התייעצת עם בינה מלאכותית? המשטרה יודעת עליך הכל

78 שנה הם זמן קצר מאוד בחיי מדינה. אומנם לנו, היהודים למודי החורבנות והרדיפות, זה מרגיש כמו נצח, אבל כשמשווים לתהליכים פוליטיים וגאו־אסטרטגיים שהתרחשו במדינות אחרות בעולם – זו תקופה די מוגבלת. נוסיף לכך את העובדה שהיא נוסדה כמדינה סוציאליסטית עם נגיעות קומוניזם ונותרה תחת שלטון כזה כמחצית ימיה – וגם בשנים ששלטה בה מפלגה ליברלית המשיכו להופיע בה אלמנטים פוליטיים של ריכוזיות וטוטליטריזם – ונקבל מדינה בעלת תודעה ליברל־דמוקרטית דלה מאוד.

אני נזכר בזה מדי פעם בפעם כשאני נתקל בפירות הבאושים של התפיסות הקדמוניות הללו. למשל, כשלאחרונה גיליתי על חפיסות הסיגריות, שכבר מזמן כוסו כולן בשווה בעטיפה גנרית חומה ואזהרה באותיות קידוש לבנה, תמונות מעוררות חלחלה של שיניים רקובות או מוח מנוון בשחור־לבן. והכול מחויב על פי חוק, כדי כמעט לאנוס את הנתינים לפעול על פי הטוב הכללי. כמובן איני מעודד עישון, אבל הרבה פחות מכך אני מעודד התערבות חוקית בוטה כל כך בבחירות האישיות של האזרח ובחופש של חברות מסחריות להתעשר.

או כשנציגי קרטל הביצים מטרפדים רפורמות, נציגי המורים המאוגדים מחריבים את מערכת החינוך, יושב ראש ועד הנמל מנהל את אסטרטגיית הייצוא ואנשים נעצרים על אם הדרך בעוון ייצור דבש בלי שקיבלו מכסה. בתחום אחר, כשמשטרה חודרת ללא צו במשך שנים למכשירים סלולריים של אזרחים שאינם חשודים בכלום, באישור צמרת הפרקליטות, והעניין כולו נגמר בוועדת חקירה שמתפטרת ולא משלימה את מלאכתה. או כשראש ממשלה מתיר את דמם של אזרחים שאינם מסכימים עם המדיניות המחמירה של משרד הבריאות בטיפול במגפה, והציבור מריע לו. או כשהתרעות מתפרצות, מחרידות ומבהילות, משתלטות לאזרחים במשך כמעט חודשיים על המכשיר הסלולרי בלי לבקש את רשותם, ולכולם הדבר נראה פשוט וברור.

בעובדה הזאת, שמדינתנו הצעירה חלשה מאוד בכל מה שקשור לחופש ולזכויות השמורים לאזרחיה, נזכרתי גם השבוע, כשפרשת היעלמותן של מלי וליאל יהלומי הגיעה לסיומה. שתי נשים, אם ובתה, שבנסיבות כאלה ואחרות החליטו לתכנן כמו בסרט הוליוודי היעלמות מוחלטת מהרדאר והתחלה של חיים חדשים בזהות אחרת ובמקום אחר בעולם.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג מחקר ישראלי: חיסוני הקורונה פגעו באוכלוסיות בריאות

עוד מאת יוני רוטנברג כולם נשא הרוח: לאן נעלם "גוש האחדות" הפוליטי? 

מבצע יח"ץ על חשבון המשפחה

מה דעתכם על המעשה הזה? מה קרה ביניהן ובין בני המשפחה? מי ידע מה ולמה? באילו נסיבות תוכננה התוכנית? כל אלה שאלות נפלאות ומרתקות למדורי הרכילות. ההמלצה שלי היא להימנע מלעסוק בהן, אבל זו רק המלצה. מה שאינו רק המלצה אלא חובה גמורה הוא להימנע מכל פעולה מדינתית של חיפוש ולכידה שלהן כל עוד הן לא עברו על החוק.

נניח שנוכל להסכים שבתחילת האירוע, כשהמשפחה דיווחה על אובדן קשר, היה מקום לחשש לאירוע טרור. המחשבה שמשרד החוץ, משטרת ישראל והמוסד צריכים לבצע את הבדיקות הראשוניות כדי לשלול חשד כזה – מוצדקת. היום אנחנו יודעים שהן טסו עם הדרכונים שלהן, בזהותן הידועה ולפי החוק והנהלים, משדה התעופה בפרנקפורט לבואנוס איירס. כמה זמן לוקח להשיג את המידע על החתמת הדרכונים וכל הניירת הכרוכה? ואם נלך לחומרא, לשלול כל חשש: אין צורך במשאבים רבים מדי כדי לקבל מהרשויות בגרמניה תיעוד וידאו שלהן בריאות וחופשיות עולות למטוס, או אפילו לקבל עדות מהימנה מהפקיד שסייע להן בכך.

כאן צריך היה להסתיים האירוע. תהיות על היעלמותן המסתורית והחריגה של אם ובת נורמטיביות הן מחוץ לתחומה של המדינה. זה יכול לשמש חומר לכתבה צהובה ומרגשת באחד מכלי התקשורת או לשיחת רכילות בשכונה של משפחת יהלומי, אבל ממש לא משימת העל (שגם יוחצנה באגרסיביות) של משטרת ישראל. גם אם יחשוב מי שיחשוב שהמעשה הזה אינו מוסרי כלפי המשפחה, חלק מהחופש שמדינה דמוקרטית חייבת להעניק לנתיניה הוא החופש לבחור בחירות שאינן מוסריות לדעת כולם. כפי שהיא חייבת לאפשר לאנשים לבחור לעשן בלי לנהל נגדם מסע הפחדה גרוטסקי, היא חייבת לאפשר להם לברוח מהמשפחה ולהתחיל חיים חדשים.

משטרת ישראל, וככל הנראה גם שאר הגורמים המעורבים, לא חשבו כך. ביום רביעי, שלושה ימים אחרי שהוחתמו שני דרכונים עם השמות המלאים של מלי וליאל יהלומי בשדה התעופה בפרנקפורט, פרסמה דוברות המשטרה הודעה דרמטית על מאמצי החיפוש. על פי ההודעה המפכ"ל בכבודו ובעצמו קיים הערכת מצב בנושא "הנעדרות", והורה בלי כחל ושרק "להקצות את כלל המשאבים והאמצעים הנדרשים, בארץ ובחו"ל… עד לאיתורן של הנעדרות הישראליות". ונשאלת השאלה: למה, לכל הרוחות? על סמך מה מקבל מפכ"ל החלטה להשקיע "את כלל המשאבים" בפרשה שאין לו מושג אם היא בכלל עניינו, או גרוע מכך יש לו כבר מושג שהיא לא עניינו? אולי זה מצלצל כמו שחרור חטופים, אז זה מביא לייקים? ומהיכן הקביעה השרירותית "עד לאיתורן של הנעדרות הישראליות"? מפכ"ל שמתעניין בגבולות הסמכות היה אומר: עד לשלילת חשד לפלילים או פח"ע.

ובכן, לא רק שהטרלול של יום רביעי שעבר לא הוביל לסטירת לחי מרמה ממונה או התעוררות בנסיבות אחרות, המצב רק התדרדר. ביום חמישי על הבוקר נשלחו לבית המשפט חוקרי משטרה כדי להוציא באופן בהול צו איסור פרסום גורף על החקירה, מנהג בזוי ורווח של משטרת ישראל. מעתה אי אפשר לומר כלום על הפרשה, אבל מתעורר צורך ציבורי עצום להגיד כל מה שאפשר להגיד עליה, בעיקר אם הוא לא נכון. כך צוללת מניית בנק ירושלים בעשרות אחוזים באותו בוקר, בלי שום קצה חוט לחשד אמיתי למעילה של מלי יהלומי, עובדת הבנק, בעקבות חרושת שמועות שהוליד הצו. הבנק יצא בעור שיניו, שמה של מלי הוכתם, אבל קברניטי משטרת ישראל? הם לא ישלמו שום מחיר. הם עסוקים בלפצח פרשה חמורה וחובקת עולם שהמציאו. הרי מי לא יקפוץ על טיסה חינם לאירופה הקלאסית באמצע אוגוסט, על חשבון משלם המיסים.

הכסף שלכם עובד קשה

תמצית הגרוטסקה של התנהלות משטרת ישראל בפרשה הזאת נמצאת בתוך הסרטון, שמשום מה דוברות המשטרה עצמה חשבה שישרת אותה. תחת הכותרת "אותרו הנעדרות לאחר מאמצים נרחבים בארץ ובחו"ל" נראה קצין משטרה חביב עולה על אוטובוס בארגנטינה, לוחץ את ידיהן של השתיים ויורד כלעומת שבא. ואז כל צופה שואל את עצמו: אוקיי, אז בעצם בשביל מה? הן לא עברו על החוק, לא נחטפו, ואת זה ידעתם כבר מזמן. לכל הפחות, ידעתם את זה כשהתקבלה הידיעה המודיעינית על כך שהן על אוטובוס בפאתי בואנוס איירס. אז בשביל מה הווידאו והביקור המוזר של הקצין?

וכאילו לא די בכך, ההודעה המשטרתית סוכמת את המאמצים שנעשו במסגרת החקירה המוזרה, ומתגאה בכך שבזבזה על כך כמה שיותר משאבים. "בהנחיית מפכ"ל המשטרה, רנ"צ דני לוי, הפעילה המשטרה בהובלה של להב 433 וחטיבת המודיעין של המשטרה חפ"קים בארץ ובחו"ל, שפעלו 24/7, תוך הקצאת כלל האמצעים והמשאבים שנדרשו לצורך איתורן וביצעו מאות פעולות חקירה", לשון ההודעה. הכסף שלכם עובד קשה, מכובדיי.

כאילו מתחת לרדאר, במין אמירת אגב, משטרת ישראל התנדבה לספר לכתבים שלא רק שהתבצע כאן מבצע בזבוז ללא תוחלת, ולא רק שהחופש של שתי נשים אלמוניות נגזל בגסות, זה גם נעשה תוך חדירה תקדימית (לפחות ממה שנחשף לציבור) לפרטיות שלהן. כאילו יש בכך גאווה, עדכנה המשטרה שחלק מפיצוח הפרשה עבר דרך אמצעי דרקוני במיוחד: "חוקרי היחידה לאכיפה כלכלית בלהב 433 איתרו את חשבון הג'מיני ובו מצאו פרטים חדשים שסייעו להגיע אליהן מאוחר יותר". אין ספק כי הדירקטיבה המפכ"לית "בכל האמצעים" חלחלה עד לדרגי השטח.

המשטרה לא נידבה מן הסתם פרטים על אופן ה"איתור" של חשבון הג'מיני של מלי יהלומי. אם מדובר על חדירה באמצעות כלי הריגול שאנחנו יודעים שקיימים במשטרה – מדובר בטירוף הדעת של ממש. חוקרים צריכים לעמוד לדין על כך, לא פחות. אבל גם אם הכוונה לתפיסת מכשירים בצו, או היעזרות בבני המשפחה שנידבו את המכשירים, מדובר בתקדים מטריד שחייב התייחסות.

נבירה של גורמי אכיפה או גורמים מדינתיים אחרים בהיסטוריית הצ'אט של אזרחים עם הבינה המלאכותית מעוררת אימה. בשונה מהתכתבויות באפליקציות מסרים – פרצה שעוררה את אימתנו בימי התפוצצות פרשת הרוגלות – התכתבויות עם מנועי בינה מלאכותית חושפות מידע אישי פי כמה של האזרחים. המשתמש באפליקציות כאלה מקבל תחושה של אינטימיות גמורה, הוא מסיר את החסמים שהתרגל להטיל על עצמו באפליקציות תקשורת אחרות, ובעצם היסטוריית הג'מיני הופכת לקופסה השחורה של המחשבות שלו. תלוי כמובן בסגנון המשתמש. גישה קלילה כל כך של המשטרה אל מאגר המידע הפנימי הזה מזכירה דיסטופיות בסגנון אורוול. הריבון יודע על כל מחשבותינו, מאוויינו ותוכניותינו, וכל זה עובר מתחת לרדאר בשולי תדרוך משטרתי לכתבים.

ככל שניסינו לברר מול משרד המשפטים אם קיימים נהלים ומגבלות על שאיבת מידע כזה בתיקי חקירה, נמסר לנו שלא קיים עיסוק בנושא. תקוותי שהלקונה הזאת תתוקן במהרה, לפני שעוד כמה דונמים מהמרחב הפרטי שלנו ייכבשו סופית על ידי רשויות המדינה.

לתגובות:

 [email protected]