זהו זה, הבחירות בפתח, רגע האמת הגיע. ולרגל האירוע בחרתי לחזור לרגע השקר. נו, אתם יודעים, השקר הלא ליבתי שהוביל את נפתלי בנט לתפקיד ראש הממשלה. כבר מזמן מסתובב כאן נרטיב שלפיו ממשלת השינוי בראשות בנט הייתה נזר הבריאה, מהממשלות המשובחות שהיו כאן – אקסיומה שמטופחת ומהודהדת על ידי בנט עצמו. "גם גדולי יריביי מודים שהממשלה הקודמת הייתה מצוינת בתפקוד", התפאר בריאיון ל'וואלה' באפריל האחרון. חודשיים לאחר מכן, בריאיון ל־fm103, אמר בערגה: "יש קונצנזוס שניהלתי ממשלה טובה, שרים טובים, קמת בבוקר וידעת שהשרים עובדים". את המסרים האלה הוא מעביר שוב ושוב בראיונות ובמופעי רחוב: הייתי ראש ממשלה, הייתה ממשלה טובה, עשינו בשנה אחת מה שממשלות אחרות לא עשו בארבע.
הטענה הזאת מעוררת כמה שאלות קיומיות: אם הממשלה הייתה כה מוצלחת, מדוע היא קרסה אחרי שנה אחת? ואם אנשיה באו לעבוד, כיצד אותם אנשים הפכו לאופוזיציה העצלנית בתולדות ישראל? והשאלה הגדולה מכולן: אם ממשלת השינוי הגדילה לעשות בתפקודה ובהישגיה, מדוע מתנגדיה הפוליטיים חוו אותה בזמן אמת כאפיזודה קומית מבדרת על בסיס יומיומי? כדי ליישב את הסוגיה ההיסטורית החשובה, צללתי השבוע אל הארכיון ובדקתי את תפקודה של ממשלת השינוי מרגע לידתה ועד הרגע שבו התחלנו לעכל את צירוף המילים "ראש הממשלה יאיר לפיד".
ממשלת בנט התמודדה עם משבר הקורונה במשך רוב ימי כהונתה. ההתחלה הייתה דווקא רגועה, עם שמונה נפטרים בלבד בחודש הראשון, אבל אז פרץ לחיינו הגל הרביעי של הנגיף, ואחריו הגל החמישי – הדלתא והאומיקרון. בנט, שחודשים ספורים קודם לכן הוציא את ספרו 'איך לנצח מגפה' ותקף את התנהלות ממשלת נתניהו, נאלץ להתמודד עם העולם האמיתי, להשליך את הרעיונות בספר לגניזה וללכת בדרכי קודמו בתפקיד, כולל מתן הגבלות חמורות וניהול מסיבות עיתונאים תכופות.
בניגוד לממשלה שקדמה לה, לממשלת השינוי היו חיסונים מהיום הראשון, והיא אכן דאגה לבוסטר שלישי ורביעי, חיסנה ילדים והנפיקה את התו הירוק. ראש הממשלה אפילו הציע סגר סלקטיבי על מי שלא התחסן. אומנם רוב הזמן הוא השתדל להימנע מסגרים, מדיניות שהיו בה יתרונות וחסרונות, אבל השינויים במדיניות היו תכופים והמסרים מבלבלים, עד שכמה משרי הממשלה העבירו ביקורת על ההנחיות הלא ברורות שעצבנו את הציבור. נפתלי בנט כמובן אינו אשם בגלי הקורונה עצמם, שהיו כלל־עולמיים. בעצם רגע, לא אמרנו "אתה הראש אתה אשם"? מה קורה עם הדבר הזה?
אולי יעניין אתכם
בנט מנהיג עולמי
בנושא הביטחון, שנת בנט לא הייתה שונה במיוחד מהשנים שקדמו לה: פה טילים מלבנון ללא תגובה, שם רקטות מעזה ללא תגובה, ובתווך גל טרור מיהודה ושומרון שכלל בין היתר פיגועים רצחניים בבאר שבע, בחדרה, בבני ברק, באריאל, באלעד ובתל אביב. לא משהו חריג. הקונספציה של ממשלות ישראל נמשכה, ומכסת הפועלים שנכנסו מעזה לישראל עלתה, כפי שסיפר בגאווה בנט עצמו בריאיון מאוחר. אבל היי, לפחות מזוודות הכסף הקטארי לעזה נפסקו. כלומר, המזוודות נפסקו, הכסף עבר יופי יופי. אבל זה היה דרך האו"ם, אז מה כבר עלול להשתבש.
בזמן שלא השתוללו כאן אירועים ביטחוניים או בריאותיים, יכולנו להתמקד ביחסים הבין־אישיים בממשלה ובקואליציה. מתברר שבנט צדק: מה שממשלות אחרות לא עשו בארבע שנים, הממשלה שלו עשתה בשנה אחת – אין־ספור התנצחויות ומריבות בישיבות ממשלה, בכנסת וברשתות החברתיות. גנץ נגד בנט, מיכאלי נגד גנץ, שקד נגד לפיד, סילמן נגד הורוביץ, אלי אבידר נגד כולם. ראש הממשלה התקשה להרגיע אפילו את ההתכתשויות במפלגתו שלו בין חברת הכנסת שירלי פינטו לסגן השר אביר קארה. "מפלגה של מטומטמים", סיכם קארה את אחד מסיבובי הקרבות.
ככל שהתקדמה השנה הראשונה והאחרונה בחיי הממשלה, כך התרבו חרמות של ח"כים, שרים וסיעות על ההצבעות בכנסת. המשברים הלכו וגדלו ורק שמות מחולליהם התחלפו: בני גנץ, אביר קארה, מיכאל ביטון, ג'ידא רינאוי־זועבי, וכל חברי רע"ם – שאיימו להחרים הצבעות במליאה כבר בחודש הראשון לכהונת הממשלה, ומאז לא הפסיקו לאיים ולעיתים קרובות גם לקיים עד נפילתה. עידית סילמן וניר אורבך רק הניחו את האבן על המצבה. ואיפה היה בנט? הוא בעיקר היה עסוק במאמץ יחצני למצב את עצמו כמנהיג עולמי, כמו בניסיון התיווך היומרני בין רוסיה לאוקראינה.
לפיכך אין להתפלא על מספר גדול במיוחד של הפסדים קואליציוניים בהצבעות בכנסת, או בהצעות חוק שכלל לא הגיעו להצבעה. חוק האזרחות, חוק הגיוס, חוק הגיור, חוק הקנאביס, התיקון לחוק יסוד הממשלה, חוק להגבלת כהונה של ראש ממשלה – כל אלה ורבים אחרים נפלו או נדחו בשלב כזה או אחר של שנת בנט, בעוד חוקים פרטיים של אנשי האופוזיציה עברו בהצבעה. וכאילו כדי להוסיף נופך קומי לאירוע – תיקון לחוק הדיינים נפל במליאה לאחר שיושב ראש הכנסת מיקי לוי הצביע בטעות עם האופוזיציה.
שלושה הישגים. טוב, שניים
בכלל, לא מעט רגעי מבוכה סיפקו לנו שרי הממשלה וחברי קואליציית השינוי. שרת התחבורה מרב מיכאלי פתחה את כהונתה בשינוי הטמפרטורה במזגן של רכבת ישראל; שר החוץ לפיד נאם במרוקו וטען שאנטישמיות היא גם הטבח שערכו בני ההוטו בשבט הטוטסי; השר לביטחון הפנים עמר בר־לב הבטיח לעצור מחבל שביצע פיגוע, למרות שהמחבל חוסל; והאיש שלכאורה תקף את חברת הכנסת עידית סילמן בתחנת דלק לא אותר עד היום. היו גם התבטאויות פחות מצחיקות: סגן השר יאיר גולן קרא למתיישבי חומש "תתי אדם", חברת הכנסת גבי לסקי ממרצ הביעה תמיכה בתשלומי הרשות הפלשתינית למשפחות מחבלים, שר התפוצות נחמן שי אמר על חקירת מותה של כתבת אל־ג'זירה ש"האמינות של ישראל היא לא הכי גבוהה באירועים האלה", ובנט עצמו טעה בשמו של החייל הפצוע בראל חדריה שמואלי (שנפטר לאחר מכן). בדיעבד ייאמר לזכותו שהוא כנראה לא היה אחראי לנמנום של ג'ו ביידן במהלך פגישתם בחדר הסגלגל. במקרה זה, המבוכה נעוצה בצד השני.
בסדר, אתם אומרים, אבל לפחות הייתה כאן קואליציה ששמרה על הדמוקרטיה ועל טוהר המידות, לא כמו אתה־יודע־מי. ובכן, כבר בימיה הראשונים החליטה הנהלת הקואליציה למנוע הצעות חוק פרטיות במשך חודש. לאחר כמה שבועות שינתה הקואליציה את הרכב ועדות הכנסת באופן שדרס את מפלגות האופוזיציה. גדעון סער ניסה להעביר חוק שימנע כהונה של ראש ממשלה עם כתב אישום. אביר קארה הצביע פעמיים באחת ההצבעות במליאה ונחקר על כך במשטרה. ושר החוץ לפיד הקטין לעשות בשני מינויים שכשלו: מינוי גיסתו לדירקטוריון קק"ל, ומינוי חברת הכנסת רינאוי־זועבי ממרצ לקונסולית בשנגחאי במטרה להיפטר ממנה בכנסת. ועוד לא הזכרנו את השיפוצים בביתו של ראש הממשלה ברעננה, את הוצאות המזון המוגזמות־לכאורה בביתו, את החיסון שאושר לבנו בניגוד לנהלים, ועוד כהנה וכהנה.
אבל נחזור להתנהלות הממשלה. אין ממשלה נטולת הישגים, וגם ממשלת בנט יכולה להתהדר בכאלה. על חלקם אפשר להתווכח. היציאה מהמשבר הכלכלי הגיעה בעיקר בזכות ההתאוששות מהמגפה, כשדווקא חודשיה האחרונים של הממשלה היו בסימן עליית האינפלציה וזינוק ביוקר המחייה. גם דחיית הסכם הגרעין לא הגיעה בזכות ממשלת בנט, וכנראה גם מנהיג אוקראינה זלנסקי לא חב לו את חייו. שלושה הישגים גדולים היו לממשלה בכל זאת: עצם החלפתו של נתניהו לשנה וחצי, העברת תקציב המדינה אחרי תקופה ארוכה, וכמובן מינויו של רונן בר לתפקיד ראש השב"כ. בסדר, אז שניים. מכל היבט אחר – ההתרפקות הנוסטלגית על שנה אחת של ממשלת שינוי היא אחיזת עיניים.
