בגמרא (בבא בתרא ט ע"א) אמר רב פפא שבעיר שבה יש 'אדם חשוב', החלטות ציבוריות תקפות רק לאחר אישור שלו. בעקבות זאת פסק הרמב"ם (מכירה יד, יא) שיש תוקף לתקנה רק "במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה. אבל אם יש בה אדם חכם חשוב אין התנאי שלהן מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי אלא אם כן התנה עימהם ועשו מדעת החכם", וכן פסק השולחן ערוך (חושן משפט רלא, כח).
הרב בצמ"ח עוזיאל רצה להוכיח מכאן שמדובר בתקנת חכמים המתנה את תוקפה של כל החלטה מדינית או פוליטית בקבלת אישור תורני מראש (ראו למשל: שו"ת משפטי עוזיאל ד חושן משפט, מב, ד"ה וזו היא).
הקושיות על היות דין 'אדם חשוב' תקנה מחייבת
ואולם עיון בדברי הגמרא ובדברי הראשונים והאחרונים שהתייחסו לסוגיה זו, מעלה קשיים רבים על פרשנות זו. הוא תומך בכך שדין 'אדם חשוב' מבוסס דווקא על עיקרון דמוקרטי, שהציבור הוא שהעניק לאדם החשוב את הסמכות הציבורית לאשר או לדחות תקנות על פי שיקול דעתו (חשוב לציין שאין חולק שלאחר קביעת התקנה יכולים חכמי התורה לבטל אותה במקרה שהיא מנוגדת להלכה).
נפתח בכך שרב פפא קבע בגמרא שרק אם יש אדם חשוב בעיר, אין לתקנה תוקף ללא אישורו. מכך ניתן להסיק שלא בכל עיר היה אדם שמילא תפקיד זה, ומכאן שההלכה אינה מחייבת את הקהילה למנות אדם חשוב. מהדרך שבה מוצגים הדברים בגמרא ניכר שאין מדובר אפילו על המלצה למנות אדם חשוב, אלא על התייחסות לשתי האפשרויות (כשיש אדם חשוב או כשאין אדם חשוב) – כשקולות. על פי זה מובן מדוע דין 'אדם חשוב' אינו מופיע בתוספתא, שהיא מקור דין תקנות הקהל.
אולי יעניין אתכם
מהאמור עד כה ברור שאין תקנה שמחייבת את הקהילה לאתר מי מתאים להיות אדם חשוב ולמנות אותו לתפקיד זה. ועדיין ניתן לטעון שבעיר שבה יש מי שראוי לתפקיד 'אדם חשוב', חובה למנות אותו לכך. בניגוד לכך, מדברי רבי חיים בנבנישתי, בעל ספר כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חושן משפט רלא, יח), מוכח להפך. הוא עסק בתוקפה של תקנה שנתקנה בעיר שיש בה מי שראוי להיות אדם חשוב אך הוא לא מונה באופן רשמי לתפקיד זה. מסקנתו היא ש"אם אינו ממונה על הציבור, אף על פי שראוי להיות פרנס על הציבור אין הסכמתו נצרכת". מקביעה זו עולה שהקהילה אינה חייבת למנות אדם חשוב, גם אם מתגורר בעיר אדם שראוי למינוי כזה. הרי אם הייתה חייבת בכך, מן הדין היה לקבוע שעל הקהילה למנותו לתפקיד, ולקבל את אישורו לתקנותיה.
קביעה זו נסמכת על דברי רבי אליהו בן חיים, הראנ"ח (שו"ת מים עמוקים ב, נג), שהסביר שכוונת הרמב"ם כשכתב שאדם חשוב הוא חכם שעליו "לתקן מעשה המדינה" היא, "שהוא ממונה על כך. הא אם לא היה ממונה, אפילו זולתו – תנאו קיים… וכיוון שכן, הקהל אשר מנהגם לתקן כל תיקוני הקהל זקני הקהל וממוניהם. ואין מקפידים מעולם על הסכמת התלמיד חכם עימהם – אין לתלמיד חכם שביניהם דין חבר עיר".
כדברי כנסת הגדולה עולה גם מהדיון בין שני האחרונים הבאים. בשו"ת מהר"י בן לב (א, קטו) תהה "איך נתנו… רשות ויכולת לבעלי אומנות אחד לעשות תקנה לתועלתם כנגד כל בני העיר" במקום שאין בו אדם חשוב, "והלוא יש לחוש שיעשו תקנה לתועלתם ולהנאתם ויזיקו לבני העיר בהסכמתם!". מהר"י בן לב התקשה כיצד אפשרה ההלכה לקבל תקנה של מגזר או גילדה ללא פיקוח במקום שאין בו אדם חשוב, הרי יש סיכון גדול שהתקנה תפגע בכלל הציבור.
על כך השיב לו רבי אברהם די בוטון, בשו"ת לחם רב (רטז): "וכיוון שהם מתקנים לעצמם ואינם מחייבים לשום אדם על כך, למה לא יהיה כוח בידם לעשות כן? וכי עבדים הם, שלא ימשלו בעצמם לתקן הדבר הראוי להם, מבלי שיחייבו לשום אדם".
לדבריו, ריבונות הציבור מקנה לחברי גילדה זכות טבעית לתקן תקנות ללא צורך באישור כלשהו. בעיניו, הכפפה של הציבור לחובה לקבל את אישורו של גורם זה או אחר בניגוד לרצון הציבור, הופכת את הציבור ל"עבדים", ופוגעת קשות בחירותו. מכאן שהצורך באישורו של 'אדם חשוב' איננו תקנה, ואף איננו מחויב מכוח סברה.
סמכות 'אדם חשוב' מבוססת על הסכמת הציבור
בניגוד לדברי הרב עוזיאל כותב רבי יהודה עייאש, בספרו שו"ת בית יהודה (חושן משפט, א): "'אדם חשוב' – שהוא פרנס הממונה על הציבור. דאף על גב דלעניין כדי שיראה אותה תקנה אם היא ראויה לתקן, אין הדבר מסור אלא ללב מבין ויודע, וזה שייך אפילו לחכם שאינו פרנס, מכל מקום, אין הציבור מבטלין דעתם אלא לגבי הפרנס, שהוא מטפל בהם ומשגיח בענייניהם, ואליו עיניהם תלויות שמובטחים בו שיעיין וישקיף בעניינם בכל לבבו ובכל נפשו, ועצתו היא תקום, ולא לחכם דמטריד בגרסיה ולא מטריד במילי דציבורא".
לאמור, אף שיש בעיר חכמים שיכולים לבחון ביושר שכלם את הגינותן של התקנות, אין די בכך כדי להקנות להם סמכות של 'אדם חשוב', משום שסמכות זו מוקנית רק לחכם שהציבור "מבטלין דעתם" בפני דעתו, ונכונים להעניק לו מרצונם זכות וטו על החלטותיהם, משום שהוא נושא בעול הנהגת הציבור. משמע שסמכות האדם החשוב אינה נובעת מההלכה או מתקנה, אלא מהחלטת בני העיר לקבל עליהם את סמכותו ואת הצורך באישורו.
על פי זה שיקול הדעת של האדם החשוב אינו שונה באופן מהותי משיקול הדעת של נבחרי הציבור שקיבלו את ההחלטה. ההנחה היא שהאדם החשוב, בהיותו מנהיג של כלל הציבור, יוכל למנוע קבלת החלטות שגויות ומזיקות, הן לגופן והן מבחינת ההשפעה שלהן על הלכידות של הציבור. ברם, אדם חשוב יוכל למלא תפקיד זה רק אם הציבור אכן רוצה בו, ורואה בו דמות מורמת מעם ובה בעת מנהיג הנושא באחריות לציבור.
הצורך באישור 'אדם חשוב' בהחלטות לאומיות
הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חושן משפט א, נט) כתב שבימיו אין מי שמחזיק בתפקיד 'אדם חשוב' בארצות הברית. כך כתב גם מורי ורבי הרב יעקב אריאל (בתוך: משפט וצדק תראה במדינה, עמ' 54).
זאת ועוד, המוסד של 'אדם חשוב' התפתח בקהילות קטנות באופן יחסי, שבהן הייתה היכרות אישית בין בני הקהילה, ובינם לבין האדם החשוב שהם בחרו. היכרות זו אפשרה להגיע להסכמות בדבר זהותו של מי שיכהן בתפקיד של אדם חשוב, ויהיה מקובל על כל חברי הקהילה. כמו כן, אדם יחיד יכול להנהיג קהילה קטנה לאורך שנים בקלות יחסית.
לעומת זאת, אם מדובר בערי ענק המצויות בימינו, ובוודאי במדינה שלמה, קשה מאוד לאדם יחיד להיות אחראי על ההנהגה. קל וחומר כשמדובר בתלמיד חכם שברוב זמנו עוסק בתורה, ואינו פנוי להקדיש את חייו לבעיות המורכבות העומדות לפני ראשי ערים ומנהיגי מדינות. לאור כל זאת מובן מדוע אין מקבילה לדין 'אדם חשוב' ביחס לדיני המלוכה העוסקים בניהול מדינה.
הכותב הוא מנהל המחקר במכון משפטי ארץ ואב"ד ברשת 'ארץ חמדה גזית'. מאמר זה מבוסס על חלקים מספרו החדש 'משפט וצדק תראה במדינה: מבוא למשפט המנהלי העברי' בהוצאת מכון משפטי ארץ
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
