בראש השנה של שנת תרצ"ד עמד הרב הראשי הראשון לישראל, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, על בימת בית הכנסת החשוב ביותר ביישוב היהודי דאז – בית הכנסת 'החורבה' – ובכה. דרשתו המתוכננת של הרב, שעליה הודיעו כרזות שכיסו את קירות רחובות ירושלים, עוררה סקרנות רבה. אלו היו ימי גל העלייה החמישית, שהגיעה מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, וברקע זיכרון המאורעות הרצחניות של תרפ"ט, לצד האלימות הערבית נגד השלטון הבריטי באוקטובר 1933. היישוב היה נתון במתח מתמיד, ודרשת הרב לפני תפילת מוסף סחפה אחריה רבים מבני ירושלים אל בית הכנסת, שהיה גדוש במתפללים (הרב מ"צ נריה, מועדי הראי"ה, ירושלים תש"ם, עמ' סז-סח).
בזכות שני מתפללים – אליעזר אלינר, שבאותם ימים היה מורה בתיכון 'מעלה' ובבית המדרש למורות 'המזרחי', ומאיר מדן, עולה חדש צעיר בן 19 שלימים יעמוד בראש "ברית החשמונאים" – זכינו להיוודע לדרשה ההיסטורית הזאת (מאמרי הראי"ה ח"א עמ' 268). אפשר לומר בהחלט שהיא דרשה מטלטלת, ובעיקר רלוונטית מתמיד.
בנוהג שבעולם, ובמיוחד בעיצומו של יום הדין, הרב המקומי או הקהילתי הנושא דברים לפני תקיעת השופר מעורר את השומעים לתשובה. הוא דורש על חשיבות הכנת הלב, על הצורך לקבל עלינו עול מלכות שמיים ועול תשובה. אבל לרב זצ"ל היו תוכניות אחרות. הרב דרש על העלייה לארץ.
נכון, הרב שילב זאת במשל לשלושה שופרות – גדול, בינוני וקטן: עלייה מתוך אידיאל של קדושת ארץ ישראל, עלייה מתוך לאומיות, ועלייה מתוך הכרח ואנטישמיות, אך בשום אופן לא הייתה זו הדרשה הקלאסית והמתבקשת. ויותר מכך, יכול היה להיראות כביכול שהרב גם קצת טעה בכתובת: היהודים שבפניהם הוא דרש הרי כבר היו בארץ. הם ישבו מולו והאזינו לו בארץ ישראל, בירושלים עיר הקודש. האם זה היה הזמן הנכון, או הציבור הנכון, לדרוש בפניו דרשה על חשיבות העלייה לארץ, דקות ספורות לפני שמיעת השופר?
אולי יעניין אתכם
ראש השנה – זמן לתשובת הכלל
נהגו ישראל שלא לומר וידוי בראש השנה, או מפני שלא לפתוח פה למקטרג (שולחן ערוך הרב אורח חיים תקפד ב), או משום שהוא יום טוב (קיצור שולחן ערוך קכט יא). מתוך כך ישנן דעות שאין לומר בתפילת אבינו מלכנו, חטאנו לפניך. ועד כדי כך הוא שיש קהילות שרצו לשנות מלומר בתפילת מוסף של ראש השנה: מפני חטאינו גלינו מארצנו (עיין ר' חיים משאש, בתוך נשמת חיים לקט הקמח מע' א).
ובכלל, יש קושי גדול להבין היאך ייתכן שבימים המשמעותיים ביותר של עשרת ימי תשובה, אי אפשר לעשות תשובה גמורה, שסיומה ועיקרה הוא הווידוי.
הדבר אולי טמון בסוד הקרבת קורבן שעיר של ראש השנה. בתורה נאמר כי יש להקריב "שעיר עיזים אחד חטאת לכפר עליכם", וזאת "מלבד עולת החודש ומנחתה…" (במדבר כט, ה-ו). הירושלמי (שבועות א, ד) שואל: "שני שעירי ראש השנה, אם כיפר הראשון על מה שני מכפר?", ומסיק שעל מה שמכפר שעיר ראש חודש, לא מכפר שעיר ראש השנה (ראה לב ירושלים שם). האחרונים אכן מתלבטים על מה שעיר זה מכפר, ואינם מכריעים (קהלת יעקב שבועות סי' א).
אלא שמדברי הרש"ר הירש עולה תשובה המתכתבת באופן ישיר עם התפילות שלנו, ובאופן בהיר. מדבריו עולה שהחטאים שעליהם השעיר מכפר אינם חטאי היחיד, ולא טעויות בהתנהגות של כל אחד ואחד. השעירים לא באו אלא על כישלונה של האומה בכללותה: "ושעיר וגו' לכפר עליכם. גם האומה בכללותה עדיין לא הגיעה לשלמותה בהווה, ומול הביטוי האידיאלי של ייעוד הכלל עדיין חסרונה ניכר. אך מקדש ה' יביא לה כפרה, וכך הוא יבטיח את המשך קיום האומה ויפתח לה פתח לעתיד חדש. במסגרת זו ישאף גם היחיד לכפר על עברו ולזכות לתחייה מחודשת" (רש"ר הירש, במדבר כט, ה).
הזכרות החטאים של האומה בתפילה אינן מתנגדות לאיסור הווידוי ולהזכרת החטאים בראש השנה. דווקא את חטאות היחיד אין אנו מזכירים, אך את חטאי הציבור, הטעויות של האומה בכללותה, אנו מזכירים, והדבר עולה לנו כווידוי. אף שבווידוי צריך לפרט את החטא, ואילו כאן אנו רק אומרים בכללות שגלינו מפני חטאינו, די בכך כשמדובר בכישלון לאומי כדי להוות תשובה ציבורית. כך עולה מפורשות מדברי מרן הרב זצ"ל בעולת ראיה: "בציבור שבישראל אין לחטא שום קביעות ודבקות, ואינו כי אם הרגל של הפעולות, לכן תשובת הציבור היא בעיקרה על להבא, שלא יעשו עוד החטאים שנעשו והורגלו, ולכן אין צריך לפרט בה בווידוי את כל הפרטים וכל ענייני התשובה. אבל בתשובת היחיד, שהיא באה לפעול גם על העבר, בעקירת הרצון שהיא כעקירת המעשה, צריך לעומת זה מעשה הווידוי המפרט את ענייני התשובה" (עולת ראיה ח"ב סדר תקיעת שופר, ד"ה שש אנוכי).
את הסוד הזה, שהדין בראש השנה איננו דין פרטי כשלעצמו, אלא רק מתוך חטא הכלל, כפרט המצוי בתוך האומה, ידעה גם השונמית. גם כתב הזוהר:
"רבי אלעזר אמר: בוא וראה בשעה שהדין שורה בעולם, לא יבקש אדם שייזכר שמו למעלה לפני הקב"ה. שהרי אם ייזכר שמו, ייזכרו גם חובותיו. מניין? מהשונמית. שאותו יום, יום טוב של ראש השנה היה והקב"ה דן את עולמו. ואז אמר לה אלישע 'היש לדבר לך אל המלך?' זהו הקב"ה שאז נקרא מלך, מלך הקדוש מלך המשפט. ותאמר 'בתוך עמי אנוכי יושבת'. איני רוצה שישגיחו בי, אלא בתוך עמי" (זהר ח"א סט, מתורגם). ההימלטות הזאת אל תוך העם יכולה להיות רק אם הדין בראש השנה הוא דין כללי, לא דין פרטי על אדם כזה או אחר כשלעצמו.
כישלון האומה בעלייה לארץ
התשובה הלאומית הכל כך נצרכת, היא תשובת העלייה לארץ, התיקון של מאיסת ארץ חמדה. כך כתב רבי יהונתן אייבשיץ: "עיקר חטאם בזמן הבית היה ירידתן למצרים… ונשתרבב מזאת חטאים גדולים. ולכך תהיה תשובתם לעתיד שלא ינטשו את נחלתם" (אהבת יהונתן, בלק). כך גם התבטא הרב זצ"ל: "התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בבירור גמור בביטויה של תורה: "ושבת עד ה' א־לוהיך", "כי תשוב אל ה' א־לוהיך" (אורות התשובה יז ב).
או אז בשנת תרצ"ד, באותה דרשה שבחורבה, הרב זצ"ל עמד וראה בעיניים כלות את חטא האומה. שוב מאיסה בארץ חמדה, שוב ישיבה על סיר הבשר. עוד פעם ישראל נדמים לצפרדע שמבשלים אותה אט אט. את הווידוי הזה של האומה, את הזכרת החטא הזה, בהיות הרב קוק המנהיג והרועה הגדול ביותר של עם ישראל, הוא מתוודה מול הקהל בירושלים. לצערנו זה לא הספיק, לא לגמרי. והתוצאות הנוראיות לא איחרו לבוא.
אולם קריאה זו אינה נוגעת רק לימיו של הרב זצ"ל בשנים שקדמו להקמת המדינה. היא מכוונת ישירות אלינו, כמעט 90 שנה לאחר מכן. גם בדורנו אנו חוזים במציאות הזאת חוזרת על עצמה: שוב יהודים יושבים בשלווה מדומה על סיר הבשר במדינות המוזהבות מעבר לים, בשעה שהגחלים האנטישמיות לוחשות ורוחות שחורות מנשבות מן המערב. אך הפעם אסור לנו בשום אופן להחמיץ את השעה. חובתנו לזעוק בכל כוחנו ולעשות כל שביכולתנו כדי שאחינו יתעוררו ויעלו ארצה במהרה.
זה הזמן לפנות באופן אישי לקרובי המשפחה ולחברים שעדיין נמצאים בגולה ולעורר אותם, ובו זמנית לקרוא לכל מנהיגי הציבור, רבנים, מחנכים ומשפיעים, להשמיע קול של התרעה ואהבה כאחד מעל כל במה אפשרית: "בואו, אחים יקרים! חושו והימלטו! הבערה כבר החלה, ובארץ המובטחת ממתין לכם מקום נפלא שנבנה באהבה ומצפה לבואכם".
בד בבד, עלינו לקבל על עצמנו כחברה את משימת קליטת העלייה בברכה ובמאור פנים, כדי להקל על אחינו השבים הביתה, ולהפוך את עצם הקריאה ל"תשובה" לאומית של חיבוק העולים והכשרת הלבבות לקראתם. את הקריאה הגדולה הזאת עלינו להשמיע השנה מכל הלב ובמלוא העוז: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר: 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' א־לוהיך ושב ה' א־לוהיך' וגו'" (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ה). אמן כן יהי רצון!
הכותב ר"מ בישיבת מעלות וראש מיזם 'רבנן דאגדתא'
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)