החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב לאשר תובענה ייצוגית נגד ארבע קופות החולים, בטענה לאפליית גברים בתוכניות הביטוח המשלים בשירותים ובהחזרים הקשורים להיריון, ללידה ולטיפול ביילוד הניתנים לנשים בלבד, היא עוד צעד הרסני של מערכת המשפט נגד המשפחה הטבעית.
התובעים טוענים כי הפליה זו מונעת מגברים לקבל החזרים כספיים על בדיקות ושירותים הקשורים בהיריון, בלידה וכן בבריאות ורווחת ילדיהם, ונזקיה חמורים במיוחד בקרב גברים הומוסקסואלים או אבות יחידניים. לטענתם אין כל שונות רלוונטית המצדיקה למנוע מגברים החזרים על שירותים לא רפואיים כגון ייעוץ שינה לתינוק, ביקור אחות בבית או קורס הכנה ללידה, שכן אלו נועדו לשפר את רווחת התא המשפחתי כולו. לעניין הבדיקות הרפואיות והגנטיות (כגון סקירת מערכות, בדיקת מי שפיר או שימור דם טבורי), נטען כי הן משרתות את זכותם האישית להביא לעולם ילד בריא.
אומנם אין מדובר עדיין בפסק דין סופי הקובע שהקופות עברו על החוק, אלא בהחלטה שלפיה קיימת לכאורה עילת תביעה ואפשרות סבירה שהיא תוכרע לטובת התובעים. אולם לעצם הנכונות לקיים את ההליך, ובעיקר לתשתית הרעיונית שעליה נשענת ההחלטה, יש משמעות מרחיקת לכת הרבה מעבר לתוצאה הכספית שאליה יגיע בית הדין בסוף הדרך.
מה הופך אדם לאבא או לאמא? במשך אלפי שנים התשובה הייתה פשוטה. ילד נולד מאב ומאם. האבהות והאימהות אינן יצירה של המדינה. הן קודמות לחוק, לבית המשפט ולפקיד. תפקידו של המשפט היה להכיר במציאות הזאת, להסדיר אותה ובעיקר להגן על הילד שנולד לתוכה. בשנים האחרונות מתרחש היפוך. נקודת המוצא המשפטית הולכת ומתרחקת מהילד ומקשריו הטבעיים לאביו ולאימו, ועוברת אל המבוגר ו"זכותו להורות". בתי המשפט פועלים שוב ושוב להרחבת ההכרה בהורות משפטית – הורות שאינה בהכרח נובעת ממערכת יחסים טבעית שהמשפט מכיר בה, אלא ממעמד משפטי שהמדינה, ובמקרים רבים בית המשפט, מגדירים ומעניקים.
אולי יעניין אתכם
הנפגעים העיקריים מהמהפכה הזאת הם בראש ובראשונה הילדים. לילדים אין לובי. הם אינם מגישים עתירות ואינם יושבים באולם בית המשפט. דווקא משום כך, חובתה של החברה לשאול קודם כול מהן זכויותיהם: מהי זכותו של ילד לזהותו, לשורשיו, לדעת מאין בא, ולקשר עם אביו ואימו שאת מורשתם הביולוגית הוא נושא?
גם הנשים משלמות מחיר כבד, כאשר מעמדן הייחודי כאימהות הולך ומיטשטש והן הופכות ל"הורה" שמעמדו המשפטי מבקש להיות זהה לזה של הורה ממין זכר. החלטת בית הדין בעניין קופות החולים היא עוד שלב במהלך הזה. בית הדין מתאר בצורה ברורה את המציאות הביולוגית: העובר מתפתח בגופה של האם, תלוי בגופה ובמערכות החיים שלה, וקיימת זיקה ברורה בין בריאות האם לבריאות העובר. אבל מיד לאחר מכן מגיע המפנה. בית הדין מסביר כי "התפיסות המסורתיות בדבר מעמדה הייחודי של האישה בתהליך ההיריון והלידה השתנו במהלך השנים", בין היתר בעקבות שינויים בתפיסות החברתיות בנוגע ל"זכות להורות". הביולוגיה לא השתנתה, אבל התפיסה המשפטית לגבי משמעותה השתנתה.
בשם השוויון ב"זכות להורות" שינה בית המשפט העליון את החוק במדינת ישראל וקבע שחובה לאפשר לגברים הליך פונדקאות כדי לא להפלות אותם מהנשים. עתה הולך בית הדין צעד נוסף ובשם "השאיפה להורות" הוא קובע כי "השאיפה להוליד ילד בריא, המקודמת באמצעות בדיקות בהיריון, הכנה ללידה, תמיכה בלידה וביילוד, אינה מוגבלת לאימהות אלא חלה גם על אבות". ולכן יש לדון בהחזר הכספי המגיע לאבות בעקבות בדיקות אלו, על אף שהן מבוצעות תמיד רק בגופה של האישה היולדת.
הבאת ילד לעולם היא כבר לא סיפור בין איש לאישה שלוקחים אחריות על פרי אהבתם, אלא עסק שבו מוכרים וקונים זרע וביצית ושוכרים רחם כדי לממש שאיפת הורות. אין עוד אם מבוטחת ואב מבוטח, שלכל אחד מהם קשר שונה וייחודי לילד. יש "הורים" בעלי "שאיפת הורות" שאותה מבקש המשפט להשוות. במקום שהמבוגר יהיה מחויב לילד, הילד הופך לאמצעי למימוש רצונו של המבוגר.
הורות טבעית מתחילה בחובה. נולד לך ילד – אתה אביו. ילדת ילד – את אימו. האחריות אינה תלויה ברצונך. אינך יכול להודיע שהחלטת לא להיות אביו מפני שההורות אינה מתאימה עוד לתוכניות חייך. הקשר קודם לבחירה, וממנו נובעת האחריות. לעומת זאת, כאשר ההורות מוגדרת בראש ובראשונה כ"זכות", כיוון המבט מתהפך. במקום לשאול מה המבוגר חייב לילד, שואלים מה החברה והמדינה חייבות למבוגר המבקש להיות הורה.
הורות טבעית אינה זקוקה לאישורו של שופט כדי להתקיים. אמא אינה אמא מפני שהמדינה העניקה לה "זכות להורות". אב אינו אב מפני שבית המשפט הכיר ב"שאיפתו להורות". הם הורים משום שמציאות אנושית בסיסית קושרת אותם לילדם.
כאשר המשפט הופך את "הזכות להורות" לנקודת המוצא, סדר הדברים משתנה. במקום מציאות ביולוגית אובייקטיבית שבה לילד יש אב ואם שבהם מכיר המשפט כהורים, אנחנו מקבלים מערכת משפט שמייצרת הורות משפטית על פי כוונת ורצונות – "שאיפה להורות". זה איננו רק שינוי סמנטי. זהו שינוי במוקד הכוח.
מערכת המשפט, שבמקורה אמורה להגן על המשפחה ועל הילד, הופכת למנגנון שמגדיר מי הם הורים ומהי משפחה. אם הקשר הטבעי אינו קובע עוד מיהו אב ומיהי אם, מי שקובע הוא המחוקק, הפקיד, היועץ המשפטי, ובסופו של דבר בית המשפט. זו אינה רק שאלה של מינוח. זו שאלה של חירות. למי שייכת המשפחה – להורים ולילדים, או למדינה שמגדירה את היחסים ביניהם?
המהלך כולו מוצג כהתקדמות בשם השוויון, אך המחיר הוא פגיעה קשה בילדים, בנשים ובחירותה של המשפחה. הילד הופך מאדם בעל זהות, מוצא וקשרים טבעיים לאמצעי למימוש "שאיפת ההורות" של מבוגרים. האישה אינה מוצגת עוד בראש ובראשונה כאם הנושאת את ילדה בגופה אלא כ"הורה" אחד מתוך שניים. ההיריון עצמו הולך והופך מאירוע גופני ואימהי מובהק לפרויקט של "הורות".
חברה חופשית חייבת להציב גבול לכוחה של מערכת המשפט שמנכסת לה כוח בלי הסכמה והסמכה של נבחרי הציבור. פרט לנושא האידאולוגי, יש מחיר כבד שאנחנו כבר משלמים כאשר ארבע קופות חולים נאלצות לקחת ייצוג משפטי יקר כדי להתמודד עם שאלות שאין ביניהן ובין רפואה דבר.
