ביום חמישי, 20 באוגוסט, נעצרו עמדות הצ׳ק-אין ומערך מיון הכבודה בנתב"ג, והשער הכמעט-יחיד של ישראל לעולם, נסגר. ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיב בהודעה קצרה: "נתב"ג ימשיך להיות פתוח ולעבוד כרגיל. מי שיעמוד בדרך – יעוף הביתה".
אנחנו היהודים אומנם עם יצירתי במיוחד, אבל את התגובה הזאת להשבתת נמל תעופה לא אנחנו המצאנו. ארבעים וחמש שנה לפני נתניהו עמד רונלד רייגן מול מצב דומה מאוד. ב-3 באוגוסט 1981 פתחו כ-13 אלף פקחי תעופה אמריקנים בשביתה ארצית. לפי החוק, לפקחים אסור היה לשבות, ורייגן נתן להם 48 שעות לחזור לעבודה. רובם סירבו, ורייגן לא מצמץ. יותר מ-11 אלף פוטרו, ונאסר עליהם לחזור אי פעם לתפקיד. הועד השובת שרד עוד מספר חודשים לפני שנסגר.
הקרב עלה לארצות הברית לא מעט – פקח חדש נדרש לשנים של הכשרה, ורשות התעופה האמריקנית נזקקה ליותר מעשור כדי לבנות מחדש את כוח האדם, אך דרכו של רייגן ניצחה. בשנות ה-70 היו בממוצע כמעט 300 שביתות ענק בשנה, בשנות ה-90 המספר ירד ל-35 בלבד, ומאז אותה שביתה כמעט ולא נרשמו יותר שביתות של "ועדי שאלטר" בארה"ב.
רייגן ניצח לא רק כי אמר משפטים תקיפים. מאחוריו עמדו חוק ברור, סמכות לפטר, אפשרות להפעיל מנהלים ולהחזיר פנסיונרים לתפקיד, ויכולת לגייס עובדים מחליפים. בישראל יש לנו בשפע את המשפטים התקיפים. כמעט כל השאר חסר.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת דוד טל
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
עוד מאת דוד טל
האם חייבים לחסוך עד שכואב? על הצעת הפנסיה החדשה
עוד בכלכלה
הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37
בנושא נתב"ג
התכנון להתרסק בנתב"ג והגרזן בתא הטייס: חקירת הטייס המחבל
עוד בכלכלה
אחרי שלוש שנות מלחמה, הכלכלה הישראלית חזקה יותר מכלכלות מובילות במערב
עוד מאת דוד טל
פופוליזם לגיטימי
כל הקלפים בצד אחד
בדוח מקיף של ה-OECD על מערכת השכר במגזר הציבורי נכתב כי בישראל איגודים במגזר הציבורי יכולים לשבות בכפוף למגבלות מועטות במיוחד, אפילו כאשר קיים הסכם קיבוצי בתוקף. "בניגוד לרוב מדינות ה-OECD", קבע הארגון, "ישראל אינה מגינה על שירותים חיוניים מפני צעדי שביתה".
מבחינה משפטית קיימות הגבלות מסוימות. יש למסור הודעה 15 יום מראש, יש הבדל בין שביתה מוגנת לבלתי מוגנת, ובתי הדין לעבודה יכולים להוציא צווי מניעה. בזמן חירום קיימים כלים נוספים. אבל אין בישראל חוק שקובע באילו פונקציות חיוניות אסור לפגוע, אין מנגנון קבוע של שירות מינימלי ואין מנגנון של בוררות חובה לעובדים שנאסר עליהם לשבות. במקום כללים, המדינה מנהלת כל משבר מחדש בבית הדין, לעיתים כשהמטוסים כבר עומדים בשער והנוסעים שוכבים על הרצפה.
גם היכולת להפעיל את השירות ללא העובדים, בנוסח רייגן, מוגבלת מאוד. חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם אוסר במפורש על קבלן לספק עובדים במקום השובתים. הפסיקה הלכה רחוק יותר. בפרשת תדיראן קבע בית הדין הארצי לעבודה כי ככלל, למעסיק אסור להפעיל מפעל מושבת באמצעות עובדים חיצוניים. בפסק דין בעניין גן המדע נקבע שהאיסור חל על עובדים חלופיים זמניים וקבועים כאחד.
הפסיקה "מפרגנת" למעסיק בכמה "זכויות": הוא "רשאי" להפעיל עובדים קיימים שאינם רוצים לשבות, לאגור מלאי ולהעביר פעילות לאתר אחר. אלה הגנות שימושיות למפעל שמייצר מזגנים, לא למדינה שצריכה להפעיל נמל תעופה או רשת רכבות.
כך נוצר בישראל משא ומתן שבו כמעט כל הקלפים נמצאים בצד אחד: הוועד יכול להפסיק שירות מונופוליסטי, להטיל את רוב הנזק על הציבור ולהישאר מוגן מפיטורים ומהחלפה. המעסיק הציבורי אינו משלם את המחיר מכיסו הפרטי, והנוסעים, החולים והיצואנים שנושאים בו אינם מיוצגים בחדר. כשהממשלה נכנעת, היא אינה קונה שקט, אלא רק את השביתה הבאה.
כשהעובד החלש מחזיק את המדינה
ההיגיון שמאחורי ההגנות על שביתה מובן. בשוק פרטי העובד הבודד חלש בדרך כלל מן המעסיק. השביתה מאפשרת לעובדים לפעול יחד ויוצרת משא ומתן מאוזן יחסית – שני הצדדים סופגים נזק, ולכן לשניהם יש תמריץ להתפשר.
אלא שבשירות ציבורי מונופוליסטי המודל מתהפך. ועד של כמה מאות עובדים אינו עומד מול בעל מפעל שיכול לאבד את הונו. הוא עומד מול שר, פקיד או הנהלה ציבורית, בזמן שהעלות נשלחת לצד שלישי. ככל שהשירות חשוב יותר וככל שהמדינה הקפידה למנוע בו תחרות, כך כוחו של הוועד גדול יותר. המשפט ממשיך לראות עובד חלש מול מעסיק חזק; בפועל, ועד שאלטר ניצב מול מדינה שידיה קשורות.
זה לא אומר שכל שביתה של עובד ציבור צריכה להיאסר. מורה, עובד סוציאלי או פקיד ממשלתי זקוקים לכוח מיקוח אמיתי, אך זכות אינה חייבת להיות עניין של אפס או מאה. גם בעולם הדמוקרטי קיימים דגמים רבים שמגבילים שביתות הרבה יותר מהמודל הישראלי. במדינת ניו יורק נאסרה שביתת עובדי ציבור, ולשוטרים ולכבאים נקבעה בתמורה בוררות מחייבת כמוצא אחרון. בקנדה, בשביתת עובדי רשות המסים ב-2023, לא הוכרזה הרשות כולה חיונית: מתוך כ-39 אלף עובדים שהיו רשאים לשבות, כ-1,400 בלבד חויבו להמשיך לפעול.
בגרמניה האיסור רחב יותר, אך גם מובנה יותר. עובדי מדינה במעמד Beamte – ובהם שוטרים, שופטים ורבים מעובדי המינהל – אינם רשאים לשבות. בשנת 2018 אישר בית המשפט החוקתי את האיסור כחלק מעסקה מוסדית של זכויות וחובות הדדיות: ביטחון תעסוקתי, שכר ופנסיה מיוחדים מצד אחד, וחובת נאמנות למדינה ואיסור שביתה מצד שני. לא כל עובדי הציבור בגרמניה הם Beamte, וזה בדיוק העניין: המגבלה נקבעת לפי המעמד והתפקיד, לא באמצעות הכרזה שכל מי שמקבל תלוש מהמדינה הוא עובד חיוני.
המשותף למודלים האלה אינו שנאה לעובדים. הוא ההבנה שגם נציגי הציבור אינם אמורים להגיע לשולחן בידיים ריקות.
להחזיר את המדינה לשולחן
ישראל אינה צריכה בהכרח להעתיק את רייגן ולפטר מחר כל עובד שובת. היא כן צריכה להפסיק לבנות מערכת שמניחה כי הממשלה תנצח עימות רק באמצעות נחישות וסבר פנים חמור.
ראשית, יש למפות בחוק פונקציות חיוניות ונקודות חנק לאומיות, ולא רק גופים שלמים. במקום שבו הפסקת עבודה מסכנת חיים או ביטחון, זכות השביתה צריכה להישלל ולהתחלף בהליך בוררות מהיר, שקוף, עצמאי ומחייב. בשירותים שבהם הנזק עצום אך אינו מסכן חיים באופן מיידי, יש לקבוע מראש שירות מינימלי שמאפשר לוועד להפעיל לחץ בלי לנתק את המדינה כולה מהחשמל.
שנית, בשירותים חיוניים ובנקודות חנק יש לאפשר למדינה להפעיל עובדים חלופיים זמניים לאחר תקופת צינון, או מיד כאשר הוועד מפר את השירות המינימלי. האפשרות הזאת אינה חייבת להפוך כל סכסוך למלחמת שבירה. עצם קיומה משנה את המשא ומתן: לוועד עדיין יהיה כוח, אבל לא וטו מוחלט.
שלישית, צריך להכין את המדינה לעימות עוד לפני שהוא מתחיל: לשקול להחזיק "עתודת עובדים", לפצל הרשאות, ליצור נתיבים חלופיים ותחרות, ובקיצור – לעשות ככל האפשר כדי לצמצם נקודות כשל. זה יקר. גם המהלך של רייגן היה יקר. אבל המחיר של מערכת חסרת גיבוי אינו נחסך; הוא פשוט נגבה מהציבור בכל פעם שמישהו דורש עוד כסף, בעוד ידו על השאלטר.
ולבסוף, כללים חייבים להיאכף. שביתה לא חוקית חייבת לכלול סנקציות על השובתים. ללא מערכת משפטית ששומרת על חוקי המשחק, כל מאמץ אחר נדון לכישלון.
האמירה "מי שיעמוד בדרך – יעוף הביתה" נשמעת כמו רייגן. אבל רייגן לא היה (רק) אדם קשוח יותר. הוא היה נשיא של מדינה לה היו הכלים לעמוד במילה שלה, ושנכונה לשלם את מחיר השימוש בהם. בישראל הוויכוח אינו בין זכויות עובדים לבין דורסנות ממשלתית. הוא בין מערכת שבה לעובדים יש כוח מיקוח לבין מערכת שבה לקבוצה קטנה יש זכות וטו על מדינה שלמה. כרגע אנחנו קרובים מדי לאפשרות השנייה.
