המאבק על הציר: תושבי גוש טלמונים נלחמים על חופש התנועה

אירוע חטיפת איש המילואים בידי שוטרים פלשתינים בתחילת השבוע, אמור היה לזעזע את אמות הסיפים של מדינת ישראל. אבל כשלגופים החזקים באמת יש אינטרס להשתיק, אזי גם פרשייה מעין זו, חמורה ככל שתהיה, נדחקת לרשתות החברתיות של הימין או זוכה לאזכורים חצי מסולפים בשולי מבזקי החדשות.

לטובת מי שלא נחשף לפרשה, נזכיר כי ביום ראשון בלילה נסע לוחם המילואים שלמה רוזנטל, תושב מערב בנימין, בכביש המחבר בין גוש טלמונים לירושלים. "הגעתי לצומת שנקרא צומת ביתוניא. שם אני רואה ניידת ומחסום", שחזר רוזנטל, "בשלב הזה חשבתי שמדובר בניידת ישראלית. ברגע שהתקרבתי עם הרכב הם חסמו לי את המעבר, פתחו לי את הדלתות וצעקו 'משטרה פלשתינית'".

בשלב ראשון ניסה רוזנטל להבין מה רוצים ממנו השוטרים הפלשתינים. "ניסיתי להסביר להם לאן אני נוסע, ובינתיים הם המשיכו להקיף אותי, מתקרבים יותר ויותר, מכבים לי את הרכב. בשלב מסוים אחד מהם תפס לי את היד, וכשלא יכולתי להתגונן, קפצו עליי כולם, השפריצו עליי מכל וחצי של גז פלפל ובעטו בי בפנים. הם גם ניסו לקחת לי את הנשק. בשלב מסוים, אחרי ששברו לי את המשקפיים, לקחו לי את הטלפון ואת מפתחות הרכב, הצליחו לקחת גם את הנשק. הם הוציאו אותי מהרכב, אזקו אותי והכניסו אותי לניידת". משם הוא נחטף על ידם לעומק רמאללה, ורק לאחר כשעה הותר לו ליצור קשר עם גורמים ישראליים, עד שהוחזר לידי המשטרה.

צה"ל והמינהל האזרחי ניסו לטשטש את חומרת האירוע, גם באמצעות סילוף עובדות. המרכזית שבהן הייתה ההאשמה כי האזרח חולץ משטחי A, דבר שאין לו שום אחיזה גאוגרפית במציאות. הכביש המדובר עובר ברובו בשטחי B, מיעוטו בשטח C, ונתון לשליטה ביטחונית ישראלית. גם לפי חוקי אוסלו רשאים יהודים לנסוע בו, אבל חמור מכך: לפי אותם חוקי אוסלו, לשוטרים פלשתינים אסור להיות נוכחים בו, ובוודאי לא לבצע פעולות שיטור או חטיפה אלימה כפי שביצעו ברוזנטל. מדובר בהפרה בוטה של החוק, אולם במינהל האזרחי העדיפו לגונן על שוטרי האויב, והוציאו הודעות מרוככות שרחוקות מלהתריע מפני התקדים החמור והמסוכן של השתלטות ביטחונית של הרשות הפלשתינית גם באזורים שתחת שליטה ישראלית.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת חגית רוזנבאום המדיניות שמפלה לרעה יישובים יהודים בגליל נעצרה. בינתיים

עוד מאת חגית רוזנבאום ותלך לדרוש את ה' – לזכרה של הרבנית רבקה שפירא

שעה ורבע במקום רבע שעה

אירוע החטיפה המטלטל, שרק בנס לא הסתיים כמו הלינץ' האכזרי והמפורסם ברמאללה, הוא בעצם רק חלק מתמונה רחבה של התארגנות אזרחית מקומית, אמיצה ונחושה, שהחליטה לחולל מהפכה דרך ההגה והגלגלים, בתקווה להוביל אחריה את צה"ל והממשלה לתת גושפנקה רשמית למהלך.

הסכמי אוסלו, שמעבר לכל האיוולת שבהם גם הרעו דרמטית את איכות חייהם של תושבי יהודה ושומרון, הטביעו את חותמם גם בגוש דולב־טלמונים במערב בנימין. תושבי גוש היישובים הגדול הזה נהגו להגיע לירושלים דרך כביש שחיבר אותם תוך רבע שעה אל כביש 443 באזור בית חורון, ומשם לירושלים. הכביש הזה, שכונה גם עוקף ביתוניא, נסגר דה פקטו לתנועת יהודים בעקבות הסכמי אוסלו. נדגיש כי אומנם מדובר בשטחי C, שבהם ישנה שליטה ישראלית, אולם מהר מאוד צה"ל נכנע לטרור שהביאו עימם הסכמי אוסלו, והחליט לסגור את הכביש לתנועת יהודים משיקולים ביטחוניים.

התוצאה הייתה דרמטית מבחינת התושבים: כל נסיעה לירושלים – אל מקום עבודה, לימודים, סידורים או משפחה, התארכה פי חמישה (!). במקום נסיעה של רבע שעה, המסלול החדש דרך היישובים ניל"י ונעלה, המשך לכיוון צומת שילת, ומשם לירושלים – ארך כשעה ורבע. "זה כמו לומר לאדם מתל אביב לנסוע לתל אביב, אבל דרך חדרה או עפולה", מסבירים התושבים. לפני כשנה, עם פריחתו של מפעל החוות, תחושת הגאולה והמרחבים החדשים שנפתחו ביהודה ושומרון, ביקשו גם תושבים מגוש טלמונים ליצור גאולה נוספת בחלקת האלוקים הקטנה שלהם.

זה החל עם קבוצת תושבים שיצאה לסיור בחוות בית קרניים, סמוך לאותו ציר שנסגר. בעקבות הסיור, שעורר התלהבות רבה בקרב התושבים, עלה הרעיון גם לחזור לנסוע באותו כביש שננטש. "אם אפשר לנסוע על הכביש עד החווה, אולי אפשר להמשיך ולהגיע עד כביש 443?", משחזרת אביטל הינדי, תושבת דולב זה 20 שנה, את אותה שיחה ראשונית. "זו הייתה מחשבה חדשנית", היא מסבירה בשיחה עם 'בשבע', "המחסום שהצבא שם על הכביש הפך גם למחסום תודעתי, אנשים לא חשבו על האפשרות לנסוע בציר הזה לירושלים. 25 שנה הוא היה חסום".

אביטל וחברים נוספים החליטו לנקוט יוזמה, והקימו קבוצת ווטסאפ לתושבים שמעוניינים לנסוע ולסייר בציר הישן. היא לא ציפתה להיענות כזו: כיום ישנם 1,300 חברים בקבוצה, תושבי האזור. "רוב האנשים פה לא מכירים את הדרך, רק הוותיקים עוד זוכרים. אבל גם מי שנסע פעם, לא הכיר את הכביש. 25 שנה ללא נוכחות ישראלית היו כר פורה לרשות הפלשתינית להשתולל עם בנייה לא חוקית, אזור תעשייה ענק, חלקי כביש שהם סללו, ושוב – מדובר בשטחי C. הכול השתנה. הייתה שם הפקרות".

קבוצת התושבים התארגנה בצורה מסודרת, והיא מקיימת נסיעות מתואמות ומדווחות לכיוון ירושלים, עם רישום מדויק ומעקב על הנוסעים בציר, ולכל קבוצה שנוסעת מצטרף לפחות אזרח אחד חמוש. כך החלו בשנה האחרונה לשוב החיים היהודיים אל עורק התחבורה הזה, דרך גלגלי מכוניות המתיישבים. "יש לנו קבוצות, מובילי קבוצות, אנחנו יודעים על כל אחד שנכנס ויוצא מהציר, ואם אנחנו רואים שיש בעיה אנחנו מיד מדווחים. כך גם ידענו לדווח השבוע על לוחם המילואים, כשידענו שהוא עלה על הציר, אבל לא יצא ממנו אחרי רבע שעה".

לא פוחדים לנסוע ליד הבית

השאיפה של התושבים היא שצה"ל והמועצה האזורית ייקחו אחריות על הנסיעה בציר, "היינו רוצים שהם יהיו חלק מהמהלך", אבל כל עוד זה לא קורה – הם ימשיכו לפרוץ את הדרך תוך לקיחת האחריות על כתפיהם. לפני כחצי שנה חנכו התושבים את הכביש בטקס רשמי ומרגש, וקראו לו 'ציר המעוזים' על שם שני תושבי האזור שנפלו במלחמה: מעוז פניגשטיין ומעוז מורל הי"ד. לאורך הכביש קמה בינתיים נקודת התיישבות נוספת, בשם 'מעוז צור'. הנקודה הזאת, עם חוות בית קרניים, יוצרות טריז ברצף הערבי שאיים לחלוש על כל השטח שמרמאללה עד מודיעין.

אירוע השו"פים (שוטרים פלשתינים) השבוע, אומרת אביטל, לא הפתיע אותה. במשך השנה שבה הם נוסעים בציר המעוזים, נתקלו הנהגים היהודים לא פעם ולא פעמיים בשו"פים שמסתובבים על הציר כבשלהם, כאמור – בניגוד להסכמי אוסלו עצמם, שכן מדובר בשטחי C שבהם השליטה היא ישראלית מלאה. "זו לא הפעם הראשונה", מספרת אביטל, "דיווחנו על כך כבר הרבה פעמים לצבא, אבל לא ראינו תגובה משמעותית. אני באופן אישי נסעתי שם לא מזמן עם מישהו, באו מולנו שו"פים ואמרו: אסור לכם להיות פה, הם רצו לחסום אותנו. אנחנו היינו נחושים ואמרנו: אתם צריכים לעוף מפה, לכם אסור להיות פה. כשהם ראו שאנחנו נחושים הם התקפלו. היו עוד היתקלויות, בכל פעם צילמנו, שלחנו לצבא נ"צ, אבל לא קרה כלום מעבר לזה. זה לא אמור לקרות, אסור להם להיות שם".

אביטל חושפת בשיחה את מה שבצה"ל מנסים להסתיר. גורמים בשטח סיפרו לה כי ישנו נוהל המכונה "קיפול שו"פים". "בעצם צה"ל יוצא מנקודת הנחה שהשו"פים נמצאים שם, אבל כשכוח צבאי נכנס לאזור הם מיידעים את המתפ"ש קודם, כדי שהוא יודיע לשו"פים להתקפל ולצאת משם, שלא יהיה חיכוך בין הכוחות. אני לומדת מזה שהנחת העבודה של צה"ל היא שהשו"פים נמצאים שם, לא באישור רשמי אבל יש פה קריצת עין ברורה. נותנים להם להיות שם, למרות שזה מנוגד לכל סיכום".

וזו לא רק הפרה מינהלית, מתריעה אביטל, מדובר בסכנה קיומית: "הם מסתובבים על הכביש עם נשקים. מדובר במרחק של כמה מטרים מגדרות היישובים. מה הבעיה שלהם לירות לתוך היישובים מהכביש? ושוב, מדובר בשטח C, יהודים נוסעים בכבישים האלה, איך ייתכן שבציר כזה נוסעים מחבלים חמושים?! צריכה להיות שם שליטה מלאה של צה"ל".

אחרי שנה של נסיעת ישראלים בציר המעוזים, המציאות החלה להשתנות: הנוכחות הביאה ליותר אכיפה ומשילות של המינהל האזרחי על עבירות בנייה, וגם החזירה במידה מסוימת את נוכחות צה"ל לאזור. קבוצת התושבים ראתה כי טוב, ועברה לסמן את היעד הבא: פתיחת ציר ולרשטיין מחדש לתנועת יהודים. מדובר בציר שחיבר את גוש טלמונים עם היישוב בית אל בנסיעה קצרה של 12 דקות, ועם כינון הסכמי אוסלו נטש צה"ל גם את הציר הזה.

"שוב פתחנו קבוצה למעוניינים לנסוע בציר, וזה היה מדהים: בתוך שעתיים היו שם כבר מאות אנשים. היענות מעבר למה שיכולנו לדמיין", מתרגשת אביטל, "גם תושבים מיישובים שהציר כלל לא נוגע להם התרגשו מעצם הרעיון והציעו עזרה. זה רק מראה כמה עם ישראל צמא לחזור, מבין שזהו – אנחנו בתקופה אחרת. אחרי שעברנו את עזה ולבנון, אנחנו לא מפחדים לנסוע ליד הבית. אנחנו בזמן גאולה, ואנשים רוצים להרגיש חלק מזה".

בשבועיים האחרונים החלו נסיעות מאורגנות בציר ולרשטיין, והמגמה היא להגיע לתנועה שוטפת כמו בציר המעוזים. אביטל מזכירה, לגורמים הטוענים כלפיהם כי מדובר בציר מסוכן ביטחונית, שגם הציר הזה רובו בשטחי C, ובכל אופן לא עובר בשטחי A. "יש ואפשר למצוא פתרונות לאפשר את הנסיעה בציר", היא רומזת לצה"ל ולמועצה, "לנו יש אורך רוח, וזה יקרה. זו השליחות והתפקיד שלנו, ואנחנו על זה בכל הכוח".

לתגובות:

[email protected]