ההכלה היא חלק מהטיפול. רק לפני יומיים הוא הגיע למחלקה. מצבו אנוש, אמרו להוריו המודאגים. לאחר יציאתו מחדר הניתוח הוא הגיע ליחידה לטיפול נמרץ. כולו חבוש, עטור מכשירי ניטור רבים, צינורות ומכשירים מצפצפים סביבו. מסתבר שהפציעה הקשה לא נגמרת בחדר הניתוח. היא ממשיכה עם הפצוע ועם משפחתו אל המחלקה, אל השיקום, אל הלילה הראשון שבו החייל מבין שהגוף שלו השתנה, אל הרגע שבו הוא שואל אם יוכל ללכת שוב, לחזור לצבא, לחזור לחבריו, ללמוד, לעבוד, להקים משפחה ולחיות את החיים שתכנן. בתקופה הזאת לצוות הסיעודי יש תפקיד קריטי בהחלמתו. האח והאחות אמורים להימצא לידו במשך שעות ארוכות, להחליף תחבושת, לסייע בקימה, לשמוע את הכאב, להבחין בשינוי במצב רוחו של הפצוע, וגם לענות על השאלות שהמטופל אינו מסוגל לשאול את הרופא.
אין מחקר שמאפשר לומר בפשטות שאח בעל עמדה פוליטית מסוימת יגרום לחייל להחלים מהר יותר או לאט יותר. אבל המחקר הרפואי כן מלמד שלאמונות, להטיות ולדרך שבה איש המקצוע תופס את המטופל יש יכולת להשפיע על התקשורת ביניהם, על האמון ועל איכות הקשר הטיפולי. סקירות מחקריות בתחום ההטיות הלא מודעות בקרב אנשי מקצועות הרפואה מצאו שבחלק מהמקרים הטיות כאלה נקשרו להבדלים בתקשורת, באמפתיה, בהמלצות טיפוליות ובאיכות הקשר בין מטפל למטופל.
העניין נעשה חשוב במיוחד אצל פצועי מלחמה, משום שהפציעה שלהם היא לא רק אירוע רפואי, היא קשורה לזהות שלהם. החייל מביא איתו לאשפוז את מסירות הנפש למשימה שאליה יצא, את הכאב על אובדן של חבר, את המחיר האישי, הפיזי, התפקודי והרגשי ששילם למען השליחות שהוא מאמין בה. כאשר אדם כזה שוכב במיטה לאחר פציעה קשה, האמפתיה לחוויית המטופל נושאת איתה משמעות עמוקה. מחקר איכותני שעסק באחיות צבאיות שטיפלו בחיילים שנפצעו בקרב מצא עד כמה הטיפול בפצועי מלחמה כולל גם מרכיבים פסיכו־סוציאליים משמעותיים. עצם הנוכחות של איש הצוות, ההקשבה, ההבנה של חוויית החייל והיכולת ליצור עימו קשר בתוך המציאות הטראומטית שבה הוא נמצא בעקבות לחימתו למעננו, הן חלק מהטיפול.
אחים לצרה. הדבר נכון במיוחד בסיעוד. הרופא נכנס לחדר לזמן קצר, מקבל החלטה רפואית ויוצא. האח או האחות עשויים להיות לצד הפצוע במשך שעות. הם יכולים לראות את החייל כשהמשפחה מגיעה, כשהיא יוצאת, כאשר הכאב מתגבר, כשהוא מצליח לשבת בפעם הראשונה, וכשהוא מתייאש לאחר ניסיון נוסף לקום וללכת וצריך עידוד וחום. ולפעמים המסרים עוברים דרך דברים קטנים: הבעת פנים, אנחת אי סבלנות, שינוי בטון הדיבור, שאלה שנשאלת או לא נשאלת, מידת ההקשבה או אפילו הכינוי שבו משתמשים. זאת בדיוק המשמעות של הטיה לא מודעת. אדם אינו חייב להחליט במודע שהוא מפלה מישהו כדי שההנחות והאסוציאציות שלו ישפיעו על התנהגותו. מחקרים בתחום הסיעוד מצביעים על האפשרות שהטיות של אנשי הצוות כלפי מאפיינים שונים של המטופלים קשורות לפערים באופן מתן הטיפול למטופלים שונים.
אולי יעניין אתכם
לאנשי רפואה, כמו לכל אזרח, יש עולם פנימי ודעות משלהם. השאלה המקצועית היא מה הם עושים עם ההשקפה הזאת כשהם עומדים ליד מיטת המטופל. אצל חיילים פצועים יש לכך משמעות נוספת. רבים מהם מגיעים מהמלחמה לאחר חודשים של מתח, אובדן, חוסר שינה וחוויות קשות. חלקם עלולים להיות דרוכים במיוחד, חשדניים או רגישים לנושאים הקשורים למלחמה. מחקרים שנעשו על טיפול בחיילים שנפגעו בקרב מצביעים על חשיבות ההתייחסות גם להיבטים הרגשיים והחברתיים של הפציעה.
כשהפצוע מרגיש מאוים. יש מדדים כמו דופק, לחץ דם, סטורציה, רמת כאב ותוצאות מעבדה, אבל יש מדד שלא נכנס לטבלה: האם המטופל מרגיש בטוח. החייל מגיע לבית החולים אחרי חודשים שבהם המוח שלו למד להיות דרוך, לזהות סכנה ולהקשיב לקולות סביבו. ואז, דווקא כשהוא פגיע ביותר, הוא עלול לשכב במיטה בחדר שבו רוב אנשי הצוות סביבו דוברים ערבית. חשוב לומר שעצם היותו של איש צוות ערבי אינו מעיד אוטומטית על עוינות, חוסר מקצועיות או הזדהות עם האויב. אנשי רפואה ערבים רבים מטפלים במקצועיות בחיילים, ולעיתים מצילים את חייהם ממש. וכך חייב להיות! בית החולים הוא מקום שבו אדם צריך לקבל טיפול לפי מצבו הרפואי ולא לפי הלאום, הדת או העמדה הפוליטית של המטפל. ועם כל זה, אסור להתעלם מחווייתו הסובייקטיבית של חייל פצוע.
חייל ששהה חודשים בעזה שמע סביבו במהלך הלחימה ערבית, שפה שנקשרה מבחינתו לסכנה ממשית. כעת הוא מתעורר לאחר ניתוח, עדיין תחת השפעת תרופות, כאוב, חלש, אולי עם חבר שנפצע לידו או עם זיכרונות קשים מהקרב. לפתע הוא שומע שיחה בערבית בין כמה אנשי צוות. ייתכן שהם מדברים על עניין רפואי לחלוטין, על המשמרת, על המשפחה או על משהו שאינו קשור אליו כלל. מבחינת אנשי הצוות אין כאן שום דבר חריג. אבל מבחינתו, הקול שהוא שומע עלול לעורר אסוציאציה אחרת לחלוטין. גם אם אין כאן בהכרח שום איום, החוויה שלו יכולה להיות חוויה של איום.
הרפואה המודרנית מדברת יותר ויותר על חוויית המטופל כחלק מאיכות הטיפול. האופן שבו המטופל תופס את הסביבה משפיע על מידת האמון שלו באנשי הצוות, על נכונותו לשתף פעולה, על יכולתו לשאול שאלות ועל התחושה שהוא נמצא בידיים טובות. לכן השאלה איננה האם מותר לאיש הצוות לדבר ערבית. השאלה המקצועית היא האם המערכת הרפואית רגישה לכך שבחדר יש חייל פצוע, שעולמו הפנימי השתנה בעקבות המלחמה. כמו שאנו מבינים שלא נכון לדבר ליד חולה על מצבו הרפואי בשפה שהוא אינו מבין כדי שלא ירגיש שמסתירים ממנו מידע, כך ראוי לחשוב גם על השפה וההקשר כאשר מדובר בפצוע מלחמה. שינוי קטן יכול לעשות הבדל גדול. המטפל אמור להציג את עצמו, להסביר מה עומד לקרות, להתעניין אם המטופל צריך משהו, ולהימנע משיחות צד ממושכות ליד מיטתו בשפה שאינו מבין כאשר אין בכך צורך.
בלי גרמנית בבקשה. אחד ממאה האחיינים שלי, גיבור ומיוחד במינו, נפצע אנושות בפגיעת ראש בתחילת מבצע צוק איתן. הוא עבר מסלול ארוך של שיקום, וכעת ב"ה סגר מעגל והוא עובד כפסיכולוג במחלקת השיקום שבה אושפז חודשים ארוכים. במהלך השיקום הוצע לו ניתוח בגרמניה. הוא ענה נחרצות: אני לא מוכן להתעורר ולשמוע גרמנית. רק את השפה העברית ארצה לשמוע, אני נשאר כאן. אשריו.
לתגובות:
עיבוד AI: עדי דוד