החיים הם דיל

1

כן, היו דילים וזה ממש לא יפה, בעיקר אם נבחרים אנשים שאנחנו פחות אוהבים. תכירו, החיים הם דיל. גם השותפות עם המפלגות החרדיות היא דיל. גם יחסינו עם האמריקנים הם דיל. גם יחסיכם עם הילדים שלכם הם דיל. וכך גם הבחירות המקדימות. השאלה היא איפה האיזון בין צורך לאומי או מפלגתי ובין אינטרס אישי, בין היתרונות האלקטורליים שבהכנסת אישים מסוימים ובין הגלולות המרות שצריך לבלוע לשם כך. מותר לא להסכים על איכות התוצאה של הפריימריז בליכוד, אם כי בעיניי כמתבונן מבחוץ מסתמנת רשימה סבירה למדי, אבל תחושת העלבון והגועל שהביעו חברי ליכוד ברשתות החברתיות נראית לי טיפה מוגזמת.

2

אלמוג כהן ועמיחי שיקלי הגיעו לעשירייה הראשונה של הבחירות הארציות, ואילו עידית סילמן מצאה את עצמה רק בעשירייה השלישית, במקום שנחשב לא ריאלי. בלי קשר לשאלה – שאפילו עמית סגל לא יודע לענות עליה בלי לגמגם – כיצד תיראה הרשימה הסופית, בוחרי הליכוד הוכיחו שהם יודעים להבחין בין אידאולוגיה לאופורטוניזם. ובמילים אחרות: גם לדילים מועילים אבל מלוכלכים יש תאריך תפוגה. בקרוב בעזרת השם אצל גדעון סער.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבי סגל כשנציג הכופרים פוגש את איש האמונה

עוד מאת אבי סגל מכונת הנשמה פוליטית

3

אין שום ספק שהמפסידה הגדולה של הפריימריז בליכוד היא חברת הכנסת מירב בן ארי מ'יש עתיד'. אם לא די בפרישתה של גלית דיסטל־אטבריאן מהפוליטיקה, עכשיו נראה שבן ארי עומדת לאבד גם את הנמסיס הגדולה יותר מאי גולן. ומה היא תעשה עכשיו? על מי היא תצעק, או בלשונה של גולן – תקרקר? איזה טעם נותר לחייה הפוליטיים, בהנחה שאחרי הבחירות עדיין יהיו לה כאלה?

4

אחרי ביקורות בלי סוף שספגו מבית ומחוץ על כישלונם בהעברת הרפורמה המשפטית, יריב לוין הגיע השבוע למקום 3 בפריימריז, בעוד שמחה רוטמן מ'הציונות הדתית' נבחר למקום 2 בבחירות המקדימות של מפלגתו. קהל הבוחרים של שתי המפלגות הביע בשניים את אמונו. ושלא יספרו לנו אחר כך שהרפורמה המשפטית לא הייתה בראש מעייניו.

5

הדבר החשוב מכול: יהיו אשר יהיו המועמדים ברשימת הליכוד לכנסת, הגיע הזמן להחליף את השליט הנוכחי, האיש שדואג לעצמו ומתנהל כמו קיסר, מחריב את המדינה ומפלג את החברה הישראלית. בדיוק, יצחק עמית. למה על מי חשבתם יא מצחיקים, על טראמפ?

ימין איחוד וימין מאוחד

חברי אורי מלמד – ההוא מהפודקאסט עם החתיך השני – השתתף לא מכבר בפאנל במסגרת ועידת הימין הישראלי ה־3. בסרטון מתוך הדיון, שהפך ויראלי, השמיע מלמד עמדות מהקצה הימני והתוקפני של הסקאלה וזכה לפרץ מחיאות כפיים מהקהל באולם, למורת רוחו המופגנת של חבר הפאנל אבישי בן חיים. בפרק שהקלטנו לאחר מכן, עמד אורי על הפער המפתיע שבין דעות עמיתיו לפאנל ובין רחשי לב הקהל. "לא הבנתי", הוא אמר, "כולנו פה אנשי ימין. אז מה המשמעות של זה? אני לא מבין למה צריך אותי".

השבוע, בדיוק באותו מתחם שבמדינת תל אביב, נערך כנס של מפלגת 'זהות' שנשא את הכותרת "כנס קריאת השכמה לאומית". שלושה נואמים ושני פאנלים שונים דנו במצבה של ישראל – בדגש על ריבונות וביטחון – ובדרכים להחזיר את המדינה לריבונות העם. את ישראל, לא את תל אביב. גם בכנס הזה סערו מחיאות הכפיים בעיקר לשמע התבטאויות נחרצות ולוחמניות. אלא שהפעם לא היה פער משמעותי בין המשתתפים ובין הקהל. למעט חיים רמון, שהגיע כקונטרה אוסלואידית ובעיקר הראה מול מה אנחנו נאלצים להתמודד, כל המשתתפים בדיונים השונים הגיעו להסכמה כמעט מלאה עם הקהל בנושאי הזהות היהודית, הרפיסות המדינית והצבאית והצורך לכבוש, לגרש ולהתיישב.

שני האירועים, בתוספת דוגמאות אחרות פלוס היגיון פשוט ואינטואיטיבי, מצביעים על פער אחר, כואב ודורש גישור, בין עמדות הימין הישראלי ובין הפתק בקלפי. רבים מאיתנו התפכחו ב־7 באוקטובר – לא מהשמאל אלא מהימין. ציבור רחב תומך בהכרעה חד־משמעית, לא רק בעזה ובלבנון אלא גם ביהודה ושומרון, מתנגד לדשדוש המדיני והביטחוני של ממשלת הימין – ולמרות זאת מתכנן להצביע למפלגות הקואליציה הקיימות שמאפשרות את המצב הנוכחי ואת החזרה ההדרגתית לקונספציה ועלולות חלילה להתעורר רק אחרי הטבח הבא.

ומנגד, איזו ברירה יש לו, לציבור הזה? מפלגת 'זהות' עצמה מסרבת להתרומם, פייגלין לא משכנע את ההמונים ביכולותיו, וספק אם המצטרפים החדשים והמבטיחים לרשימה ישפרו את המצב משמעותית. גם אם המפלגה תדגדג בסקרים את אחוז החסימה, ואפילו אם היא זוכה לתמיכה שאינה משתקפת בסקרים – החשש מאובדן קולות ירחיק מהמפלגה גם מצביעים שמזדהים עם כל מטרותיה. אפשר לדון בשאלה מדוע זה קורה, אבל על אובדן קולות שכזה ישלם הימין כולו. ומה באשר למפלגת 'הציונות הדתית'? האם היא כבר הבטיחה לעצמה הצלחה בבחירות הקרובות? ואולי ב־28 באוקטובר נגלה שתקוותנו האחרונה למדיניות ימין תלויה בהטרלות של איתמר בן גביר?

המסקנה אחת, והיא ברורה לכל מי שהאגו והשיקולים האישיים והמפלגתיים אינם מסמאים את עיניו: מפלגות הימין חייבות לרוץ כבלוק אחד. זה היה חייב לקרות מוקדם יותר, אבל יש עוד שלושה שבועות כדי לתקן. החיבור הדחוף ביותר הוא בין 'הציונות הדתית' ל'זהות', חיבור שהוא לא רק טכני אלא במידה רבה רעיוני. חיבור שכזה עשוי להצליח בקלפי כי הוא טבעי ונכון. אומנם סמוטריץ' ופייגלין הם מנהיגים שונים עם הבדלים באישיות, בגישה ובכישורים הפוליטיים. אבל ההבדל בין עמדות מצביעיהם הוא אפסי. ולציבור הזה כולו מגיע להיות מיוצג בכנסת בדרישה משותפת וחד־משמעית למדיניות אחרת: ריבונות ומשילות, זהות יהודית ומדינה יהודית, וכמובן כיבוש, גירוש, התיישבות.

*****

מפלגת 'האחדות' של גלעד ארדן הוציאה סרטון שלועג לליכוד של טלי גוטליב, עידית סילמן וחנוך מילביצקי (בסרטון הוא נקרא "מיליביצקי", ובאנגלית נכתב שם "מילבלסיצקי". מקצועי מאוד, חברים) ומתגעגע לאישים כמו בגין, שמיר וז'בוטינסקי. קצת מוזר להשוות ח"כים פשוטים למנהיגי המחנה ולאביו הרוחני. היה נכון יותר להשוות אותם לח"כים פחות בכירים מאותה תקופה נוסטלגית. למשל: שרון, אולמרט, קצב, הירשזון, אפרים גור ולימור לבנת שבאותם ימים לא עזבה את הליכוד אפילו פעם אחת. אחחח אלה געגועים.

****

רבים שואלים אותי: איך ההרגשה לחלוק את שמך עם בנו הצעיר של ראש הממשלה? התשובה היא מורכבת. מצד אחד, מאז שאבנר נתניהו שינה את שמו לאבי סגל, כל חיפוש של שמי בגוגל עולה לי באין־ספור אזכורים של נתניהו הצעיר, כמעט כולם שליליים ולעגניים, לעומת אפס הפניות לעניינים הקשורים אליי. מצד שני, השחקן ההוליוודי ג'ון ויין היה צריך להתמודד בערוב ימיו עם קיומו של הרוצח הסדרתי ג'ון ויין גייסי, אז באופן יחסי מצבי די טוב.

****

המלצה תרבותית לסיום: ותיקי הקוראים אולי זוכרים את חיבתי לסדרות בלשים בריטיות. בספריית ה־VOD של yes ישנו ערוץ מיוחד לחובבי הז'אנר, ומתוכו התמכרתי במיוחד לשתי סדרות, לדאבון ליבו של זמני הפנוי. הסדרות הן "האחות בוניפאס חוקרת" ו"שייקספיר והאת'אווי". הסדרה הראשונה מצחיקה יותר, השנייה אינטליגנטית יותר, אבל שתיהן כתובות היטב, מצטיינות באווירה כפרית קלילה ובדמויות מעוררות חיבה, ובעיקר לא לוקחות את עצמן ברצינות יתרה. החיסרון הבולט: לא תמצאו אותן בנטפליקס. נו בסדר, יש גבול למה שאני יכול לעשות.