השקעות העתק רוצות לבוא לישראל, ושוק האנרגיה מנמנם

במאי השנה פורסמה ידיעה מוזרה מאוד. ממשלת ישראל שוקלת להקים מחשב־על לאומי, כחלק מההשקעה של 2.5 מיליארד שקלים בתקציב מטה ה־AI. עד כאן בסדר גמור. אלא שהתוכנית היא להקים את המחשב הלאומי הישראלי באזרבייג'ן.

אחת ההשערות שעלו כסיבות לרעיון התמוה היא שבישראל הליך התכנון וההקמה של מרכזי הנתונים (דאטה סנטרס) הנדרשים למחשב־על בסדר גודל כזה, פשוט ייקח הרבה יותר מדי זמן.

הסאגה ממשיכה. ביוני פרסמה רשות החשמל שימוע ציבורי, ולפיו יזם המבקש חיבור לרשת החשמל בהיקף העולה על 50 מגה וולט־אמפר, יידרש לשלם מיליון שקל בשנה כ"דמי תור", עד שהחיבור יושלם והיזם יתחבר לרשת בפועל. זהו מהלך הגיוני בסך הכול, כדי למנוע טרמפיסטים המבקשים חיבור לרשת גם כשהם לא בטוחים שאכן יתחברו בסופו של דבר, ובינתיים משבשים את תכנון רשת ההולכה וייצור החשמל. בתקופה האחרונה, כשרשות החשמל מדברת על צרכנים של מעל 50 מגה, היא מתכוונת בעיקר ליזמים של מרכזי נתונים.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

עוד מאת אמציה סמקאי סימני החקלאות הישראלית – תחל שנה וברכותיה

כדי להבין את משמעות המהלך, נביא קצת מספרים. הצריכה הממוצעת בישראל כיום היא 9,000 מגה. רשות החשמל כבר אישרה בקשות לחיבור מרכזי נתונים בהיקף של 1,500 מגה, כלומר כבר כיום על פי רשות החשמל, כל יכולת ייצור החשמל העתידית של ישראל תפוסה עד 2035.

נכון למועד פרסום השימוע על "דמי התור", ישבו על שולחן רשות החשמל בקשות חיבור נוספות בהיקף של 8,000 מגה. חלק מהבקשות האלה היו של קבוצות המתמודדות על מרכזים להקמת מרכזי נתונים, כך שאם על מכרז להקמת מרכז נתונים בהיקף של 100 מגה מתמודדות חמש קבוצות, המשמעות היא שמוגשות לרשות בקשות לחיבור בהיקף של 500 מגה כשרק חמישית תתממש בפועל.

אז המהלך עצמו הוא הגיוני, רק שברשות החשמל פרסמו אותו כשימוע, מה שאומר שלמשק יש זמן להיערך לשינוי. את השבועות שבאו אחר כך לא צפו ברשות החשמל. בתקופה הזאת הוצפה רשות החשמל בבקשות חיבור בהיקף של 19 אלף מגה. כלומר, יחד עם ה־8,000 שישבו על שולחנה קודם, מדובר בבקשות לחיבור חשמל בהיקף של פי שלושה מסך הצריכה הממוצעת של ישראל כיום.

בלית ברירה פרסמה הרשות שימוע חדש, המקפיא ל־140 יום את הדיון בבקשות חיבור גדולות.

ופה אנחנו מגיעים לאתגר העיקרי. רובנו כבר מודעים למהפכת ה־AI ולשדרוג העצום שהיא תביא לכלל תחומי הכלכלה. לצערנו, לא כולם מבינים עד כמה מתחוללת כרגע תחרות עולמית על זרמי ההון האדירים שנדרשים להקמת התשתיות שיאפשרו את המהפכה הזאת. לישראל יש הזדמנות להיות שחקן משמעותי על מפת ה־AI העולמית. השילוב של כוח אדם איכותי למרכזי הפיתוח, עם מאגרי גז שמאפשרים אנרגיה זולה יחסית למרכזי נתונים, מהווים פוטנציאל שקורץ לכל ענקיות הטכנולוגיה העולמיות. עכשיו זה זמן האמת, המאני טיים, החלטות ההשקעה הגדולות יתקבלו בשנתיים הקרובות. בשיא הזמן הקריטי הזה, ישראל מקפיאה את הבקשות לכמעט חמישה חודשים. אחלה מסר לשוק ההשקעות העולמי.

איך הגענו לכאן? הפיתוי הוא להאשים את רשות החשמל, אבל האמת קשה יותר: ההקפאה היא לא המחלה, היא החום הגבוה. המחלה כתובה בדוח מבקר המדינה מנובמבר 2024, הרבה לפני שמישהו דמיין 27 אלף מגה של בקשות. המבקר קבע שמשק החשמל "מצוי בפתחו של משבר", וציטט את הסימולציות של מנהלת המערכת עצמה: כבר ב־2027 צפויות שעות שבהן המשק לא יספק את מלוא הביקוש, עם נזק שנתי שיטפס עד 2.4 מיליארד שקל ב־2028. וכל זה – על בסיס גידול ביקוש רגיל של כ־3% בשנה, בלי מרכז נתונים אחד. במילים אחרות: המערכת שקרסה תחת מבול ה־AI לא הייתה ערוכה גם לטפטוף.

ולמה היא לא ערוכה? כי בישראל, תשתית היא מסע בזמן. הקמת תחנת כוח, מרגע כניסתה למוסדות התכנון ועד הפעלה מסחרית, אורכת 12-9 שנים. קו הולכה במתח על־עליון – שמונה שנים בממוצע, עד 14 באזורים מורכבים. ונתון אחד שמסכם הכול: מלאי התכנון המאושר של רשת ההולכה בישראל עומד על אפס שנים קדימה, בעוד במדינות מפותחות מקובל להחזיק מלאי של 20-10 שנה. ומולם, פרויקט AI עולמי מתומחר על זמן הקמה של 18 עד 24 חודשים. יקומים מקבילים. וכדי שלא יגידו שכולם באותה סירה: טקסס מתמודדת עם תור בקשות של מאות אלפי מגה, גדול פי כמה מזה שלנו יחסית לגודלה, והיא לא הקפיאה כלום. היא דרשה ערבויות פיננסיות, כדי להפריד בין יזמים רציניים וספקולנטים, והמשיכה לחבר. תור מנהלים כשיש משהו בקצהו. אצלנו, בקצה התור, יש קיר.

את תפיסת העולם שבנתה את הקיר אפשר למצוא במסמך ההקפאה עצמו, בנימוק שההיענות לבקשות הייתה מביאה ל"ניצול לא יעיל של משאב ציבורי במחסור". אחרי שני עשורים של רפורמות והפרטה, חשמל שמיוצר בתחנות פרטיות מגז שנרכש בחוזים פרטיים מכונה משאב ציבורי במחסור. הרשות מתייחסת לרשת החשמל כמשאב ציבורי, במקום לאפשר להיצע והביקוש לנהל את הרשת, ומתפלאת נוכח הדילמות את מי לאשר וכמה. את הבעיה הזאת בדיוק פותר מנגנון המחירים, בכל שוק, כל יום, בלי ועדות.

ישנה גם השכבה השלישית, השקטה, זו שאף מסמך רשמי לא מודה בה: הנמבי – Not In My Back Yard. כולם רוצים את ישראל כאומת AI. את המיסים, את המשרות, את היוקרה. אבל תחנת הכוח, קו המתח, מרכז הנתונים? לא לידי. כשהכנסת אישרה ביולי את הכרזת חוות השרתים כתשתית לאומית עם מסלול תכנון מהיר, ההתנגדויות הגיעו מיד – מהשלטון המקומי, מארגוני סביבה, מכל מי שרוצה את העתיד, אבל בחצר של מישהו אחר. בדרך כלל מחיר הנמבי מתפזר עלינו במנות קטנות של יוקר מחיה. הפעם הוא עומד בדלת עם שם וסכום: תעשייה עולמית עם עשרות מיליארדי דולרים, שמקבלת הקפאה ופונה לאפיקים אחרים.

אי אפשר בלי מילה על הגז. בדברי ההסבר רומזת הרשות שהגידול הצפוי בצריכת הגז ישמש בסיס להמלצותיה בוועדת ייצוא הגז – כלומר הביקוש החדש יגויס כנימוק להשאיר עוד גז באדמה. ההיגיון הפוך בדיוק: מרכזי נתונים הם ערוץ הייצוא המשתלם ביותר שיש לגז הישראלי. במקום להנזיל אותו ולשלוח במכליות, מוכרים אותו כאן כחשמל וכמחשוב לחברות הגדולות בעולם – בלי עלויות שינוע, עם משרות ומיסים שנשארים בבית. ובעולם שבו קטאר מכפילה תפוקה וארצות הברית שוברת שיאי ייצוא, הקונה הענק שהתייצב בדלת הוא לא איום על האוצר הלאומי אלא הזדמנות לממש אותו במלוא ערכו.

הרשות העניקה 30 יום להערות הציבור, עד 19 באוגוסט. אז הנה הערתי, במקום ובזמן. ראשית: שחררו את התעריף לצרכני הענק. אל תנהלו תור – תמחרו אותו. מרכז נתונים שמוכן לשלם את העלות המלאה של החיבור, הרשת והייצור שהוא גורר – יבוא; מי שלא, ימחק את עצמו מהתור בלי ועדה אחת. ואם החשש הוא שהביקוש הענק יגלגל התייקרות על משקי הבית, זכרו שהמחיר עובד לשני הכיוונים: ברגע שהחשמל לחוות מתומחר באמת, הבקשות הספקולטיביות נעלמות, הביקוש מתמתן מעצמו, ומה שנשאר הוא רק מי שמייצר למשק ערך גבוה מעלותו, כלומר בדיוק ההשקעות שאנחנו רוצים. ושנית: תנו למסלול התשתיות הלאומיות שכבר חוקק שיניים אמיתיות: לוחות זמנים סטטוטוריים מחייבים, שבסופם ברירת המחדל היא אישור ולא עוד סבב הערות. ופתחו את הדלת למי שמביא את החשמל שלו איתו: יזם שמקים ייצור עצמי מאחורי המונה לא מבקש מהציבור דבר – לא רשת, לא סובסידיה, לא תור.

ההיסטוריה הכלכלית לא סולחת למי שישן במאני טיים. בואו נתעורר.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]