תוצאות הפריימריז בליכוד שחלקן היו בניגוד לרצונו של נתניהו, הן שמוכיחות שוב ושוב את הסיבה שנתניהו הפך במרוצת השנים לפוליטיקאי דגול ולמדינאי־על. בניגוד לראשי מפלגות כיאיר לפיד או ליברמן שהדיחו בעבר מועמדים שהעזו להפגין חשיבה עצמאית, דווקא העובדה שנתניהו הוא הראשון להבין את מגבלות כוחו, הופכת את כוחו לרב־עוצמה. העובדה שחלק מהמתמודדים שנתניהו חפץ ביקרם כאבי דיכטר, אביחי בוארון ועידית סילמן נדחקו אחורה, מוכיחה שבניגוד לניסיונות מתנגדיו לשוות לו תיאור של קיסר כל יכול, נראה שסוד כוחו הגדול טמון דווקא בשני אלמנטים המשלימים זה את זה: ראשית, היכולת של אדם שנמצא במשך עשורים בחוד החנית של המדינאות העולמית, וניחן בכישורים אסטרטגיים, אינטלקטואליים ותקשורתיים יוצאי דופן – לאפסן את האגו גם אם הדבר מצטייר כחולשה או שיכונה "זגזגן" בפי מתנגדיו. האלמנט השני הוא ההכרה של נתניהו כדמוקרט שגם מנהיג חזק ובעל יכולות פנומנליות חייב לדעת להכיר במגבלות כוח.
להחזיק בראש את האסטרטגיה הגדולה, ובאותה נשימה להבין שמימושה תלוי במנדט ובגיבוי שהוא מקבל מציבור בוחריו, מחברי המרכז, מחבריו לסיעה ומשותפותיו בקואליציה, זוהי תכונה שמאפיינת את נתניהו, ושמתי מעט מהמדינאים ההיסטוריים הדגולים או מנהלי חברות ענק ניחנו בה: היכולת להוביל לאורך שנים מהלכים משני מציאות בלי לשכוח את המציאות היומיומית שמאפשרת להגשימם. מנהיגים דגולים בהיסטוריה ידעו להכיר בעוצמת כישוריהם. מעטים מאוד כנתניהו ידעו לרסן את האגו הנלווה להם ולהותיר מקום וכבוד לאנשים שבהם תלויה הצלחתם.
לאורך עשורים, הקריירה של נתניהו מתנהלת בשתי קומות בעת ובעונה אחת. בקומה העליונה – העיסוק באיראן ובוושינגטון, התנהלות מול ממשלים עוינים כממשל אובמה או בלתי צפויים כממשל טראמפ, תמרונים מול פוטין, א־סיסי וארדואן, והולכת מהלכים גאו־אסטרטגיים שמעצבים מחדש את פני המזרח התיכון. בקומה התחתונה: "הפוליטיקה הקטנה", לחם חוקו של כל פוליטיקאי מנוסה שעוסק בתחזוק הסיזיפי היומיומי של הקואליציה וההתעסקות בפוליטיקה המפלגתית, מתוך ידיעה שהיכולת לעצב את המזרח התיכון בקומה העליונה תלויה בעגה הספורטיבית ביכולת "לשמור על שקט בחדר ההלבשה".
דוגמה אחת מני רבות לכך זכורה מסוף דצמבר 2024; בזמן שנתניהו עמד מעל בימת האו"ם בניו יורק, הזהיר את מנהיגי הרפובליקה האסלאמית והציג את חזונו האזורי, כאשר תוך כדי נאומו סוכל מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה. כפי שמעידים מקורביו, רגע לאחר ירידתו מבימת האו"ם, שבו התבשרו מנהיגי העולם על סיכול היסטורי, זהו אותו נתניהו שמיהר ל"חדר ההלבשה" כדי להרים טלפון לחבר הכנסת גפני בנוגע לחוק הגיוס, או לחבר מרכז שמחכה לתשובה. היכולת לנוע בין עיצוב המזרח התיכון ובין הפרטים שמחזיקים מפלגה וקואליציה היא מסוג התכונות שמעידות על יכולתו הפוליטית הפנומנלית של נתניהו.
אולי יעניין אתכם
זוהי נקודה שבה נתניהו עולה בקומתו המנהיגותית על פני רובם המכריע של המנהיגים הגדולים, שדווקא עוצמת אישיותם והביטחון העמוק בצדקת דרכם הקשו עליהם לא פעם להתנהל בתוך מגבלות הבית הפוליטי שלהם. מדינאי ענק כווינסטון צ'רצ'יל התקשה לאורך רוב הקריירה הפוליטית למצוא לעצמו בית פוליטי יציב, כאשר עזב את המפלגה השמרנית לטובת הליברלים ולבסוף חזר אליה. "אשת הברזל" מרגרט תאצ'ר, התקשתה מאוד בשלהי כהונתה להכיל את ההתנגדות הגוברת במפלגתה. הקושי של השניים לתחזק את הקומה התחתונה נבע מחוסר ההכרה במגבלות הכוח, ובאי מסוגלות למחול על כבודם, ולדעת לתמרן בחוכמה מול יריבים גורמים לעומתיים מבית.
לאחר הפריימריז סביר להניח שנתניהו כפוליטיקאי אינסטרומנטלי שהוכיח לאורך השנים יכולת להתעלות מעל משקעים אישיים וסלידה מחרמות פרסונליים לטובת המטרה הגדולה, ידע גם הפעם להבחין בין יריבויות אישיות לניהול סיכונים אמיתי בתוך סיעתו. מול ניר ברקת, נכון יהיה להניח בצד את החשדנות והמשקעים, ולא לחזור על טעויות עבר שבהן תחושות קיפוח של שרים וחברי כנסת מהימין הובילו אותם לפעול בניגוד לרציונל הפוליטי ואף להתנתק מהבית האידאולוגי שממנו צמחו. וכמובן בכל הנוגע להענקת תפקיד משמעותי לחברת הכנסת טלי גוטליב, שגם אם מתקשים להתמודד עם סגנונה, אי אפשר לערער על האמון והאהדה שהיא מקבלת ממצביעי הליכוד. מנגד, כשמדובר בנבחרי פריימריז אחרים שנמצאים בהליך פלילי ותלויים מאוד בהחלטות מערכת התביעה, מוטב להימנע מהפקדת משרד ממשלתי או ועדה רבת עוצמה בידם, ולהעדיף תפקידים כסגני שרים שאינם מעניקים מנופי כוח עצמאיים. לא כעונש, אלא כניהול סיכונים פוליטי ומערכתי.
נתניהו לא זכה בנאמנות הליכוד רק בזכות כישוריו, אלא גם בזכות יכולתו להתיישר עם רצון בוחריו ולכלכל את מאבקיו בתבונה. בדומה לחלוץ בכדורגל שזקוק לקשרים שיבשלו בשבילו ברגע הנכון, גם בפסגות המדיניות, נתניהו לעולם לא שוכח לרגע מאין מגיע החמצן הפוליטי שמאפשר לו להישאר שם. מנהיג גדול יודע לכבוש פסגות. מנהיג דגול יודע גם לרדת מהן בלי לאבד את שיווי המשקל, לקרב את אנשיו, למחול בעת צורך על כבודו, ולהחזיק את יריביו קרוב מספיק כדי להפוך תחרות לשותפות, שאפתנות למחויבות ומחויבות לנאמנות.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה תקשורתית
