מלמטה למעלה

רבים מכירים את רגעי המתח הללו: שיחת הטלפון מההורים ביום שישי שמתחילה בנשימה עמוקה, ואז באה הביקורת הסמויה על הסדר בבית, או העצה שלא ביקשנו שגורמת לנו להרגיש שוב בני שש, גם כשאנחנו כבר חובקים ילדים משלנו. אסתר סולטן, מחנכת בנשמתה, מציעה זווית חדשה על מצווה שלא זוכה לפופולריות רבה, אבל לדבריה היא "מפתח סתימות" לכל בעיה במעגלי היחסים הבין־אישיים של האדם: בזוגיות, בחינוך הילדים, וגם בביטחון העצמי של כל אחד מול המראה. "כדי להיות באמת גדולים", היא אומרת, "חייבים קודם כול להסכים להיות קטנים".

אבל לפני שהיא פורטת את משנתה בנושא כיבוד הורים לעצות מעשיות, היא מתרווחת לרגע בכיסאה ונזכרת ברגע שבו הצטללה אצלה התובנה שממלאת כיום את חייה בתחושת שליחות. בסלון הירושלמי הקטן של דודתה, הרבנית אהובה צוקרמן, תוך כדי לימוד, פתאום הכול התחבר בתודעתה של אסתר. "שם הכול התחיל. אני זוכרת בדיוק איפה ישבתי ומה הרגשתי באותו רגע", היא משחזרת. "במסגרת שיעור על מודעות אישית, דיברנו על הקשר עם ההורים, וזה פשוט תפס אותי. פתאום באה ההבנה שהקשר הזה הוא המפתח לכול. יומיים אחר כך כבר העברתי שיעור בנושא בכיתה שחינכתי. הבנתי שזה לא עוד נושא, זה המאסטר לחיים טובים".

מלכודת התרבות המערבית

אסתר סולטן (44) היא אמא לתשעה, תושבת בית אל, נשואה לר"מ בישיבה תיכונית, ונושאת על כתפיה מורשת אידאולוגית כבדת משקל. היא נכדתו של הרב מאיר כהנא הי"ד, ובתם של ד"ר ברוך כהנא, חוקר הלכה ומשפט עברי, וד"ר ניצה כהנא, חוקרת גנטיקה ופעילה בולטת ב'זו ארצנו'. "גדלתי בבית של אידאולוגיה", היא אומרת. "למדתי לעמוד על האמת שלי, לומר את האמת גם כשהיא לא נוחה. קיבלתי מהבית את הדעתנות ואת היכולת להתבטא".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין עץ משפחתי

בנושא באנר מגזין 1 כוח איתם

כשהיא נשאלת מה הגדרת העיסוק שלה היום, היא מתקשה לבחור. "קשה להגדיר אותי, אני עושה הרבה דברים שונים. אני עוסקת בייעוץ כלכלי ומעבירה הרצאות בנושא, אני מנהלת קהילה בחברת 'ברק ייעוץ והשקעות', ואני מייעצת ומרצה לנשים ולנערות על הקשר עם ההורים". היא גאה בקורס הדיגיטלי הייחודי שפיתחה, שכותרתו "איך ליצור יחסים טובים עם ההורים".

"הרגשתי לא נוח לקרוא לקורס רק 'כיבוד הורים'", היא מסבירה בכנות. "זה נשמע מטיפני, כמו לבקש ממישהו להתחזק בצניעות. זה מרחיק ומצמצם, כי כיבוד הורים זו לא רק מצווה, זה הרבה יותר". לטענתה, התרחקנו מהאיזון הטבעי שלנו. "אנחנו חיים בחברה מערבית שמאמינה שהאדם הוא תוצר של נסיבות חייו, כלומר קורבן של הטעויות של ההורים והסביבה שלו. חברה שבה האינדיבידואל, הצרכים שלו והגחמות שלו הם המרכז, במנותק משרשרת הדורות. הפסיכולוגיה הרגילה אותנו לחשוב שההורים אשמים בפצעים שלנו. ואני באה ואומרת: תפסיקו להסתכל על ההורים שלכם מלמעלה, בשיפוטיות ובהאשמה".

אסתר מבטיחה שינוי לטובה: "כשתשחררו את העמדה הנפשית הזאת, דברים ייפתחו. לי חשוב שלאנשים יהיה פשוט טוב עם ההורים שלהם. מהמקום הכי אינטרסנטי. לא בשביל ההורים, לא כי 'מגיע להם', אלא נטו בשבילך. כשאדם מכבד את ההורים שלו, טוב לו יותר בכל התחומים בחייו. יותר מידות טובות ובריאות נפשית. זה משנה גם את הקשר עם ה', את הזוגיות, וכמובן את ההורות".

לפי סולטן, המחסום הראשון בדרך לכיבוד הורים אמיתי הוא, כאמור, התרבות שבה אנו חיים. "אנחנו מגדלים ילדים שהם מרכז המציאות", היא קובעת. "בתרבות המערבית, המציאות צריכה להתאים את עצמה אליי. כשאנחנו גדלים לתוך תפיסה כזאת, ההורים הופכים להיות סוג של ספקי שירות או מכשול בדרך למימוש העצמי שלנו. אם הם לא עומדים בסטנדרטים שלנו, אנחנו שופטים אותם".

השיפוטיות הזאת, לדבריה, היא שהורסת את הקשר עם ההורים ועם החם והחמות. "אני בעד שיפוטיות וביקורת בשאר תחומי החיים. אני אדם ביקורתי מאוד, וכך גם מחנכת את ילדיי, שלא יהיו 'פתי מאמין לכל דבר'. אבל יש ארבעה אנשים שהם מחוץ לתחום הביקורת שלי: ההורים שלי, חמי וחמותי. זה לב האירוע. ככל שאני במקום שיפוטי יותר כלפי ההורים, אני מפסידה. אני לא במקום הנכון שלי, ולכן גם המיקומים במערכות היחסים האחרות שלי נפגעים".

מה הכוונה ב"מפסידה"?

"כשאתה שופט את ההורים שלך, אתה מנתק את הצינור שדרכו אתה מקבל חיות. לעולם נהיה חייבים להורים את חיינו. זה בסיסי. עמדה נפשית מכבדת היא המקום שבו אני מסתכלת על ההורים מלמטה. המקום הנכון הוא לא לשפוט, לא לנתח פסיכולוגית, לא לנהל להם את הזוגיות או את הכיס. זה מביא לשלווה מטורפת. אנשים לא מבינים כמה עול יורד מהכתפיים כשמבינים שזה פשוט לא העסק שלנו לחנך אותם, זה כל כך מרגיע להרפות ממלחמות".

המודעות והשליטה ביחסים עם ההורים מקרינות על יחסים נוספים. "הבנתי איך זה עובד וכמה זה משפיע על כל כך הרבה תחומים בחיים, על הביטחון העצמי, על הזוגיות, על ההורות, על המודעות. אין תחום שזה לא נוגע בו."

"תחזרי להיות ילדה בת שש"

סולטן מדברת הרבה על העמדה הנפשית. היא מבחינה בין המעשים הטכניים בכיבוד הורים – לא להעיר אותם מהשינה, להביא להם כוס מים, לא לשבת על הכיסא שלהם – ובין התודעה הפנימית ביחס אליהם. "התפיסה של רוב האנשים היא תפיסה חלקית. הגננת לימדה אותנו שכיבוד הורים זה מעשים. יש סט של פעולות שנקראות כיבוד הורים. כשאתה קטן, אתה עוזר בבית, לובש סוודר כשאומרים לך. כשתהיה גדול תתקשר ביום שישי ותביא עוגה. אנשים באמת מתאמצים ועושים הרבה, אבל הקשר שלהם עם ההורים נשאר מתוח ולא נעים, וזה מאוד מתסכל. הסיבה היא שאנשים משקיעים במקום הלא נכון, במעשים במקום בעמדה הנפשית שלהם כלפי ההורים".

אסתר מציעה לשנות את העמדה הנפשית. "כדאי לרדת ממגדל הפיקוח שבו אנחנו שופטים את ההורים שלנו על מי שהם ועל מה שהם לא עושים, על הזוגיות שלהם, על המידות, על ההתנהלות הכלכלית שלהם, מה לא. אנחנו מסתכלים על ההורים שלנו מלמעלה, מעבירים עליהם ביקורת ומנסים לחנך אותם שיתנהגו כמו שאנחנו מבינים".

לטענתה, ההורים מזהים את העמדה הנפשית של ילדם ומגיבים אליה. "כאמא אני מרגישה את זה – כמעט באופן לא מודע, יש בי התקוממות כשילד שלי מתנשא עליי". במקרה כזה, באופן אינסטינקטיבי ההורה מחזיר את הילד למקומו. "הלו, התבלבלת… אתה לא מחנך אותי! נוצרת פה מעין הורדת ידיים בין ההורה לילד. שם אני פוגשת את הביקורת, המלחמות והכאבים שיש לצערי בין הורים לילדים, וכשהילד חוזר למקומו כילד, הריפוי קורה בקצב מהיר ומפתיע".

במודל של אסתר אין פשרות ואין דרך אמצע. "יש בחיים איזשהו מתח תמידי בין הצורך לקבל את המציאות כפי שהיא, להשלים איתה ולשמוח בה, ובין הצורך לתקן ולשפר את המציאות. יש דברים שצריך ונכון לרצות לתקן, ויש דברים שהם מחוץ לתחום האחריות שלנו ואנחנו לא יכולים לשנות. כיבוד הורים דורש מאיתנו רק להשלים עם המציאות ולקבל את ההורים שלנו ממש כפי שהם".

המודל שלה הוא פשוט להפליא: להסתכל על ההורים מלמטה, בעיני הילדה הקטנה. "יש לי ילדה בת שש שחושבת שאני פלא העולם. היא לא יודעת שיש אימהות אחרות, אולי מסודרות יותר או מבשלות טוב יותר. בשבילה אני המציאות המושלמת בהתגלמותה. הגדולות יותר כבר ראו עולם, יש להן למה להשוות. ככל שאתה גדול, מנוסה וחכם יותר, זה נעשה קשה יותר לא להיות שיפוטי. אבל שם בדיוק נמצאת העבודה. כשאני נתקלת בסיטואציה שיש לי ביקורת על ההורים שלי, אני אומרת לעצמי: 'זה לא ענייני. זה לא התפקיד שלי, זה לא העסק שלי'. זה משחרר מהצורך לתקן אותם".

ומה עם ריצוי? זה לא סוג של כבוד?

"ממש לא. להפך. כשאני מרצה מישהו, כלפי חוץ אולי נראה שהוא מעליי, אבל מבחינה מוסרית אני מרגישה הרבה יותר טובה ממנו. הרי את מי אנחנו מרצים? אנשים נעימים וחביבים לבריות, או אנשים קשים שצריך ללכת לידם על ביצים? כשאני מרצה את ההורים שלי אני שמה את עצמי מעליהם מבחינה מוסרית, והם מרגישים את זה וזה מעורר בהם התנגדות, בדיוק כמו שהילד השיפוטי מעורר התנגדות".

היא מספרת חוויה אישית: "אחד הילדים שלי עשה מעשה שיכולתי להיות כל כך גאה בו, אבל הרגשתי את ההתנשאות שלו. באופן שבו הוא עשה את המעשה, הוא הסתכל עליי וגרם לי להרגיש טובה פחות וזה הכניס מתח ליחסים".

השיפוטיות כלפי ההורים משפיעה לדבריה גם על שיקול הדעת שלנו בהורות. "נניח שאני שופטת את אמא שלי בגלל שהיא צעקה עליי הרבה כשהייתי קטנה. אני מחליטה שאני לא אהיה כמו אמא שלי ואני לא אצעק על הילדים שלי בכלל". כשאנשים מנתחים את החוויה ומאשימים את ההורה, נוצרת המשוואה: אמא טובה היא אמא לא צועקת. "כל האימהות יודעות שלפעמים צריך לצעוק, ואם אני לא צועקת כשצריך, אני מועלת בשליחותי לחנך את הילדים". אסתר מוסיפה שלילדים יש יכולת להרגיש. "הילדים שלנו מזהים מקילומטרים את המקומות האלה שיש לנו בהם תנאים להורות, ומפעילים אותם. ואז אני מוצאת את עצמי מתאפקת ומתאפקת ובסוף מתפוצצת וצורחת על הילדים שלי, הרבה יותר גרוע ממה שאמא שלי עשתה, ומרגישה כישלון כאמא. כשאני מפסיקה לשפוט את אמא שלי ומפסיקה לברוח מלהיות כמוה, אני יכולה לבחור בצורה נקייה איך נכון לי להתנהג, כמה לצעוק אם בכלל ומתי. אני לא פועלת מתוך פחד ובריחה, אלא מתוך בחירה".

מצווה שאין לידה כוכבית

השאלה שחוזרת הכי הרבה בהרצאות ובמפגשים היא, כמובן, מה קורה כשההורה באמת בעייתי. כעסן, ביקורתי, או חלילה פוגעני. "אדם מאמין יודע שהקדוש ברוך הוא לא סתם נתן לו את ההורים האלה", אומרת אסתר בנחרצות. "הנתיבות שלום אומר שאדם בא לעולם לתקן, להתקדם, וההורים הם חלק מהנתונים המדויקים שה' נתן לאדם לטובתו כדי שיוכל למלא את ייעודו בעולם".

אסתר מדייקת: "כיבוד הורים זה לא אומר להסכים למה שהם עושים. אני כילדה לא נותנת ציונים להורים שלי, לא טובים ולא רעים. העובדה שאני מכבדת את ההורים שלי לא הופכת את המעשים הפסולים שלהם למעשים ראויים, זה עניין שלהם מול הקדוש ברוך הוא. אני ממוקדת בחלק שלי, שהוא לכבד אותם, לא לשפוט ולעשות מה שביכולתי כדי לעשות את רצונם. ברור שיש מקרי קיצון שבהם צריך הדרכה אישית איך לכבד את ההורים בלי שהילד ייפגע חס ושלום, אבל הבסיס נשאר, אין כוכבית ליד 'כבד את אביך ואת אימך'".

אז מה את אומרת, שצריך לשתוק?

"לא, אבל יש דרך לומר את הדברים. יש מי שיתבע מההורים לא לתת לילדים שלו כל כך הרבה ממתקים בצורה שיפוטית, מלמעלה, לדרוש מהם". אסתר מציעה לומר את אותן המילים בדיוק, "אבל מלמטה, כילדה שמבקשת. זה שמיים וארץ". היא מסבירה איך מבדילים בין בקשה לדרישה: "זה פשוט, האם אפשר לענות לא. אם תשובה שלילית תגרום למשבר – זה סימן שהייתה פה דרישה מההורים שהם 'חייבים' לציית לה. אם תשובה שלילית תהיה מבאסת אבל לגיטימית – סימן שיש פה בקשה, ואנחנו במקום הנכון מול ההורים".

היא מספרת על כלה שהקפידה על אוכל בריא, ובשבתות חמותה הייתה מאביסה את הילדים בחטיפים ובסוכריות. "הכלה הייתה מנומסת מאוד ולא אמרה מילה, אבל מאוד כעסה על חמותה. כשהכלה הבינה שהיא לא יכולה לחנך את חמותה ולדרוש ממנה להתנהג כפי שנראה לה נכון ושחררה, קרה הבלתי אפשרי. בבוקר, כשהיא עוד במיטה, היא שמעה את חמותה אומרת לילדים: "כל אחד חטיף אחד וזהו, זה לא בריא". למרבה הפלא, זה קרה בלי שהכלה אמרה מילה!"

נושא הקשר של הנכדים עם סבא וסבתא מזרים הרבה אנרגיות שליליות למערכות היחסים כשהן שיפוטיות. אסתר מספרת עוד סיפור דומה על כלה שהקפידה על תזונה בריאה. בביקור אצל הסבתא, הסבתא הוציאה סוכריות טופי, שהן רעל במושגי הבית של הילדים. הילדים שמרו את הטופי עד ליציאה, ואז הביטו באמא שלהם, מחכים לפסיקתה.

"באותו רגע", מספרת אסתר, "האמא פעלה מתוך כבוד לסבתא. היא לא ביטלה את המתנה שלה. היא אמרה לילדים: 'סבתא חילקה לכם, זה שלכם, תעשו מה שאתם מבינים'. הילדים ידעו מצוין מה הערכים בבית, אבל הם ראו משהו חשוב יותר: שהערך של כיבוד סבתא הוא מעל הכול. האמא הרוויחה כאן שיעור לחיים במחיר של טופי אחד. היא הראתה להם שיש מערכת שיקולים, אבל סבתא היא מעל הכול".

היא נזכרת במראיין בפודקאסט שהתפלא על הגישה שלה. "הוא שאל אותי: 'אז מה? ככה לתת לאבא שלי לעשות מה שהוא רוצה?' עניתי לו: באמת? אתה נותן לו? הוא צריך את האישור שלך? אבא שלך הוא אדם חופשי ומבוגר עם סדר עדיפויות משלו. אין לך שום אחריות חינוכית כלפיו. האחריות שלך היא על עצמך ועל ילדיך".

אסתר מכנה את כיבוד ההורים "חדר כושר מנטלי". "זה מאתגר לכבד מישהו שלא עומד בסטנדרטים שלך. אדם שמעריך רק חוכמה, למשל, ינסה תמיד להיות ליד אנשים חכמים ולא יעז לעשות דברים שהוא עלול להתגלות בהם כלא חכם, ולכן העולם שלו מצומצם. אבל אם ההורה שלו פשוט ותמים, והוא מכבד אותו, הוא לומד שגם מי שאינו חכם במיוחד ראוי לכבוד, וזה משחרר אותו מהכבילות שלו, עוזר לו להרחיב את הסקאלה האנושית שהוא מסוגל להיות בה. 'למען ייטב לך' – זה ממש מיטיב לך. זה מוציא אותך מהנכות הרגשית ומהמחשבה שרק ההתנהלות שלך נכונה וכל השאר טועים".

גם הזוגיות, לפי סולטן, מושפעת מהיחסים עם ההורים. "הסיבה לכבד את החמות היא קודם כול סיבה זוגית. היא גידלה את האיש שלך! איזה דבר מהמם זה בשביל בן הזוג לראות שאת מכבדת את ההורים שלו. כשאני מכבדת את ההורים שלו אני מכבדת את מקור חייו, וכן להפך. ובסוף – זה גם מקור החיים של הילדים שלי!"

לעומת זאת, שיפוטיות כלפי ההורים עלולה לפגוע גם בזוגיות. "הייתה אצלי אישה שבאה לייעוץ זוגי. היא סיפרה שבערב, אחרי שכל הילדים היו כבר במיטות והבית הפוך, בעלה היה חוזר מהעבודה ואומר 'איך הבית מבולגן!'. האישה הייתה קמה מיד לסדר ושונאת אותו בלב שלה. שאלתי אותה: אז למה את קמה לסדר? את יכולה לומר לו: 'איזה יופי שהגעת ואתה יכול לסדר, אני עייפה מאוד' או 'אני צריכה לנוח קצת, בעוד שעה אקום ונסדר ביחד הכול', למה את קמה?"

היא סיפרה שההורים שלה התגרשו, ואמא שלה הייתה אשמה בגירושין בגלל שהיא הייתה כל כך מבולגנת שאבא שלה לא יכול היה לסבול זאת יותר. אסתר הסבירה לה שהביקורת שלה על אימה גרמה לה לסדר בעל כורחה. "היא אמרה לעצמה: אני לא אהיה כמו אמא שלי המבולגנת. זה הביא אותה למקום לא בריא בזוגיות שלה. כשפועלים מתוך שיפוטיות ולעומתיות, מגיעים למקומות לא טובים".

כדי להבהיר, אסתר משתמשת בדימוי: "בין הורים לילדים יש צינור אהבה, זה הטבע. לפעמים יש בצינור אבנים שמפריעות לאהבה לזרום, אבל כשמשחררים אותן האהבה הטבעית חוזרת לזרום, וזה מה שהופך את התהליך הזה למהיר כל כך. כשאנחנו חוזרים למקום שלנו כילדים מול ההורים הסתימה משתחררת, ואני מופתעת בכל פעם מחדש לשמוע כמה מהר מגיעים הגילויים של האהבה שהיו חסומים עד אז. זה מאוד מתגמל, וזה גם מה שאני אוהבת, תוצאות מהירות. אפשר לראות ממש מיד איך מערכת יחסים משתנה כשאנשים נמצאים במקום הנכון מול ההורים שלהם, פתאום יוצאים מההורים שלהם דברים אחרים לגמרי".

כסף זו לא מילה גסה

אסתר מעבירה גם הרצאות על התנהלות כלכלית נבונה בכל הארץ. בשבילה, כסף הוא לא טוב או רע, "בסוף כסף מגביר את מי שאתה". היא לא יכולה לסבול את הגישה שמזלזלת בעולם הגשמי. "אני נטרפת מבורות כלכלית", היא אומרת. "הייתי בהרצאה כלכלית באולפנה תורנית, ובסוף השיחה ניגשה אליי אחת הבנות ואמרה לי: 'זה חזק לשמוע על כסף מאישה, ועוד דוסית כמוך'". אסתר מרגישה שזה קול שחשוב להשמיע. "האידיאל שלי הוא שלאנשים טובים יהיה כסף. אנשים עניים מוגבלים ביכולת ההשפעה שלהם, 'חוכמת המסכן בזויה'. בשבילי, כסף מאפשר השפעה ושינוי המציאות לטובה. אצל רבים בציבור שלנו אין מודעות כלכלית. הפנסיה מושקעת במקום לא נכון, אין חסכונות, ההתנהלות הכלכלית גרועה. אני רוצה שאנשים יהיו בגודלם המלא".

לתחום הכלכלי הגיעה אסתר בעקבות סדנאות בנושא כיבוד הורים שהעבירה ביישוב שבו היא גרה. "הבנתי שאם אני רוצה להגיע לאנשים שלא גרים באזור שלי ולהעביר להם את הרעיונות האלה, אני צריכה ליצור קורס דיגיטלי שאפשר יהיה ללמוד גם בלעדיי". היא הייתה אז מחנכת במשרה מלאה ואמא לקטנטנים, ואפילו לסדנאות כמעט לא היה לה זמן. "צילמתי את הקורס ליצירת יחסים טובים עם ההורים. לא חשבתי להיות עצמאית, אבל לאט לאט זה הפך לעסק". מלבד הקורס הדיגיטלי היא מעבירה הרצאות, יש לה קבוצות ווטסאפ ומיילים שהיא מעדכנת באופן שוטף, ובקרוב פודקאסט בעזרת ה'.

סולטן לא מסתפקת בקורס דיגיטלי או בהרצאות. יש לה חזון תרבותי רחב הרבה יותר. "הייתי רוצה שתהיה תרבות שמכבדת הורים כברירת מחדל. שבחדר המורים ידברו אחרת על הורי התלמידים. שבחברה שלנו יהיה מביך לדבר סרה בהורים, שזה לא יהיה פוליטיקלי קורקט. 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. אני רוצה להחזיר דברים למקומם".

כשאני שואלת אותה לסיכום מה היא מרוויחה מהגישה הזאת בחייה האישיים, היא לא מהססת: "אני מרגישה שכאשר אני מכבדת את ההורים שלנו, אני מרוויחה בבית שלי עם הילדים שלי. זה מדובר אצלנו, זה נוכח. זו חוויה מטורפת של סיפוק. אני מקבלת כל הזמן פידבקים מאנשים שהחיים שלהם השתנו, זו זכות עצומה. אני מודה לה' שנתן לי שליחות משמעותית כזאת".

בכבוד: עצות מעשיות לשיפור הקשר עם ההורים

עצרו את השיפוטיות: בפעם הבאה שמתעוררת ביקורת על ההורה, אמרו לעצמכם: "זה לא ענייני, אני לא המחנך שלו".

עברו לבקשות: במקום לצפות או לדרוש, בקשו. הכינו את עצמכם לכך ש"לא" היא תשובה לגיטימית.

אמצו את "מבט הילד": נסו להיזכר איך ראיתם את ההורים בגיל שש. חפשו את הנקודה שבה הם פשוט "ההורים שלי" בלי השוואות.

כבדו את הורי בן או בת הזוג: זכרו שהם המקור לאדם שאתם הכי אוהבים בעולם. הכבוד אליהם הוא השקעה ישירה בזוגיות שלכם, ודוגמה אישית לילדים שלכם.