"אמא, הוא הולך!". בברכת ה"שנה טובה" ששלחתי במייל המשפחתי, אתגרתי את זיכרוני כדי לציין את כל מי שמתחיל התחלות חדשות: צעדים ראשונים של הילדים והנכדים, פעוטה שמתחילה לפגוש מטפלת חדשה (כשלא ברור למי הצעד קשה יותר, לה או לאימה), כמה וכמה עולים לכיתה א', מעברים לישיבה קטנה או תיכונית, לאולפנה, לישיבה גבוהה, לשירות הלאומי, למדרשה או לחופה. הרשימה מתארכת וההתרגשות גדולה.
ואני נזכרת באירוע מיוחד של צעדים ראשונים. הייתה זאת שעת לילה מאוחרת, קרוב לאחת אחר חצות. פתאום צלצול של טלפון. אני עונה חצי ישנה, ומעבר לקו אני שומעת את קולה הנרגש של בתי: "אמאל'ה, הוא התחיל ללכת!". למרות העייפות והשעה, כשהנכד שלי עושה את צעדיו הראשונים, הלב שלי מיד מתעורר. אני מדמיינת את בתי עומדת מולו, מופתעת ונרגשת, והיא קולטת שהילד הקטן שלה מרגע זה כבר לא יהיה בדיוק אותו ילד שהיה לפני כמה דקות. צעד אחד, ועוד אחד, והנה נפתח בפניו עולם חדש. ואני לוחשת תפילה שימשיך הנכד לגדול ולצמוח בבריאות ובנחת, ושילך תמיד בדרכים ישרות ובטוחות.
צעד קטן־גדול. אנחנו אוהבים התחלות גדולות. אבל בחיים האמיתיים רוב ההתחלות הן לא דרמטיות. הן מתחילות בצעד קטן. לפעמים אפילו בצעד שהוא נסתר מעיני כול. הצעד הזה יכול ללבוש פנים רבות: כשאנחנו סוף סוף מקבלים החלטה להתקשר למישהו שלא דיברנו איתו זמן רב, כשאישה מתחילה להקדיש יותר תשומת לב לאימה הקשישה, כשאבא מחליט להיות נוכח יותר בחיי ילדיו, כשרופא מחליט להקשיב עוד דקה למטופלת לפני שהוא פותח את התיק הממוחשב. צעדים קטנים, מעשים גדולים.
ואם בצעדים עסקינן, הרפואה מכירה היטב את כוחם של צעדים. הליכה סדירה קשורה לשיפור תפקוד הלב והריאות, לבריאות המטבולית ולמצב הרוח. ההמלצה המוכרת היא הליכה של עשרת אלפים צעדים ביום, אבל לא חייבים להתחיל בתוכנית גרנדיוזית. במקום להתחיל מיד בעשרת אלפים צעדים, כדאי להתחיל בצעד הראשון. מחקרים בפסיכולוגיה ובהתנהגות מצביעים על כך ששינויים קטנים ועקביים נוטים להיות בני קיימא יותר מהחלטות קיצוניות שמנסות לשנות את כל החיים ביום אחד. המוח האנושי מסתגל טוב יותר לשינויים שאפשר לחזור עליהם ולבנות סביבם הרגל. וכך גם קבלה שאנחנו מקבלים על עצמנו בראש השנה לא חייבת להיות גרנדיוזית. היא מתחילה בצעדים קטנים, קבלות זעירות והדרגתיות.
אולי יעניין אתכם
כשלינקולן עלה לרכבת. ההיסטוריה מלאה באנשים שעשו את הצעד הראשון בלי לדעת לאן זה יוביל. התופעה הזאת בולטת בהיסטוריה של האומה האמריקאית, שאותה למדתי לפרטי פרטים בצעירותי. בשנת 1861 עלה אברהם לינקולן לרכבת בספרינגפילד, העיר שבה חי יותר מעשרים וחמש שנה, בדרכו לוושינגטון כדי להתחיל את תקופת נשיאותו. תושבי העיר הגיעו להיפרד ממנו, והוא עצמו לא ידע מתי ישוב, אם בכלל. בתוך חודשים ספורים פרצה מלחמת האזרחים, ולינקולן מצא את עצמו עומד בפני אחד המשברים הגדולים בתולדות ארצות הברית. באותו בוקר, כשעשה את הצעד הראשון בתחנת הרכבת, בוודאי שלא הייתה לו אפשרות לראות את פני העתיד. וכך היה עם בנג'מין פרנקלין, מחותמי החוקה האמריקנית, שמבט מתעניין שלו הפך לאמירה מכוננת בתולדות ארצות הברית: בסיום הוועידה החוקתית בפילדלפיה בשנת 1787 הוא הבחין בציור של שמש על כיסאו של הנשיא ג'ורג' וושינגטון. במשך הדיונים הוא התקשה להחליט אם זו שמש שוקעת או זורחת. רק כאשר החוקה הייתה מוכנה לחתימה, הוא אמר שעכשיו הוא שמח לדעת שזאת שמש זורחת ולא שוקעת, אמירה שהפכה לסמל לתקווה לעתידה של המדינה החדשה.
במהלך מסע החיים אנחנו עומדים פעמים רבות בדיוק מול פרדות שהן בעצם התחלות חדשות. אנחנו מסיימים עבודה ולא יודעים אם איבדנו את מקומנו או קיבלנו הזדמנות למקום טוב יותר ומתאים יותר למידתנו ולצמיחתנו. בזמן שדלת נסגרת, ייתכן מאוד שנגלה פתאום שנפתחת לנו דלת חדשה. כשאנחנו נפרדים מחלום ישן, ייתכן שדווקא כעת מתפנה לנו כוח לחלום אחר, גבוה יותר. כרופאת נשים, אני פוגשת את המעברים האלה שוב ושוב. רפואת נשים היא כמעט כולה רצף של התחלות ופרדות, בין אם זאת נערה שנכנסת לראשונה למרפאה, אישה שמקבלת בשורה על היריון חדש, זוג שמתחיל מסע של טיפולי פוריות, לידה שמסיימת את תקופת ההיריון ומתחילה את ההורות, ובהמשך החיים גם פרדות מתקופת הפוריות, מהמחזוריות ומיכולות גופניות מסוימות. אפילו הלידה עצמה, שהיא אולי ההתחלה הגדולה מכולן, היא גם פרדה. בתוך השמחה על התינוק שנולד, האישה נפרדת מן ההיריון שהיה חלק מגופה במשך חודשים. כל התחלה נושאת בתוכה גם סיום.
וזה נכון גם בבית. הצעדים הראשונים של הילדים והנכדים מרגשים כל כך דווקא מפני שהם מסמנים שינוי. כל כך הרבה רגעים קטנים הופכים עם השנים לאלבום חיים שלם: הביקור הראשון בטיפת חלב, הכניסה הראשונה לגן, לישיבה, לאולפנה, לשירות הלאומי, לצבא, לחופה. אנחנו מצלמים אותם מפני שאנחנו יודעים באופן אינטואיטיבי שמה שקרה עכשיו לא יחזור. הילד שכבר הלך את הצעד הראשון לא יחזור להיות אותו ילד שעמד קודם בהיסוס. אולי גם אנחנו צריכים ללמוד מהצעדים הראשונים והמהוססים של ילדינו ונכדינו. הם לא מחכים להיות מיטיבי לכת לפני שהם יוצאים לדרך, הם פשוט מנסים. הצעד הראשון הוא מה שמעניק את הביטחון לצעד השני.
לגדול בשנה שחלפה. בראש השנה אנחנו מביטים לאחור וגם קדימה. מאחורינו יש פרדות: מדברים שלא הספקנו, מאנשים סביבנו שאיבדנו, מתוכניות שלא התממשו, ואפילו מחלקים של עצמנו שכבר לא מתאימים למי שאנחנו היום. אנחנו מביטים לאחור על השנה שחלפה ומבינים שגדלנו בה, ועכשיו אנחנו ממשיכים. המהות של חשבון הנפש לקראת ראש השנה היא הסכמה לעשות עוד צעד. ילד קטן עומד באמצע החדר, משחרר את היד של אמא שהחזיקה בו, מהסס לרגע ואז מתקדם. הוא לא יודע מהו המרחק אל הדלת. הוא לא יודע כמה פעמים ייפול ויקום. הוא מבין אינטואיטיבית, במובן הפשוט ביותר, שכדאי לו לנסות. וגם אנחנו, לקראת השנה החדשה, עושים צעד אחד קדימה. ואז עוד אחד. חיים שלמים נבנים מצעדים ראשונים, קטנים ולעיתים מהוססים, שבדיעבד אנחנו מגלים שהם היו תחילתו של מסע שלם.
לתגובות:
