כשחוות השרתים מתחרות במזגן ובביסלי

ביום חמישי שעבר נפל הנאסד"ק ב־5.5%, היום הגרוע ביותר בוול סטריט מאז אפריל 2025, והוא נכנס לטריטוריית תיקון. הסיבה: החשש שהגל הכחול – קונגרס דמוקרטי ורוב דמוקרטי במדינות רבות ברחבי ארצות הברית – יקשה על הקמת חוות שרתים. בתחילת השבוע הירידות תוקנו חלקית, אבל החשש נשאר. והשבוע, ביום שלישי, הגיע הגל גם לתל אביב. קבוצת עזריאלי הודיעה כי רשת ההולכה הלאומית של נורבגיה, שבה היא מפעילה חוות שרתים, הקפיאה באופן זמני הקצאת קיבולת חדשה לחוות שרתים והשהתה את הטיפול בבקשות לחיבור ישיר. ההקפאה צפויה להימשך עד אוגוסט 2027. המניה ירדה ב־3%.

כדאי להתעכב רגע ולדבר על נורבגיה. זו מדינה שבוודאי לא חסרה לה אנרגיה. יש בה חשמל מתחדש בשפע, אקלים קר שמקרר את השרתים ותשתיות תקשורת מתקדמות. אם גם שם מקפיאים, סימן שהשאלה אינה כמה חשמל יש, אלא מי מחליט מי יקבל אותו. וכאן בדיוק נמצא הוויכוח האמיתי, והוא קדום הרבה יותר מעידן הבינה המלאכותית.

כשאנחנו קונים משהו, אנחנו לא בוחרים רק בין מוצרים. אנחנו בוחרים, בעקיפין, בין שימושים במשאבים. כל קילוואט שעה יכול לקרר את הסלון באוגוסט, לכבס כביסה, לייצר חטיף במפעל או לאמן מודל בינה מלאכותית. אי אפשר להשתמש באותו קילוואט פעמיים. ומי מחליט? במקומות שבהם תעריף החשמל נקבע באמצעות השוק החופשי, ההחלטה מתקבלת על ידי כולנו. אותו אדם שמשתמש בצ'אטבוט בעבודה, שמחכה לרכב האוטונומי ושחולם על רובוט שיקפל לו כביסה, הוא גם האדם שמדליק את המזגן בערב. הוא מתחרה, בלי לדעת זאת, בעצמו. המחיר מסכם מיליוני החלטות כאלה למספר אחד.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי כשהחיילים בחינם, לעולם לא נדע כמה מהם צריך

עוד מאת אמציה סמקאי סיכון שלא מדברים עליו לא נעלם, הוא רק מגיע בלי תוכנית

אם הציבור רוצה יותר בינה מלאכותית, יותר רובוטים ויותר מכל החידושים שעוד יגיעו, הביקוש לחשמל של חוות השרתים יעלה, ואיתו המחיר. ואז יעלה גם מחיר הפעלת מכונת הכביסה, ומחיר המזגן באוגוסט. וזה בסדר. מזגן יקר יותר באוגוסט אינו כשל שוק. הוא התוצאה של מה שהציבור עצמו בחר. מי שרוצה לבטל את התוצאה הזאת בעצם אומר שהוא יודע טוב יותר מהציבור מה הציבור רוצה.

אבל אם נהיה הוגנים, רוב המתנגדים לא חושבים שהם יודעים טוב יותר מהציבור. הבעיה שלהם עמוקה יותר: הם לא מאמינים במנגנון. הם לא מאמינים שההחלטות על הצריכה משקפות שוק חופשי. בעיניהם יש כאן קפיטליסטים מרושעים וציניים, שרוצים רק רווחים לחוות השרתים שלהם, ועושקים את הציבור כשהם לוקחים לו את החשמל. אני לא טוען שהשוק מדויק לחלוטין, ולא שכל החלטה שמתקבלת בו צוברת בתוכה את כל הידע שבעולם. אני טוען דבר צנוע יותר: השוק כנראה חכם יותר מהמתכנן שמתיימר לנהל את המערכת מלמעלה.

ולגבי הקפיטליסט המרושע, כדאי לזכור שגם הוא משלם את התעריף. מפעיל חוות השרתים מביא בחשבון את מחיר החשמל. אם הוא יתחרה מול המזגן והתעריף יעלה, גם לו החשמל יתייקר, והרווח שלו יקטן. הוא לא נמצא מעל משמעת המחיר, הוא נמצא בתוכה.

כמו כן, חוות השרתים אינה מתחרה רק במזגן. יש במשחק הזה עוד שחקנים, תעשיות שלמות. קחו לדוגמה את החטיף ביסלי. כשהחשמל מתייקר, ייתכן שלא ישתלם עוד לייצר ביסלי במחיר הנוכחי. ואז הציבור יחליט, בעקיפין, אם הוא מוכן לשלם עוד כסף על כל שקית. אם הוא מוכן – ישתלם לייצר ביסלי, ומפעל אסם ימשיך לצרוך חשמל. אם הוא לא מוכן – סימן שהציבור בעצם מעדיף מזגן על פני ביסלי. אף אחד לא שאל את הציבור ישירות, ואף ועדה לא התכנסה. ובכל זאת ההעדפה שלו התבטאה בדיוק.

עכשיו דמיינו מתכנן שמנסה לעשות את אותו הדבר. הוא צריך לדעת כמה חשוב לנו המזגן לעומת הביסלי, לעומת מכונת הכביסה, לעומת הבינה המלאכותית שמנסחת לנו מיילים ולעומת הרובוט שעוד לא הומצא. אין לו את המידע הזה, ואין דרך להשיג אותו. למחיר יש. הקפאת הטיפול בבקשות לחיבור חוות שרתים לרשת החשמל היא החלפה של ההעדפות של מיליונים בהעדפה של רגולטור אחד, או של פוליטיקאי אחד. והיא לא בחינם. מישהו משלם בחדשנות שלא מגיעה, במשרות שלא נוצרות ובתעשייה שפשוט עוברת למקום אחר.

ויותר מזה, ההקפאה מעלימה את האות. מחיר גבוה הוא לא רק כאב לצרכן, הוא גם הזמנה למשקיעים לבנות עוד תחנות כוח ועוד קווי הולכה. כשמקפיאים, האות נעלם, וההשקעה שהייתה מוזילה את החשמל לכולם לא מגיעה. המחיר מחליף את הרגולציה שמכתיבה לנו איך להתנהג, אבל הוא לא מחליף תכנון. רשת חשמל דורשת שנים של תכנון, וזה התפקיד של המדינה.

דווקא בארצות הברית, שממנה נבהל השוק, התמונה שונה ממה שהמשקיעים תמחרו. מושלת וירג'יניה הדמוקרטית דחתה במפורש הקפאה, אבל הטילה מס צריכה מיוחד על החשמל שחוות השרתים צורכות. זה לא מחיר, זו אפליה מיסויית שמעוותת אותו – חוות השרתים, המזגן והביסלי כבר לא משלמים מחיר שווה. באריזונה המושלת הדמוקרטית נבחרה מחדש ושום דבר לא השתנה. ובטקסס, גם אם המושל התחלף, הסנאט נשאר רפובליקני. כלומר, יש לשוק סיבה לדאגה, אבל הוא דואג מהדבר הלא נכון. הדמוקרטים לא אוסרים, הם מעוותים. הנזק אמיתי, אבל קטן ממה שתומחר, ואיש מהם לא העז להקפיא כמו נורבגיה.

זה הפיל שבחדר. גם ישראל דומה היום יותר לנורבגיה מאשר לטקסס או לווירג'יניה. ביולי הקפיאה רשות החשמל ל־140 יום את הטיפול בבקשות לחיבור חוות שרתים גדולות, ועכשיו היא מציעה בשימוע תקרה של 200 מגה־ואט לכל חווה. אבל דווקא כאן טמונה ההזדמנות שלנו. בנורבגיה ואצלנו מקפיאים. בארצות הברית יש חשש, ואני לא בטוח שהוא יתממש, אבל עצם החשש, עצם הממשל העוין וההתבטאויות העוינות כלפי חוות השרתים, מספיקים כדי שהן יחפשו בית אחר. מי שיפתח להן את הדלת ירוויח. ישראל יכולה לומר לחוות השרתים: בואו, יש לכם אצלנו מקום חמים ונעים, ויש לכם חשמל. נפעיל את הותמ"ל, נתכנן מהר, ניתן רישיונות מהירים, נרשת את הנגב בתחנות כוח ונאפשר לכם להקים שם חוות שרתים ולאמן מודלים ורובוטים.

זה לא סבסוד. חוות השרתים ישלמו מחיר אמיתי על החשמל שהן צורכות. המדינה תעשה רק את מה שהשוק לא יכול לעשות לבד – תפנה את הדרך, תקצר את זמני ההובלה ותאשר מראש את מה שלוקח שנים לאשר. בישראל תעריף החשמל עדיין אינו נקבע בשוק חופשי, אבל דווקא משום כך ההחלטה נתונה בידי הממשלה. היא יכולה להמשיך לתעדף בשבילנו, או לתת למחיר לעשות את העבודה ולמדינה לעשות את התכנון. זה דורש אומץ רגולטורי, וזה מונח לפתחה של הממשלה החדשה.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

 [email protected]