קשה להעביר במילים את האנרגיות וההתרגשות באירוע האיגרוף התאילנדי והקיקבוקס הגדול ביותר שנראה בישראל אי פעם ונערך לפני כחודש. 11 אלף איש גדשו את היציעים בהיכל מנורה מבטחים באירוע בין־לאומי תוסס, שהכרטיסים אליו נמכרו במהירות שיא. על הזירה, בזה אחר זה, עלו האחים אהבת השם, רוח השם וכיבדי (כיבדיה משאלתי).
מאחורי הקלעים עומדת חנינת השם גורדון. בשביל הקהל הרחב היא "אמא של האלופים", ששלושה מבניה זכו באליפויות ובתחרויות בין־לאומיות בענפי הלחימה. בעיניה, היא אישה שהשם מלווה אותה בכל צעד ושעל. האישה הקטנה שהרגישה זרה ושונה בחברה הישראלית הפכה לפתע לפופולרית. הילדים שהיו שונים במראה, בשמות הלא שגרתיים ובדרך החיים השונה והטבעונית, הפכו לגיבורי תרבות מבוקשים ונערצים.
ביום ראשון השבוע, כשכל המשפחה התאחדה בזיכרון יעקב לרגל חתונתו של אהבת השם, חנינת השם מתפנה להביט לאחור על מסלול חיים שנדמה שנכתב בידי תסריטאי בעל דמיון מפותח במיוחד.
גרייסי הפכה לחנינת השם
אולי יעניין אתכם
גרייסי גדלה בהונג קונג, מטרופולין גדול וסואן. אביה תאילנדי, אימה חצי פיליפינית וחצי ספרדייה. "הונג קונג של אז הייתה קולוניה בריטית, מקום מערבי מאוד", היא משחזרת. "אבל בתוך המנטליות הסינית, הייתי זרה. נראיתי שונה, והשוני הזה הוליד אפליה. אימהות סיניות היו מרחיקות את הילדות שלהן ממני, לא נתנו להן לשחק איתי. בפיליפינים, אגב, המנטליות הפוכה – ילד זר או מעורב נחשב למשהו מיוחד, אבל שם, בהונג קונג, הרגשתי לא שייכת."
תחושת הזרות הזאת היא אולי המנוע הפנימי שהריץ אותה כל חייה לחפש משמעות עמוקה יותר מאיפה אוכלים, מה לובשים ומה קונים, הנושאים שהעסיקו את חברותיה. גרייסי התעניינה בבריאות הגוף והנפש. מגיל צעיר ידעה שלא תוכל להתפרנס מעבודה מול מחשב או במשרד סגור. היא נעשתה מדריכת כושר, טבעונית, צעירה שחיפשה רוחניות בעולם מטריאליסטי. ואז הגיע המכתב.
עזריאל (אז דניס) גורדון, כירופרקט יהודי־אמריקאי מניו ג'רזי, ראה את הפרופיל שלה במועדון "חברים לעט" עולמי. הוא כתב לה מכתב בן חמישה עמודים. "הוקסמתי ממנו", היא מספרת עליו בגעגוע. "הוא תיאר את המטרות שלו, את סגנון החיים שלו. עזריאל היה אלטרואיסט, אדם שרצה לעשות טוב בעולם. הוא היה מחובר לטבע, לגוף, לנשמה, והרגשתי שאנחנו תאומים בנפש", היא מספרת בעיניים נוצצות. היא כתבה לו בחזרה, וכך התחילה חלופת המכתבים ביניהם.
גם עזריאל וגם חנינת השם היו תמיד אנשים מאמינים מאוד, כל אחד בדרכו. חנינת השם למדה במוסד נוצרי, ועזריאל שינה את שמו כבר בבר מצווה מדניס לעזריאל. הא־ל היה נוכח מאוד בחייו, רק שלא באופן יהודי שורשי. שניהם היו תמיד אנשים רוחניים ועל רקע זה נקשרו כזוג.
הקשר הטלפוני היקר (בימים שבהם כל דקה עלתה הון) הוביל להצעת נישואין טלפונית. עזריאל הגיע להונג קונג, והם התארסו. בשנות נישואיהם הראשונות גרו בהונג קונג ושם נולד בנם הראשון, עוצמת השם. "החלטנו לתת לילדים שלנו שמות מקוריים שיבטאו את התקוות שלנו מהחיים ומהם. בהשראת הילידים האינדיאנים, שקוראים לילדים בהתאם לנסיבות ולתחושות כשפוגשים לראשונה את הילד, בחרנו בשמות. כשנולד עוצמת השם, ביקשנו מהקדוש ברוך הוא כוח בהתמודדויות שלנו. ביקשנו את עוצמת ה'".
עזריאל בעלה, שאהב להוסיף את שם ה' לכל דבר, שינה גם את שמה. "גרייס זה חן בתרגום לעברית, אז הוא קרא לי חנינת השם. גם את שמו שינה מדניאל (דניס) לעזריאל, כי ביקש את עזרת ה' בחייו".
מקרוואן בפלורידה לנתב"ג
בני הזוג גורדון עברו לארצות הברית. דווקא חנינת השם, שגדלה רחוק מהעם היהודי בסביבה נוצרית, היא זו שדחפה את עזריאל בחזרה ליהדותו. "בתור ילדה למדתי בבית הספר את הברית הישנה, התנ"ך. ידעתי יותר ממנו על המקורות שלו. ההורים שלו התרחקו מהמסורת, כמו הרבה יהודים באמריקה. אני הייתי סקרנית. שאלתי שאלות, קניתי ספרים, הלכתי לשיעורים, למדתי". אימה של חנינת השם נסעה לארצות הברית לאחר מות בעלה ועברה לגור אצל בתה. "היא ליוותה אותנו בדרך והייתה הפרטנרית שלי בתהליך ההתקרבות ליהדות. היא מעולם לא התגיירה רשמית, אבל בליבה היא הייתה איתנו לגמרי".
כשעברו מהונג קונג לארצות הברית בנו את ביתם בעיר לנקסטר שבפנסילבניה. "קסם לי הרעיון לשמור שבת. עזריאל התחבר פחות והעדיף לעבוד בשבת. התחלתי להדליק נרות ולהימנע מבישול, חשמל וטלפון בשבת". חנינת השם הבינה שיהיה לה קל יותר להבין וללמוד את המסורת אם היא תהיה חלק מקהילה. "התחלתי לחפש בית כנסת בלנקסטר, כדי להכיר יותר את החגים והמסורת. לא הייתה שם קהילה אורתודוקסית, ולכן הצטרפנו לקהילה קונסרבטיבית־רפורמית".
אחרי המתנה ארוכה, הם ציפו סוף סוף ללידה. כשנולדה בת, עזריאל חיפש במילון עברי את התרגום למילה מתנה והתאהב במילה תשורה. "הרגשנו אסירי תודה על הילדה שקיבלנו אחרי כמה שנים של הפלות, ניסיונות להרות והרבה תפילות". הילדה זכתה לשם תשורת השם.
אחרי כמה חורפים קרים ומושלגים בפנסילבניה, חנינת השם, שהייתה רגילה למזג אוויר חם, רצתה לעזוב. הם השכירו את הבית ויצאו בקרוואן למסע דרומה אל מזג אוויר נוח יותר. "גרנו חמש נפשות בקרוואן קטן. נסענו עם הקרוואן ועצרנו בדרך בקהילות יהודיות, עד שהגענו לפלורידה, שם נשארנו לגור בקרוואן". למחייתם הם התפרנסו מהכנסה חודשית מהשקעה בבורסה. עזריאל התנדב ככירופרקט גם בדרך. "זו תמיד הייתה שליחות, לא קריירה".
בפלורידה נולד להם עוד בן. "כל הלידות שלי היו לידות טבעיות בבית. ערכתי רשימה של כל הבקשות שלי והתפללתי עליהן. אפילו את משקל התינוק הרצוי רשמתי ונעניתי. הלידה עברה בקלות ובטוב. הרגשתי שכל זה בזכות האמונה. קראנו לתינוק אמונת השם".
כשנולדו הילדים בני הזוג מלו אותם כדין, "הייתי משוכנעת שאנחנו יהודים לכל דבר. אבל תוך כדי שיחה עם הרב, הוא גילה שלא התגיירתי מעולם והוא היה בשוק". הרב הסביר לחנינת השם את חשיבות הגיור הרשמי. "התחלתי בתהליך, הילדים היו צעירים אז זה היה קל יותר". את התהליך סיימו לימים בישראל.
חנינת השם למדה יהדות בשקיקה וברצינות. "קראתי את הנבואות שבהן הקדוש ברוך הוא קורא לעם ישראל לחזור לארץ האבות ולדרך ה'. הרגשתי כאילו ה' מדבר אליי ממש דרך דברי הנביאים". ההחלטה לעלות לישראל הגיעה בחלום. "לילה אחד חלמתי שה' קורא לי לעלות. סיפרתי לעזריאל, אבל הוא התייחס לחלום בביטול". עזריאל לא אהב את הרעיון. היו אז הרבה פיגועים בישראל. "הייתי נחושה לעלות, והחבאתי את העיתונים כדי שהוא לא ייחשף למידע שלילי".
עם הזמן הבין עזריאל שחנינת השם משתוקקת להגיע לישראל. היא, מצידה, עידנה את הבקשה. היא שידלה אותו לצאת למסע, לטיול, היא פחדה לקרוא לזה עלייה. "חזרנו לפנסילבניה כדי למכור את הבית ולממן את הטיול הגדול". סוכנת הנדל"ן הזהירה אותם שזה זמן לא טוב. "היא הראתה לנו שיש באזור עוד הרבה שלטים של בתים שעומדים כבר זמן מה למכירה. היא הניחה שלא נצליח למכור". חנינת השם לא ויתרה. "הצעתי לעזריאל שננסה. אמרתי לו: אם נצליח זה סימן שאנחנו צריכים לנסוע לישראל, והוא הסכים. למרבה התדהמה של הסוכנת ושלנו, נמצא הקונה וכעבור שבועיים הבית נמכר".
הם קנו כרטיס חד־כיווני לישראל. כשהמטוס נחת בנתב"ג, חנינת השם התפרקה. "התחלתי לרעוד ולבכות מהתרגשות. הרגשתי מין תחושה עמוקה, לא מוסברת, של איזה חיבור. הבנתי שהגעתי הביתה". לימים פגשה חנינת השם רב שהבהיר לה הכול. "הוא אמר לי: את עמדת בהר סיני. כל הנשמות, גם של הגרים, היו במעמד הר סיני. פתאום הכול התחבר לי. מעולם לא הרגשתי שייכת, לא בהונג קונג ולא באמריקה. לא התחברתי לתרבות ולפולקלור. פה, פתאום, הרגשתי סוף סוף תחושה של שייכות. הלב שלי פה. ידעתי שלא אעזוב".
לתעל את התסכול להצלחה
משפחת גורדון הצעירה נחתה בישראל ערב חגי תשרי. "את החגים חגגנו בירושלים. הוקסמנו מהכול. מהאווירה בחג, מהמון המתפללים שגדשו את הכותל". כשהשוק כולו נסגר ביום שישי ותנועת האוטובוסים פסקה, חנינת השם התרגשה. "הרגשתי את הכול מתקדש לקראת השבת. לא חווינו חוויה דומה בשום מקום. גם לא בשכונות יהודיות בחו"ל. אנשים בירכו זה את זה בברכת שבת שלום". הם התרגשו מהסוכות שנבנו בכל בית ומהנוכחות של ארבעת המינים בכל מקום, כמו שיש רק בישראל. אחרי החגים הם היו צריכים להחליט לאן פניהם. "ירושלים קסמה לנו, אבל רציתי יותר מרחבים וטבע".
לבסוף נבחרה העיירה מגדל שעל שפת הכנרת. "הכול יפהפה שם, כמו ציור. המקום היה חלומי, אבל פער התרבות היה גדול". לא היו שם דוברי אנגלית ולא הייתה עבודה לעזריאל. הוא נסע לעבוד בירושלים ובתל אביב וחזר בסופי שבוע. "הוא רצה לחזור לארצות הברית. לא היה לו טוב כאן".
במגדל נולדו להם בן ובת: כיבדיה משאלתי, ושמחת השם בליבנו, "שם גם סיימנו את תהליך הגיור". עזריאל קיבל הצעת עבודה באפרת, והם עברו לגור שם. "זה היה מעבר משמעותי. יש שם קהילה אנגלוסקסית גדולה, ומהר מאוד נקשרנו לחברים ולקהילה. הכול היה קל כל כך. כולם הבינו אותנו ואנחנו הרגשנו בבית".
אבל עם הזמן התחילה חנינת השם להרגיש פחות שייכת. "הכול היה מאוד אמריקאי. בתים גדולים, מכוניות חדשות, חתונות ובר מצוות ראוותניות. זה ממש היה כמו לגדל ילדים בארצות הברית. לא כך רציתי לחנך את הילדים, לא כך רציתי לחגוג לילדים שלי את בר המצווה המתקרבת". הם עברו ליישוב נחליאל, שם נולד רוח השם בחיינו. "המון אנשים הגיעו לברית כדי לשמוע את השם המיוחד שנבחר לתינוק החדש".
לבסוף עברו לשילה, שם קבעו את ביתם במשך 16 שנים. בשילה נולד אהבת השם, ושם גם התעצבה הפילוסופיה החינוכית המיוחדת של משפחת גורדון. "ניסיתי לשלוח את הילדים למסגרות הלימוד בשילה, אבל התאכזבתי", היא מספרת בכנות. "היה להם מראה אחר, שמות אחרים, אוכל טבעוני. ילדים הציקו להם. הבנתי שאני לא יכולה לשנות את העולם, אבל אני יכולה לבנות לילדים שלי חומות של ביטחון בבית. בעשר השנים הראשונות בחייו, ילד צריך להרגיש מקובל ואהוב ללא תנאי."
כך נולד החינוך הביתי. הילדים למדו לבשל, לנקות, לעשות קניות, גידלו עזים וחמורים, למדו תכנים דרך המחשב והשתתפו בשגרת אימוני כושר. חנינת השם הצטרפה לקהילה של חינוך ביתי ונסעה עם הילדים לפחות פעם בשבוע בתחבורה הציבורית למפגש בירושלים. הם ביקרו במוזיאונים, וכל הורה השתתף בהוראת משהו מתחומו. הילדים הלכו לבני עקיבא ולמדו בחוגים. "הם היו מאוד אתלטיים והשתעממו בחוגים הרגילים ביישוב".
עוצמת השם השתחרר מסיירת גולני וחלם על אליפות העולם באיגרוף תאילנדי. "שלחתי אותם למרכז לאומנויות לחימה בטדי, לאיגרוף תאילנדי. היום גם אני לומדת איגרוף תאילנדי. אני חושבת שאומניות לחימה מקנות ביטחון עצמי, יכולת הגנה עצמית, יציבה בטוחה, משמעת עצמית והתמדה. ילדים צריכים לתעל את הכוח הפיזי שלהם. הם רבים היום פחות ובטח שלא מציקים להם".
מה שהתחיל כתחביב, הפך מהר מאוד לקריירה בין־לאומית. חמשת הבנים הפכו ללוחמים מקצועיים. "הם התחילו לנסוע לתחרויות בעולם". גם הבנות אתלטיות. תשורת ה' למדה בלט במשך שנים, ושמחת ה' בליבנו למדה איגרוף עם הבנים. היום שמחת השם עובדת בקרקס בפלורידה. "זה מזכיר לי את עזריאל, הוא היה מומחה באתלטיקה קלה".
מדינת ישראל תומכת בספורטאים מגיל 16. "בהתחלה מימנו הכול בעצמנו – טיסות, שהייה, תשלום על השתתפות בתחרויות, הכול. התחלנו לקבל עזרה רק על מי שעבר את גיל 16. הילדים התחילו להביא מדליות זהב וכסף באליפויות אירופה ובאליפות העולם". השינוי התחיל, הילדים נעשו מוכרים ביישוב ובישראל. אבל הפופולריות הגדולה הגיעה רק כעבור כמה שנים.
ברכה של אמא לפני הקרב
"יש לי פינה חמה בלב לקהילה בשילה. אני עדיין בקשר עם אנשים שם. עזריאל היה שמח, הייתה לו קליניקה והוא ניהל אותה כהבנתו. הוא עזר לאנשים בכל שעה ולפעמים ללא תמורה. עדיין אנשים כותבים לי איך הוא טיפל בהם בלי תנאי. הוא השאיר עליהם רושם. הוא כל כך חסר לנו. הוא היה מטפל בי ובילדים. אני צריכה את הטיפול שלו".
לעזריאל הייתה תקופת הסתגלות ארוכה בישראל. ההכנסה מההשקעה בבורסה פסקה והם חיו בדוחק. "אנשים לא מבינים כמה זה קשה לעלות", היא אומרת. המשפחה ניסתה לשכנע אותם לחזור לארצות הברית והבטיחה לעזור להם להתייצב כלכלית. הוא לא רצה להישאר והיא התעקשה. הוא נטר לה על כך. "התפללתי ובכיתי לה' וביקשתי שיהיה לעזריאל טוב".
כעבור שבע שנים תפילותיה נענו. בערב יום כיפור, כשביקשו כהרגלם סליחה זה מזה, הוא אמר לה: "אני סולח לך. סולח על שהבאת אותי לכאן". היא מוחה דמעה. "ואז הוא הודה לי על שהחזרתי אותו לעמו ולמקום שאליו הוא שייך". מאז חל שינוי בהתנהגותו של עזריאל והוא הפך מחובר יותר ושמח.
החיים בלי רכב, התלות בתחבורה הציבורית הדלה ובטוב ליבם של אנשים שהציעו טרמפ, היו קשים. "כל נסיעה לאימון הייתה ארוכה ומתישה". כעבור שנים, כשהילדים גדלו קצת, יצר הנדודים גבר. חנינת השם הודתה שגם הרוחות והקור בחורף בשילה פחות מתאימים לה והיא תשמח לעבור למקום עם אקלים חם יותר.
לפני חמש שנים עברה המשפחה לזיכרון יעקב. עזריאל כבר היה בשנות ה־70 לחייו, הוא עבד עד הרגע האחרון. זמן קצר אחרי המעבר, הכה האסון: עזריאל נפטר ממחלת אדיסון. "הוא כל כך חסר לנו", היא אומרת בשקט. "הוא היה המטפל שלנו, העוגן. הוא ניהל את הקליניקה שלו בשליחות, טיפל באנשים בלי לבקש תמורה. עד היום אנשים כותבים לי איך הוא עזר להם."
למרות האובדן, חנינת השם לא עצרה. היא הפכה למנוע מאחורי ההצלחה של בניה. היא מלווה אותם במסירות לכל קרב ולאימונים ברחבי העולם, ואפילו התחילה להתאמן בעצמה באיגרוף תאילנדי. היא מברכת אותם לפני הקרבות בברכת הכוהנים המסורתית.
גולת הכותרת הייתה האירוע במנורה מבטחים, Gordon Fight Nights. בני משפחת גורדון הזמינו מתאבקים מכל העולם לערב בין־לאומי של תחרויות בישראל. אבל מבחינת חנינת השם, המטרה לא הייתה חילופי מהלומות, אלא הרמת קרנן של היהדות וארץ ישראל. "זה היה חלום. רציתי להראות לעולם את ישראל היפה. לקחנו את הלוחמים הזרים לסיור בשילה ובירושלים, במקומות שבהם הילכו אבותינו. פינקנו אותם בארוחה, הסברנו פנים והצלחנו ממש לגעת בהם. אחד הלוחמים מצ'כיה אמר לי בהתרגשות שהוא הפך מאתאיסט למאמין. ואחד הלוחמים, אמריקאי, אמר שאימו יהודייה. התרגשנו כולנו כשהבין שהוא יהודי. הם הפכו לשגרירים שלנו".
הבנים לבית גורדון עשו היסטוריה, שינו את פני ענף אומנויות הלחימה בישראל, הביאו גביעים ומדליות רבות. אבל הפופולריות שלהם היא לא רק בשל ההישגים הפנומנליים, אלא גם בשל הפטריוטיות, הגאווה הלאומית והקריאה לאחדות. רוח השם ואהבת השם מתעקשים לעלות לקרבות עם סממנים יהודיים ודגל ישראל.
מאז תחילת המלחמה חשוב הרבה יותר לאהבת השם ורוח השם להגיע לקרבות עם סממנים יהודיים ודגל ישראל. בטורניר שנערך בתאילנד, סירב רוח השם לדרישת המארגנים להסיר את דגל ישראל ולהימנע מסממנים יהודיים, ובחר לוותר על ההשתתפות ועל החוזה כהצהרה פטריוטית. אהבת השם מתעקש להיאבק בקרבות עם ציצית וכיפה. שניהם מודים שהם באים בשם השם ובשליחות העם בישראל, וזה נותן להם כוח מיוחד במעמד המתוח בתחרות. אהבת השם ורוח השם מתנדבים עם פצועי צה"ל ומאמנים אותם באומנויות לחימה. במסגרת האירוע הגדול במנורה מבטחים, בשלושה קרבות ראווה השתתפו גיבורים, פצועי צה"ל, לוחמים ששיקמו את גופם לאחר שנפצעו בקרבות ועלו לזירה לקול תשואות הקהל.
בדיעבד, בשמות הילדים יש עדות למסע שעברו. "עזריאל ואני היינו באותו ראש והסכמנו יחד על השמות של הילדים. השם ליווה אותנו ממש בכל צעד לאורך השנים, ושמות הילדים מבטאים את קרבת האלוקים, את התפילות ואת התודות". רוח השם ואהבת השם הודו בראיונות ששמותיהם והאמונה היוקדת שלהם נתנו להם כוח בדרך לפסגה.
כיום, חנינת השם גורדון היא דמות מוכרת. "אנשים מזהים אותנו ברחוב. חרדים, חילונים, צעירים ומבוגרים – כולם באים ללחוץ יד. אני מרגישה שזה מביא אחדות. זו גאווה יהודית. אנחנו חזקים, אנחנו כאן, ואנחנו לא מפחדים להיות אנחנו."
השבוע, כשעמדה תחת החופה של בנה אהבת השם, כשהמשפחה כולה מאוחדת אחרי כשלוש שנים שלא התראו, חנינת השם גורדון סוגרת מעגל. מגרייסי הקטנה מהונג קונג שלא הייתה מקובלת, היא הפכה לאחת הנשים האהודות בישראל. אישה שמוכיחה שעם מספיק חן (וחנינה), אמונה ואגרוף קפוץ כשצריך – אפשר להגיע רחוק מכפי שאפשר לדמיין.
