיו, לתורתו, לפועלו ולכוונותיו הטובות. אין בליבי ספק ביושרתו האישית. דווקא משום כך אני סבור שהדרך המוצעת במאמרו אינה נכונה, ועלולה לפגוע במוסד הרבנות המקומית ובאחדותה של מערכת הכשרות בישראל.
ההנחה שתחרות חופשית תוביל בהכרח לשיפור השירות אינה מתאימה לכל תחום, ובוודאי שלא לעולם הכשרות. כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, נחשפתי בשנים האחרונות לעשרות מקרים של ליקויים שנוצרו במסגרת מודל התחרות: פערים בנהלים, היעדר שיתוף פעולה, קשיים בפיקוח ולעיתים אף שימוש במבנים תאגידיים שהקשו על האכיפה והאחריות. גם הנתונים שהוצגו על ידי המשרד לשירותי דת בדיוני הכנסת הצביעו על כך שבתחום רגיש כמו כשרות אין די ביצירת תחרות. כאשר גופי הכשרות מתחרים זה בזה על לקוחות, עלול להיווצר לחץ להקל בדרישות כדי למשוך בתי עסק. זו מציאות שאינה מיטיבה עם הכשרות ואינה מחזקת את אמון הציבור.
גם כאשר בראש ארגון עומד תלמיד חכם בעל יראת שמיים ויושרה, אין בכך כדי להבטיח שכל מערך השטח יתנהל באותה רמה. ככל שהמערכת גדלה ומתרחבת למקומות רבים, כך גובר הצורך בפיקוח הדוק, בנהלים אחידים ובאחריות ברורה. אין זו שאלה של אנשים טובים או פחות טובים, אלא של מבנה המערכת. רב עיר אינו רק מי שמעניק תעודת כשרות. הוא המנהיג הרוחני של קהילתו, פוסק, דיין וכתובת לכל שאלה וצורך במשך כל ימות השנה. כאשר גופים פרטיים פועלים במקביל לרבנות המקומית ומעניקים שירותי כשרות בתחומה, נוצר בפועל מוקד סמכות נוסף, שעלול לערער את מעמדו של רב העיר ואת המבנה הקהילתי שעליו נשענה ההלכה במשך דורות.
בניגוד לטענה כי תחרות מוזילה עלויות, לרבנות המקומית כבר קיימת תשתית מלאה: רב עיר, מחלקת כשרות, מפקחים, משגיחים ומערך מינהלי הפועלים ממילא למען הציבור. הקמת גוף כשרות פרטי במקביל מחייבת הנהלה נוספת, מערך פיקוח נפרד, מערכות מחשוב, משרדים ועלויות תפעול נוספות. במקום לחסוך כסף, נוצרת כפילות יקרה שבסופו של דבר מתגלגלת אל בעלי העסקים ואל ציבור הצרכנים. הדרך הנכונה היא לחזק את המערכת הקיימת, לשפר את השירות ואת הפיקוח, ולא להקים מערכת מקבילה שתייקר את העלויות ותיצור בלבול.
אולי יעניין אתכם
פיקוח על כשרות אינו יכול להיעשות ממרחק. השגחה אמינה מחייבת היכרות עם המקום, ביקורים תכופים, זמינות ואחריות ישירה. ככל שמרחיקים את גוף ההשגחה מהמקום שבו מתנהלת הפעילות, כך קשה יותר לקיים פיקוח אפקטיבי. כבר ראינו בעולם ניסיונות להסתמך על פיקוח מרחוק באמצעים טכנולוגיים, וזו אינה הדרך הראויה לבנות מערכת כשרות אמינה.
תיקון חוק איסור הונאה בכשרות אינו בא להחליש את הכשרות או לצמצם שירותים. מטרתו להסדיר את המערכת, ליצור נהלים אחידים, לחזק את הפיקוח, להגביר את השקיפות ולהבטיח אחריות ברורה. זהו הכיוון שעליו המליצו לאורך השנים ועדות ציבוריות וממשלתיות, והוא תואם גם את עמדתה העקבית של הרבנות הראשית לישראל.
בפתחו של חודש אלול, חודש של חשבון נפש ואחדות, ראוי שנזכור כי סמכותם של רבני ישראל נשענת על מוסד הרבנות הראשית לישראל. במקום להעמיק מחלוקות באמצעות מאמרים פומביים, מוטב שנשלב ידיים ונפעל יחד לחיזוק המערכת הממלכתית, מתוך אחריות משותפת ומתוך רצון להעניק לציבור מערכת כשרות מקצועית, אמינה ושקופה. כאשר רבני ישראל יפעלו מתוך שיתוף פעולה במסגרת הרבנות הראשית לישראל, תוך קביעת נהלים אחידים ופיקוח מקצועי, ירוויחו כולם: בעלי העסקים, הצרכנים, המשגיחים ובעיקר אמון הציבור במערכת הכשרות של מדינת ישראל.
הכותב הוא חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל
