לאורך עונותיה של סדרת הפנטזיה 'משחקי הכס', הממלכות עסוקות במאבק כמעט אין־סופי על הכתר: הסטארקים והלאניסטרים נלחמים זה בזה, בתי האצולה מחליפים בריתות ובוגדים בהן, ובמקביל "אם הדרקונים" דאינריז טארגאריין בונה את כוחה כדי להשיב לעצמה את כס הברזל. לכל צד חשבון משלו, אינטרסים לגיטימיים ובעיקר אמונה עיוורת בצדקת דרכו. אלא שבזמן שכולם עסוקים בשאלה מי ישב בסוף על הכס, מעבר לחומה הלך והתקרב איום חיצוני גדול בהרבה, שהעמיד בסכנה את עצם קיומן של הממלכות ואיים להפוך את הניצחון על הכתר לניצחון פירוס: לזכות בכס ולגלות שלא נותרה ממלכה לשלוט בה.
דווקא ג'ון סנואו, שגדל כבן הממזר והדחוי של בית סטארק, היה מהראשונים לחזות את גודל הסכנה. הוא הצליח להרים את המבט מעבר למאבקים הפנימיים, ואף לסכן את מעמדו כמלך הצפון כדי להתמודד עם האיום שנשקף לממלכות כולן. במובנים רבים זוהי גם הטרגדיה ההיסטורית של הימין הישראלי. אלא שבמציאות הפוליטית שלנו לא מדובר בעוד סדרת פנטזיה מארץ הפלאות, אלא בהתנהלות חסרת אחריות של גורמי ימין שעלולה להעיר אותנו לתוך מציאות שנדמה כי נלקחה מארץ הזוועות.
פעם אחר פעם ידע המחנה לזהות את התהום שאליה דוהרת המכונית ולהזהיר מפניה, אבל התקשה לזהות את הרגע שבו המאבקים הפנימיים וההתעקשות לאחוז בכל מחיר בהגה מונעים ממנו ללחוץ בזמן על הבלם. בדומה לפרופסור בעל שם עולמי שמסוגל לנתח כל תמרור וכל עיקול בכביש, אך מרוב שראשו בשמיים, מתקשה שוב ושוב לצלוח את מבחני הטסט, כך גם מחנה הימין; הוא מצטיין בזיהוי הסכנות ובהבנת השלכותיהן, אך נכשל שוב ושוב ביכולת להסיק מסקנות משכר הלימוד הכבד ששילם בעבר.
זהו הסיפור הטראגי שמלווה את המחנה הלאומי בעשורים האחרונים: מתנגדי הסכמי אוסלו הזהירו מהסכנה הגדולה שנשקפת בהכנסת אש"ף ליהודה ושומרון ולעזה; ערב הבריחה מלבנון הזהירו רבים שהמהלך יעצים משמעותית את חיזבאללה ויעמיק אצל אויבינו את תודעת הניצחון, ולפני הגירוש מגוש קטיף התריעו בימין שהוואקום שייווצר לאחר הנסיגה יתמלא בטרור וברקטות. הכשל המתמשך כואב במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שהימין האמוני נהנה לאורך השנים מפוטנציאל מצביעים גדול בהרבה מגוש השמאל, ובכל זאת מתקשה לתרגמו לכוח פוליטי השווה לסך חלקיו. המאבק הטהרני להוכחה מי מפלגה ימנית, אידאולוגית וערכית יותר, נקנה לא פעם במחיר התבוסה של המחנה כולו.
אולי יעניין אתכם
לכן, מן הראוי שראשי המפלגות החדשות בימין שמזהירים מפני השלכותיה של ממשלת שמאל או מפני מהלכים מדיניים הרי אסון, יפנו ראשית את מבטם פנימה. הדוגמה שנצרבה עמוקות בזיכרון של הימין היא בחירות 1992: מולדת, צומת והתחיה פרשו בזו אחר זו מממשלתו של ראש הממשלה. התחייה לא עברה באותה עת את אחוז החסימה, וממשלת אוסלו יצאה לדרך. זהו תסריט הבלהות האלקטורלי החוזר ונשנה של מחנה הימין; הסכנה אינה טמונה דווקא במפלגות שוליים זניחות שזוכות לשברי אחוזים, אלא באלו שמרכזות סביבן כוח אלקטורלי משמעותי, נושקות לאחוז החסימה, ונותרות בחוץ לאחר שאיבדו שלושה-ארבעה מנדטים למחנה הימין כולו.
ב־2015 חזר הדפוס: אלי ישי, מנהיגה לשעבר של ש"ס, הקים את מפלגת יחד שסיימה את אותה מערכת בחירות כשהיא חבולה על סף אחוז החסימה עם 3.5 מנדטים, ובאותה עת מורידה את ש"ס לשבעה בלבד, התוצאה הנמוכה ביותר של ש"ס באותה העת זה 23 שנים. כתוצאה מכך נאלץ נתניהו להקים קואליציה שברירית של 61 חברי כנסת.
ארבע שנים לאחר מכן היו אלה נפתלי בנט ואיילת שקד שעזבו את הבית היהודי לטובת הקמת הימין החדש, מתוך שאיפה לפריצת גבולות המגזר. בבחירות אפריל 2019 הגיעה המפלגה למרחק זעום מאחוז החסימה, ונותרה בחוץ. התוצאה הייתה דרמטית: גוש הימין נותר עם 60 מנדטים בלבד, כאשר ארבעה מנדטים של הימין החדש נותרים מחוץ לכנסת. באותן בחירות גם זהות של משה פייגלין נותרה בחוץ עם 2.7 אחוזים מקולות הבוחרים. אומנם בניגוד למפלגות הימין החדש ויחד, חלק ממצביעי זהות באותה עת נמנו עם המרכז ואף השמאל הפוליטי, אבל את הדפוס קשה לפספס: פעם אחר פעם שחקנים בימין הובילו לפגיעה גורלית במחנה כולו.
פוליטיקה ללא עקרונות היא עסקנות, ונכון שמפלגה שאינה מוכנה לשלם מחיר על אמונותיה אינה ראויה לאמון בוחריה. אבל יש רגעים שבהם עמידה עקרונית שמחמיצה את תמונת המחיר הכוללת הופכת לחוסר אחריות אסטרטגי. מנהיגות נבחנת לא רק בנחישות בקרב הטקטי, אלא ביכולת להגביה מבט ולהבין מתי האובססיה לניצחון פרטי עלולה להפוך לתבוסת המחנה כולו.
זו אינה קריאה לטשטוש הבדלים. להפך: מחנה אידאולוגי בריא זקוק לרעיונות מתחרים ולקולות שמערערים על מוסכמות וקונספציות. אבל מנהיגות אמיתית צריכה לדעת לנהל סיכונים בתבונה. מנכ"ל שמסכן חברה שלמה למען מהלך שהוא מאמין בו נדרש להוכיח שהסיכוי מצדיק את המחיר; קל וחומר ממי שמבקש להנהיג ציבור, כאשר מחיר הטעות אינו טמון בשורת הרווח, אלא במחיר אמיתי של סיכון ביטחון המדינה ועתיד ילדינו.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה תקשורתית
