האיום על נתניהו שיכול להפוך לתקוותו הגדולה

זה היה באוויר חודשים ארוכים. גלעד ארדן, פעם מהדמויות המובילות והבכירות ביותר בליכוד, הכריז בכפר המכבייה על הקמת מפלגתו החדשה, יחד עם יולי אדלשטיין. שם למפלגה עדיין אין, מצטרפים חדשים עדיין לא הפכו לרשמיים, אבל קמפיין כבר יש. ולראשונה, מבין כל ההתארגנויות החדשות, מדובר באירוע שמפחיד מאוד את הליכוד.

מאז ההכרזה הרשמית הן הליכוד עצמו והן שלל חברי כנסת מהמפלגה התבטאו כנגד ארדן ואדלשטיין. הליכוד עצמו, כמפלגה, הוציא עד לכתיבת שורות אלה "רק" שתי הודעות כנגד השניים. חברי הכנסת של הליכוד כבר הפכו את העיסוק במפלגה הטרייה לחלק מרכזי בקמפיין. כמעט מכל מקום הגיעו הודעות על השניים. בין אם זאת אמירה שאמרה שארדן היה מגיע גבוה בפריימריז אם לא היה פורש, ובין אם אלה התגובות והציוצים של בועז ביסמוט נגד אדלשטיין אותו החליף בראשות ועדת החוץ והביטחון.

רק בשביל לסבר את האוזן, הליכוד לא מתייחסים לכל אחד מיוצאי המפלגה שהודיעו השבוע על פרישה. קחו למשל את הראיון בפגוש את העיתונות של ח"כ דן אילוז שהצטרף השבוע מהליכוד לישראל ביתנו. אילוז אמר שם כי הוא מעדיף לשבת בממשלה עם יאיר גולן מאשר עם דרעי וגפני. לכאורה, הליכוד היה צריך לקפוץ על המציאה. אילוז הרי מכוון בדיוק לאותו הנתח שבליכוד חוששים לאבד: אנשי ימין שזועמים על הממשלה היוצאת, במיוחד בכל הקשור למערכת היחסים אל מול החרדים. אותם אנשי ימין אמנם כועסים מאוד על הקואליציה הנוכחית, והיו שמחים להצביע לאלטרנטיבות, אך הם לא רוצים לראות את יאיר גולן מתקרב לתפקיד בכיר כלשהו סביב שולחן הממשלה. אבל בליכוד לא צייצו כלום בנושא.

אלטרנטיבה ימנית אותנטית

בשביל להבין למה הליכוד לא הוציא מילה בעקבות הדברים של אילוז, צריך להבין מה מפחיד את הליכוד: אלטרנטיבה. הליכוד בנה את כל הקמפיין שלו עד כה לא על רשימת הישגיו הגדולים, בעיקר כי אין יותר מדי כאלה בכהונה החולפת, אלא על הפחד ממה שיקרה אם איזנקוט ומחנה האופוזיציה יעלו לשלטון. המטרה היתה ברורה: לראות למצביע שסולד מהממשלה הנוכחית, שרואה בה ממשלה כושלת, שנמאס לו מהברית עם החרדים, שיכול להיות הרבה יותר גרוע. ובגלל שיכול להיות הרבה יותר גרוע, עדיף לו לבחור את הקואליציה הנוכחית. לא כי היא תביא תוצאות טובות, אלא כי היא תעשה פחות נזק.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אסף משניות דיווח: ליברמן יחבור לנתניהו תמורת רוטציה – ליברמן מכחיש

עוד מאת אסף משניות בחירות 26: מי עבר, מי נשאר, ומי הולך לבד נגד הסיכויים

בסקרים המסר לא ממש משכנע. הליכוד איבד בכמעט כל הסקרים בין חמישה לשמונה מנדטים. עדיין מדובר במפלגה הגדולה ביותר ברוב הסקרים, אבל מדובר על ירידה משמעותית. מחנה הקואליציה, לפי הסקרים, נמצא הרחק מרף 61 האצבעות בכנסת הבאה.

הקולות האלה צריכים ללכת למקום כלשהו. למחנה האופוזיציה הם לא מגיעים, אחרת כבר ממזמן הסקרים היו מראים שלאיזנקוט יש ממשלה של 61, ללא ערבים. זה לא קורה. אנחנו גם יודעים כי החברה הישראלית הפכה להרבה יותר ימנית מאז פרוץ המלחמה, ומסיבות ברורות למדי. המשמעות היא שהקולות האלה צריכים ללכת לאנשהו. וארדן ואדלשטיין בדיוק סיפקו לאותם קולות את המקום לפנות אליו.

כל עוד המצטרפים החדשים למערכת הפוליטית היו או אנשים אלמוניים או כאלה שלא יכולים למשוך את המצביע הימני הממוצע, בליכוד לא התרגשו. זה מה שקרה בהכרזה על בית ציוני- המילואימניקים, שלא עושה רושם שמביאה קולות מהימין. זה מה שקרה עם שורה של הצטרפויות כאלה ואחרות במפלגות השונות שאמנם מנסות, אך לא באמת מצליחות לחדור אל תוך מחנה המתלבטים.

צחוק הגורל עם פרישת אדלשטיין

ארדן ואדלשטיין מצליחים לעשות זאת בקלות רבה. על ארדן ואדלשטיין אי אפשר לומר שהם ימין המחופש לשמאל. גם אי אפשר לומר עליהם שהם מתרפסים בפני השמאל. לסחורה הזאת אין יותר מדי קונים. הסיבה לכך פשוטה: ארדן ואדלשטיין היו ממובילי המורדים נגד תוכנית ההתנתקות. כן, גם כאשר נתניהו הצביע בעד, הם נאבקו כדי לעצור את התוכנית. הם אנשי ליכוד ותיקים ושורשיים, ולא באמת ניתן למצוא מקום שבו אפשר לומר שהם לא מחזיקים בעמדות ימין מובהקות. אגב, צחוק הגורל מסייע להם שוב: עם פרישתם מהכנסת של אילוז ואדלשטיין, מי שייכנס לכהן מטעם הליכוד בחודשים עד לבחירות יהיה אחד, גלעד שרון שמו. מתנה גדולה מזאת השניים לא היו יכולים לקבל.

וזה בדיוק מה שמטריד את הליכוד. כי לראשונה, לכל אותם מתלבטים יש כתובת. נכון, זאת עדיין כתובת ראשונית. עדיין השניים יצטרכו להוכיח כי הם יודעים להרכיב רשימה שהציבור ההוא אכן ירצה להצביע לה. העובדה ששמות כמו חזי נחמה ועליזה בלוך מסתובבים בשמות להצטרפות בהחלט תורמת להם. בליכוד היו רבים שרצו שהמפלגה לא תקום, ואז חלק מאותם מצביעים היו חוזרים למפלגה, בעל כורחם. ועכשיו, עם אלטרנטיבה רצינית, האפשרות הזאת התרחקה מאוד. אבל עדיין ממתינה לארדן ואדלשטיין עבודה רבה.

אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הצורך להבין מיהו אותו קהל יעד, וכמה קולות באמת יש בו. גורמים פוליטיים איתם שוחחתי השבוע אמרו לי את הדברים הבאים: "אנחנו עומדים לראות בין חמש לשש מפלגות שרצות על אותו מאגר מצביעים מצומצם שעומד על 6-7 מנדטים. אם כולן רצות, כולן מסיימות מתחת לאחוז החסימה. אין מספיק מצביעים בשביל שמי מהם תצליח לעבור".

הקרב על הדור הצעיר

כנראה שהערכות הללו זהירות מאוד, והמספרים האמיתיים קרובים יותר לעשרה מנדטים. זאת עדיין תחרות קשה, כשמספר שחקנים מודיעים שהם ירוצו עד הסוף, לא משנה מה. לכן במפלגת ארדן-אדלשטיין צריכים לעבוד קשה כדי להשיג את הקהל המתלבט. ומדובר בקהל שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לפענח בשלב זה כיצד הוא יצביע. פשוט כי מדובר במצביעים החדשים. הבחירות האחרונות נערכו לפני ארבע שנים. כלומר ארבעה מחזורי הצבעה מעולם לא הלכו לקלפיות. לעומת זאת, חייהם כן עברו טלטלות רבות. הם חוו את שלוש שנות המלחמה כחיילים, רבים מאוד מהם בשדות הקרב השונים. למעשה, בבחירות הקרובות לא יהיה בצה"ל חייל סדיר אחד שהתגייס לפני פרוץ המלחמה.

בנוסף לארבעת המחזורים הללו, שאנחנו פשוט לא יודעים כיצד הם יצביעו כי הם מעולם לא עשו זאת, גם המחזורים שמעליהם מהווים סימן שאלה כבד. נכון, חלקם כבר הצביעו פעם או פעמיים (ואפילו שלוש, הודות לכאוס הפוליטי של השנים בתחילת העשור), אבל הם גם עברו את המלחמה כחיילים סדירים או לוחמי מילואים שקל מאוד לגייס אותם למאות ימים. רבים מהם היו אמורים לטוס לטיול בחו"ל או להתחיל לימודים, ורבים מהם לא הצליחו לעשות זאת. זה דור, שבקווים כלליים נמסגר אותו עד גיל 25, שגם אין לו היסטוריית הצבעה גדולה במיוחד , שחייו נעצרו בארבע השנים האחרונות. ויהיו לזה השלכות.

הפרדוקס של נתניהו

אל הקהל הזה כל מפלגות האמצע צריכות ללמוד איך לגשת. וזאת תהיה העבודה של ארדן ואדלשטיין, אם הם אכן רוצים לממש את הפוטנציאל הגלום במפלגה שלהם, פוטנציאל שיכול להיות שובר שוויון.

ובדיוק בגלל זה, הליכוד לא רק מפחד מהשניים, אלא גם תולה בהם תקוות. הליכוד שם לב שהוא לא מצליח להגיע אל אותם מצביעים, אבל הוא צריך אותם כדי להרכיב ממשלה. גם ראשי הליכוד יודעים היטב שארדן ואדלשטיין אגן אנשי ימין מובהקים שיעדיפו בכל רגע נתון ממשלה המושתת על יסודות ימניים. גם כשהם מדברים על "ממשלה ציונית רחבה", הם למעשה מדברים על אותו המודל בדיוק שנתניהו מדבר עליו: ממשלה עם מפלגות ממחנה האופוזיציה, אבל לפי ערכי הקואליציה, למעט בסוגיית החרדים.

לכן, ובאופן אבסורדי למדי, החשש הגדול ביותר של הליכוד מזליגת קולות אל עבר מפלגה חדשה בבחירות עצמן, הוא גם התקווה הגדולה ביותר של המפלגה על מנת שניתן יהיה להרכיב ממשלה.