כשהחיילים בחינם, לעולם לא נדע כמה מהם צריך

מותר לחלום חלומות נאיביים. זה תחביב שלי. להניח לרגע בצד את שאלת הישימות – ולחלום. בחלומי, איזנקוט ונתניהו מכריזים על ממשלת אחדות אמיתית, כזו שכוללת את כל המפלגות היהודיות – מבן גביר ועד גולן, ובכלל זה את המפלגות החרדיות. הממשלה הזאת לוקחת על עצמה שלושה אתגרים: חיסול מוחלט של אויבינו, מאיראן ועד כל ציר הרשע; הבראה והזנקת הכלכלה, מההסתדרות ומועצות הייצור ועד הרגולציה והמיסוי המכבידים; ומציאת פתרון לסוגיות הליבה – גיוס ותעסוקת החרדים (והערבים) והסדרת היחסים בין שלוש הרשויות. זה ייקח ארבע שנים וילווה בוויכוחים סוערים, אבל בחלום הנאיבי הכול יקרה במסגרת ממשלה אחת, ברצון טוב.

זהו, סיימנו לחלום. כשכן מביאים את האתגרים בחשבון, כנראה שהדבר הנכון ביותר הוא להיערך לסיבוב נוסף במרץ. בוקר טוב.

ובכל זאת, יש משהו בחלום נאיבי שכדאי לקחת ממנו גם אל הבוקר. חלום כזה הוא בסך הכול ניסוי מחשבתי, "מה היה אילו". וזו בדיוק השאלה שמדעי החברה הכי פחות יודעים לענות עליה. אחד הכשלים הידועים בתחום הוא שלעולם לא נוכל לבחון את ה"מה היה אילו", בוודאי לא בסדרי גודל של מדינה. יש ניסויים ברמת הפרט ואולי ברמת משק הבית, אבל ברמת המדינה נצטרך להסתפק בספקולציות. ניחושים מושכלים יכולים להיות מבוססים על כלי המחקר החזקים ביותר, אך הם לעולם לא יחליפו ניסוי שבו בוחנים את מדינת ישראל תחת מערכת החלטות אחת ומשווים לאותה מדינת ישראל ביקום מקביל, תחת מערכת החלטות אחרת.

בהקשר הזה כדאי לדון בעוד אפשרות, ששנים רבות הייתה תאורטית, אך לאור המשבר הנוכחי ורגשות הציבור כלפי אי גיוס החרדים היא אולי קצת פחות תאורטית – צבא מקצועי. לעולם לא נדע מה היה אילו צה"ל היה מוקם כצבא מקצועי מלכתחילה. אפשר להעריך כל מיני הערכות לגבי הפרמטרים הקשיחים של עוצמתו של צה"ל בתרחיש כזה, ומה היו סיכויינו מול צבאות האויב והטרור. אך בכל מה שקשור לפרמטרים הרכים, לעולם לא נדע. ולפעמים הפרמטרים הרכים הם אלה שמשפיעים יותר מכול.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי סיכון שלא מדברים עליו לא נעלם, הוא רק מגיע בלי תוכנית

עוד מאת אמציה סמקאי סיבוב ענק, וחזרה לאותו קיר

קודם כול, לאתוס צבא העם יש חשיבות במוטיבציית הלחימה של חיילינו ושלנו. החיילים הם הילדים של כולנו, לטוב ולרע, ולנשיאה המשותפת בנטל, גם אם אינה כוללת את כל אזרחי ישראל, הייתה השפעה על המוטיבציה שלהם. אך לעולם לא נדע אם המוטיבציה הזאת הייתה פוחתת לו הגיוס לצה"ל היה בחירה ערכית ומקצועית הנתונה לשיקול דעתו של המתגייס, וכמובן לו התגמול הכספי לחיילים, ובמיוחד ללוחמים, היה ראוי.

אך לפרמטרים הרכים יש השפעה נוספת, רחבה הרבה יותר. במפגשים עם בחורים בני 24 מצפון אמריקה או מאירופה בולט הפער בין הבגרות שלהם והמוכנות שלהם לחיים ובין בני גילם הישראלים. לעולם לא נדע אם הפער הזה נובע מהשירות בצה"ל ומשירות לאומי משמעותי, או מסיבות אחרות. אפשר לכאורה להשוות בין ישראלים ששירתו לכאלה שלא שירתו, אך זו לא תהיה השוואה נקייה. ישראלי שבחר לא לשרת, או שנסיבות חייו הובילו אותו לכך, מעיד על עצמו מלכתחילה שהוא שונה מהישראלי המשרת. עד כמה הפער הזה עיצב את החברה ואת הכלכלה שלנו? לפי רב המכר 'אומת הסטארט־אפ' – מאוד. גם עצם השירות, וגם האופי הלא היררכי של צה"ל, שבו מותר ואף רצוי לפעמים לבקר החלטות של דרגים גבוהים ממך. מה היה האופי של כלכלת ישראל לו החשיפה הזאת הייתה מצטמצמת לבוגרי צבא מקצועי בלבד?

אז הפעם אהיה פחות נחרץ. ההיתכנות של ההשפעה הרכה אך המשמעותית של חובת השירות שמה בעיניי את שתי האפשרויות – צבא העם וצבא מקצועי – במשקל יחסית שווה על כפות המאזניים.

אם רוצים להמשיך במודל צבא העם, אני לגמרי בסדר עם זה. אבל אז צריך שוויון אמיתי בנטל, ושוויון אמיתי אינו חוק גיוס נוסף שמתמקח על מכסות, אלא עיקרון פשוט: חובת שירות אחת לכל אזרח, ושער כניסה אחד לכולם. לא כולם צריכים ללבוש מדים, אבל כולם צריכים לשרת. המדינה זקוקה לכבאים, לשוטרים, לכוח עזר ברפואה ובחינוך, וגם לצה"ל אין צורך בכולם. לכן הקליטה והמיון צריכים להיות בידי גוף אזרחי אחד, שמולו עומדים כל בני השנתון, ללא הבדל דת, לאום או מין. צה"ל מקבל זכות בחירה ראשונה מתוך המאגר, והיתר משובצים למקומות שבהם הם באמת נחוצים. כל המסלולים נחשבים שירות שווה לכל דבר ועניין, לרבות מילואים. ומי שבכל זאת בוחר לא לשרת, אינו עבריין, אבל גם אינו זכאי לשירותי הבית: לא למשרה במגזר הציבורי, לא לסבסודים ממשלתיים. בלי זה, "צבא העם" הוא סיסמה שמכסה על צבא של חצי עם.

אך בכל מקרה, ובכל אחד משני המודלים, יש בעיה אחת שאין לה שום הצדקה: העובדה שהחיילים כיום כמעט אינם מקבלים שכר. העובדה הזאת גורמת להמון בעיות כלכליות, וגם מוסריות. האוצר, כמובן, חושש מהעלויות התקציביות המיידיות שכרוכות בתשלום שכר ראוי לחיילים. אך העלות הזאת קיימת ממילא, היא רק לא רשומה בספרים. חייל שמשרת שלוש שנים תמורת דמי כיס משלם מס בעין בגובה השכר שיכול היה להרוויח, ומשלמים אותו גם הוריו, שמפרנסים אותו בינתיים. זהו מס גבוה מאוד, שמוטל רק על בני 18 עד 21, ורק על אלה שמתגייסים. העובדה שהוא לא עובר דרך תקציב המדינה אינה הופכת אותו לזול יותר. היא רק מסתירה אותו.

וכאן נכנסת הטיית הסטטוס־קוו, שמפריעה לכולנו להבין כמה באמת עולה לנו השירות החינמי. מה שאנחנו רגילים אליו הופך בעינינו לנורמה, וכל שינוי ממנו נראה קיצוני. נסו לדמיין את המצב ההפוך: מדינה שבה כל החיילים מקבלים שכר ראוי מאז ומעולם, ויום אחד קם שר האוצר ומציע להפסיק לשלם להם, ולהסתפק בדמי כיס. איש לא היה מתייחס להצעה הזאת ברצינות. היא הייתה נשמעת כמו מה שהיא: עבודת כפייה בלי שכר. רק מפני שנולדנו לתוך המצב הקיים, ההצעה לשלם לחיילים היא זו שנשמעת לנו מהפכנית, ולא ההסדר שבו לא משלמים להם.

להטיה הזאת יש גם מחיר כלכלי ישיר. כשהמשאב עולה אפס, מתייחסים אליו כאל משאב בלתי מוגבל. כל מי ששירת מכיר את זה: שומרים מיותרים, נהגים, פקידים, ג'ובניקים שמחכים שעות לפקודה, ימי שבוע שלמים שמתבזבזים. לא מפני שהמפקדים רשלנים, אלא מפני שהמערכת רואה את החיילים כעובדים כמעט חינמיים, וגוף שמקבל עובדים בחינם לעולם לא יתאמץ לחסוך בהם. זה הכלל הכלכלי הפשוט ביותר: מה שלא עולה כלום – מבזבזים. כל מערך האפסנאות וכוח האדם של צה"ל בנוי על ההנחה הזאת, ולכן אין לנו מושג כמה חיילים צה"ל באמת צריך. צבא שישלם שכר ריאלי יגלה מהר מאוד שהוא יכול לשחרר אלפי תקנים ליחידות הלוחמות או למשק, ויתחיל לטפל בשאלה שאף אחד לא נדרש לה היום: האם החייל הזה שווה את מה שהוא עולה? התשובה, אגב, תהיה כמעט תמיד כן אצל הלוחמים, ולעיתים קרובות לא בעורף.

וזה המקום להזכיר שגם הפתרון הזה אינו דורש להמתין לחלום הנאיבי. ממשלה רחבה או צרה, צבא עם או צבא מקצועי, שכר ראוי לחיילים הוא השלב הראשון שאפשר להסכים עליו כבר מחר בבוקר. מהרגע שהעלות תופיע בספרים, יגיעו מעצמן גם השאלות הנכונות על גודל הצבא ומי צריך לשרת בו. ואז אולי גם הוויכוח על שוויון בנטל ייראה אחרת, כשמדברים על נטל שסוף סוף יש לו מחיר.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

 [email protected]