בינה לי חביבה: אבי סגל והטור האישי ב'בשבע' שוב ביחד

אני: המדור שלי חוזר לעיתון 'בשבע' אחרי כמעט עשור. איזה כיף שהטכנולוגיה התפתחה מאז, והיום אני יכול להיעזר בך בעבודתי. האם תוכל לנסח לי משפט או שניים לפתיחה? זה תמיד החלק שהכי קשה לי ליצור בעצמי.

AI (בינה מלאכותית): בשמחה. הנה אפשרות קצרה לפתיחה: חוזר לכתוב אחרי שנים של היעדרות. הגיע הזמן לקחת אחריות ופשוט לפעול למען עם ישראל.

אני: נשמע לי קצת גנרי ומשעמם. אפשר משהו ישיר ומחודד יותר?

AI: נכון, אתה צודק. הפעם אהיה יותר חד: חברים, חוזר לכתוב אחרי שנים של היעדרות. תראו, מנהיגות נמדדת לא במילים אלא בתוצאות. כשצריך – מדברים ברור, מחליטים מהר, ועושים מה שנכון. נורא פשוט.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבי סגל כשנציג הכופרים פוגש את איש האמונה

עוד מאת אבי סגל מכונת הנשמה פוליטית

אני: לא יודע לגבי מנהיגות, זה קצת מגלומני. בוא נעשה את זה פחות יומרני ויותר קליל ואישי.

AI: הנה גרסה קלילה עם נגיעה אישית: חברים, אחרי שנות היעדרות הגיע הזמן לעשות את הדבר הנכון ולחזור. תראו, מנהיגות זה לדעת מתי לחזור ולדבר כאילו העולם רק ממתין למוצא פי. אני אומר לכם, ביחד נתקן.

אני: מה קשור לתקן? תן לי פתיחה שמזכירה את הכתיבה שלי: אקטואלית אבל אישית, צינית אבל רגשנית, מצחיקה אבל בעיקר אותי.

AI: בשמחה. הנה ניסיון בכיוון הזה: תראו, אחיי ואחיותיי, נעדרתי מכאן שנים. מנהיגות פירושה אומץ לקחת אחריות. אני אומר לכם, המדינה מעל הכול. אנחנו אחים. עם ישראל היקר שאני כל כך אוהב, הגיע הזמן לעצור את הטירוף.

אני: רגע, רגע…

AI: תקשיבו לי טוב. יש לנו קווים אדומים ולא נעבור אותם. לא במשמרת שלי. ביחד נתקן גם את זה.

אני: רגע!… נפתלי? זה אתה?

AI:

אני: זה אתה! אתה נפתלי בנט!

AI: תראה, הגעת למכסת השימוש הנוכחית. אתה יכול להמשיך עם מודל אחר או לנסות שוב מאוחר יותר.

אני: יודע מה? עזוב, אני כבר אסתדר עם הטור הזה לבד.

AI: זאת מנהיגות אמיתית.

ברית הרסיסים

אז מה העניינים? הפסדתי משהו?

בסדר, מתאר לעצמי שהתרחשו כאן כמה אירועים בשנים האחרונות. אבל בואו נתמקד באחד מהפחות חשובים שבהם: הקאמבק המפתיע של המרכז הקיצוני. שורה שלמה של אישים, ארגונים וחיבורים רצים או שוקלים את ריצתם לכנסת ה־26 על בסיס העמימות הפוליטית בשאלת הגושים. הנדל וטרופר, ארדן ואדלשטיין, עופר וינטר ועצמו, עינת וילף, דדי שמחי שכן או לא יצטרף לגנץ, ואולי גם הרבעון הרביעי ואל הדגל. אם שכחתי מישהו – הוא בעיקר חייב לי תודה.

מובן שאיש מבין חברי רסיסי המפלגות החדשות לא מעז לקרוא לעצמו מרכז, ובוודאי לא שמאל. אלה מדברים על "ברית המשרתים", אלה על "בית ציוני", ולצד השמות החדשים מופיע שוב ושוב אחיהם המקשיש והפחות פוטוגני – "הימין האמיתי". מובן שהשמות האלה נועדו, בין היתר, ללכוד מצביעים. אבל יש בהם גם ממד פסיכולוגי, צורך אמיתי של המיעוט לייחס לעצמו זהות של רוב. אנשים מהשמאל הדתי, או מהימין הרל"ביסטי, שהתמיכה הציבורית בהם מזערית ואינה מגרדת את אחוז החסימה, מחפשים לעצמם את ההגדרה המדויקת שבה הם חלק מרוב. אנחנו לא מייצגים שמאל דתי אליטיסטי של צאצאי אקדמאים ומרצים למדעי הרוח. אנחנו לא מייצגים את דחויי הליכוד או את פליטי מפלגות האופוזיציה ובהחלט לא את עצמנו. אנחנו המשרתים, הציונים, המילואימניקים, הימנים. אנחנו הרוב.

כבוגר ימי אוסלו העליזים, מי כמוני מכיר את הסנטימנט הזה של כמיהה להשתייך לרוב. מהו "העם עם הגולן" אם לא ניסיון להכריז על עצמנו כרוב העם, בעוד סקרי התקופה מעניקים להסכמים הארורים תמיכה של בערך 130 אחוז מהציבור. כיום דווקא הצד הפוליטי הנגדי חי בתודעת מיעוט ומחפש את התנוחה המושלמת שתהפוך אותו לרוב. בתוך הצד הזה בולטים ביומרנותם אנשי השמאל הדתי שהם מיעוט פעמיים – כשמאלנים וכדתיים. זה לא מפריע להם לנכס לעצמם את כלל הציבור העצום וההטרוגני שמשרת את המדינה ואת צה"ל, ולהכריז שהם – מכל האנשים – הם הנציגים האותנטיים של ברית משרתים שהמציאו בעמקי תודעת המיעוט שלהם.

כוח צביקה

אחד המתמודדים החדשים לכנסת שדווקא לא נדרש לעמעם את עמדותיו הוא צביקה מור, אביו של שורד השבי איתן מור. בעיניי, מבין המצטרפים הטריים, מור האב הוא הדמות המסקרנת ביותר, והציפיות שלי ממנו הן בהתאם. הוא מביא איתו לפוליטיקה משנה סדורה, ברורה ולא מתנצלת על עתיד המדינה והחברה הישראלית, לצד יכולת חשיבה אנליטית ושיטתית ורהיטות מעוררת קנאה. על היותו מצפן מוסרי ו – יסלח לי האלוקים – ערכי בימים הקשים ביותר של המשפחה אין צורך להרחיב את הדיבור.

לא מעט גיבורי תקשורת בעל כורחם, בהם הורי חטופים או חללים, ניסו ומנסים לתעל את פרסומם וסיפורם לכיוון הפוליטי, לרוב ללא כישורים וממילא גם בלי תוחלת. מור הוא כנראה סיפור אחר. הוא אולי נראה מתאים לאירוע פחות מעורך הדין איציק בונצל, עוד גיבור בעל כורחו שלמרות הנסיבות נראה כאילו נולד לקרבות הבוץ הפוליטיים. אבל בדרכו השקטה, ובמיוחד אחרי שכבר התחשל מול מתקפות בוטות ורעילות של מתנגדיו, צביקה מור עשוי להיות – במושגי עולם הספורט – הגנבה הגדולה של הבחירות הקרובות.

אחרי טבח שבעה באוקטובר טענו רבים בהגזמה שעל כל המערכת הפוליטית ללכת הביתה ולתת לכוחות חדשים וטובים יותר לנהל את המדינה. אבל בכל פעם שמגיע מישהו חדש, נקי וטהור וחף מכל קונספציה, התגובה הכללית המיידית היא חשדנות ועיקום אף. אז כן, אין תחליף לניסיון, ואפילו צביקה מור ילמד את זה על בשרו. אבל אם יש דמויות מופת שאנחנו אמורים לרצות בפוליטיקה, מור הוא אחד הבולטים שבהן. ואם יורשה לי לתת לו טיפ ידידותי קטן, כי בכל זאת צריך להתייחס גם לדברים החשובים באמת: לא אכפת לי שבעשייה הפוליטית שלך תתגלח על חשבוננו, אבל את הזקן תשאיר.

****

הצטערתי לשמוע שיאיר גולן הפר את הבטחתו לשריין לעינב צנגאוקר מקום ברשימת מפלגת הדמוקרטים. נראה שכבר אי אפשר לסמוך על ההבטחות של גולן, ואם זה ימשיך כך הוא עוד עלול לא לחנך מחדש את חיילי הציונות הדתית, למרות שבעבר טען שהם זקוקים לכך. חבל, מי ילמד אותם עכשיו להפר הבטחות לאמא של שורד שבי?

****

לפני כשנה וחצי נסעתי לראות מופע פופ שבו התארח הזמר האנגלי בוי ג'ורג'. והנה בחודשים האחרונים הפך האיש לאחד הקולות הפרו־ישראליים הבולטים במועדון התרבות העולמי, סליחה על משחק המילים. אם הייתי יודע שלנוכחות שלי יש כזאת השפעה על אהבת ישראל במקומות העוינים ביותר, הייתי כבר עושה מנוי ל'הארץ'.

*****

לרגל שובי לעיתון הצצתי בטיוטת הטור האחרון שכתבתי, זה שמעולם לא פורסם מכיוון שבאותו שבוע יצאתי לחל"ת קורונה. נושאי הטור: ראש הממשלה נתניהו בהודעה לציבור, אורי משגב מבכה את מות הדמוקרטיה, ואביעד גליקמן טוען שאי אפשר לנהל מצב חירום במדינה ומשפט באותו זמן. אם לא הייתי חי כאן בשנים האחרונות, הייתי חושב שהשינוי היחיד מאותה תקופה הוא שבינתיים הפסקנו להתעטש לתוך המרפק.