דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
תוכן שיווקי

ממעונות אמונה ועד משהב: המבחן החדש של הציונות הדתית

ערב השנה החדשה חוזר אבי סולימן, יושב ראש הסתדרות הפועל המזרחי ויושב ראש משהב, לרעיון הוותיק של תורה ועבודה

פרויקט נתניה. ללא קרדיט צילום
פרויקט נתניה. ללא קרדיט צילום

"תורה ועבודה" הוא אחד הביטויים המזוהים ביותר עם הציונות הדתית, אבל כמעט מאה שנים אחרי שהפועל המזרחי הפך אותו מתפיסת עולם למפעל חיים של ממש, גם התורה וגם העבודה פוגשות מציאות ישראלית אחרת לגמרי.

העובד הישראלי של תשפ"ז אינו העובד של ראשית ההתיישבות הציונית. המשפחה הדתית־לאומית אינה חיה עוד בהכרח בשכונה הומוגנית שנבנתה סביב בית הכנסת, בית הספר ותנועת הנוער. נשים משתתפות בשוק העבודה בהיקפים גדולים יותר, פעוטות נמצאים במסגרות חינוכיות מגיל צעיר, עולם העבודה הפך תחרותי ויקר יותר, ושוק הדיור הישראלי מציב בפני זוגות צעירים משוכה שרק הולכת וגדלה.

אבל מבחינת אבי סולימן, יושב ראש הסתדרות הפועל המזרחי, דווקא המציאות החדשה מחזירה אל השולחן שאלות ישנות מאוד: מי דואג לעובד? מי מאפשר למשפחה לצאת לעבוד? מי אחראי לכך שילדים יקבלו את החינוך שהוריהם מבקשים בשבילם? והאם לציבור הדתי־לאומי עדיין יש צרכים קהילתיים ייחודיים שהמדינה צריכה להכיר בהם?

ערב ראש השנה, לסולימן חשוב לדבר דווקא על משבר כוח האדם במעונות היום של אמונה ועל האתגרים של משהב ושל הבנייה לציבור הדתי־לאומי. שני הנושאים האלה נפגשים מבחינתו במקום מאוד בסיסי בחיים של משפחה: היכולת לצאת לעבודה בידיעה שיש מי שמטפל בילדים ומחנך אותם, והיכולת לחזור בסוף היום לבית ולקהילה שמתאימים לאורח החיים. מתוך החיבור הזה הוא מבקש לקרוא מחדש את הרעיון הוותיק של "תורה ועבודה" במונחים של תשפ"ז.

אולי יעניין אתכם

כשהכיתה נשארת סגורה

שנת הלימודים תשפ"ז נפתחה בלי אחת מהתמונות שהפכו כמעט למסורת ישראלית בשנים האחרונות: הורים שממתינים עד הרגע האחרון כדי לדעת אם בתי הספר וגני הילדים ייפתחו כסדרם. אלא שבמעונות היום, השאלה אם המסגרת נפתחת אינה מסתיימת בהכרח בהסכם עם ארגון עובדים או בהחלטה של משרד ממשלתי. לעיתים הבעיה פשוטה וקשה הרבה יותר לפתרון: אין מספיק מי שיעבוד בה.

המחסור במטפלות־מחנכות במעונות היום אינו חדש. כבר בשנים האחרונות מתמודדים הארגונים המפעילים את המעונות עם קושי בגיוס ובשימור עובדות. העבודה דורשת שעות ארוכות, אחריות רבה והתמודדות יומיומית אינטנסיבית עם פעוטות, בעוד השכר אינו תמיד מצליח להתחרות בתפקידים אחרים שמציעים תנאים נוחים יותר.

מבחינת סולימן, זה כבר מזמן אינו רק מאבק מקצועי על תוספת שכר. המחסור במטפלות־מחנכות משפיע ישירות על היכולת לפתוח כיתות, לקלוט ילדים ולאפשר להורים לצאת לעבודה. בענף שבו העבודה תובענית, האחריות כבדה והשכר מתקשה להתחרות באפשרויות תעסוקה אחרות, הקושי בגיוס ובשימור כוח אדם הופך לבעיה מערכתית – כזו שפוגעת בעובדות, בהורים ובמערכת כולה.

פתחנו את שנת הלימודים, ובמערכת החינוך כולם נשמו לרווחה כשהשנה לא נפתחה בשביתה. במעונות, אתה אומר, עדיין אי אפשר לנשום לרווחה. מה המצב היום?

"במסגרת הארגונים של הסתדרות הפועל המזרחי אנחנו מייצגים גם את עובדות מעונות היום ומוסדות החינוך של אמונה. הבעיה העיקרית כפי שאני רואה אותה היום נמצאת במעונות היום. יש מקומות להרבה מאוד ילדים, אבל החיסרון הגדול הוא שקשה מאוד להשיג מטפלות־מחנכות. השכר לא גבוה והעבודה קשה מאוד. העובדות עובדות קשה משבע בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים, וכל זה נעשה במסגרת של עמותה".

לדבריו, בנקודה הזאת המדינה אינה יכולה להסתפק בפיקוח על המערכת או בסבסוד ההורים, אלא צריכה להתייחס לעובדות עצמן כחלק מהתשתית שמאפשרת למערכת להתקיים. "אני חושב שהמדינה צריכה לקחת אחריות, כמו שהיא לוקחת על גני הילדים מגיל שלוש. היא צריכה לסייע בקידום השכר, ולפחות להשוות את התנאים לאלה של עובדות ברשויות המקומיות. לא יכול להיות שעובדת באמונה תקבל פחות מסייעת ברשות מקומית, שיש לה גם תנאים טובים יותר. המדינה צריכה להיכנס לעובי הקורה ולהיכנס מתחת לאלונקה הזאת שנקראת שכר עובדות מעונות היום".

ההשוואה לסייעות ברשויות המקומיות אינה מקרית. מבחינתו, כל עוד העובדת יכולה לבחור בעבודה דומה יחסית שמציעה לה שכר או תנאים טובים יותר, קשה לצפות מהמעונות לפתור את המחסור באמצעות גיוס בלבד. אפשר לפרסם מודעות דרושים, אפשר לנסות לגייס עוד עובדות, אבל בסופו של דבר העובדת עושה את החשבון שלה.

לא רק הבעיה של המטפלות

קל למסגר את הסוגיה כמאבק שכר של קבוצת עובדים אחת. אלא שמעונות היום הם אחת מאותן מערכות שחשיבותן הכלכלית ניכרת דווקא כשהן אינן פועלות. כיתה שאינה נפתחת אינה משאירה רק תקן לא מאויש. היא משאירה בבית פעוט, ולצידו בדרך כלל גם הורה שאמור היה לצאת לעבודה. זה אחד הפרדוקסים של שוק העבודה המודרני: ככל שהחברה מבקשת להגדיל את שיעור ההשתתפות בתעסוקה, כך היא תלויה יותר באנשים שמאפשרים להורים אחרים לצאת לעבוד. המטפלות במעונות נמצאות בתחילת השרשרת הזאת. כשהן חסרות, ההשפעה אינה נעצרת בשער המעון.

אצל אמונה נוסף למשוואה הזאת גם ממד אחר. הרשת אינה רואה במעון שירות שמרטפות בלבד, אלא מסגרת חינוכית עם זהות דתית־לאומית. מבחינת סולימן, המשמעות היא שגם פתרונות כוח אדם שיכולים להרחיב את מאגר העובדים במסגרות אחרות אינם בהכרח מתאימים למסגרת שמבקשת להקנות לילדים כבר בגיל הרך תכנים, מסורת ואורח חיים יהודי.

אבל המחסור במטפלות אינו בעיה ייחודית לאמונה. מה בכל זאת הופך את ההתמודדות שלכם לשונה?

"במעונות אחרים אפשר לפתור חלק מהבעיה באמצעות הכנסת עובדים ממגזרים אחרים. אצלנו באמונה מחנכים ליהדות ולמסורת ישראל, ולכן אנחנו לא יכולים לעשות את זה באותה צורה. מבחינתנו לזהות של מי שמחנך את הילדים יש משמעות. חינוך זה לחנך את הילד לדברים, לא רק להיות איתו במשך היום".

הוא מספר על הביקורים שלו במעונות ועל הרגעים שבהם הרעיון הגדול של חינוך יהודי הופך מבחינתו למוחשי. "אני פוגש את הילדים כשאני מגיע למפגשים עם העובדות, ורואה ילדים קטנים, מגיל חצי שנה ועד שלוש, שמתחילים להגיד 'שמע ישראל'. תשמעי, זה מרגש מאוד. זה נשאר להם לכל החיים. צריך לגדל ילדים עם קשר למסורת ישראל".

אפשר כמובן להתווכח על גבולות תפקידה של מסגרת חינוכית בגילים הצעירים כל כך, ועל הדרך שבה נכון לשמר את אופייה הדתי של מסגרת בתוך שוק עבודה מגוון. מבחינת סולימן, עם זאת, השורה התחתונה פרקטית מאוד: כאשר מאגר העובדות שממנו ניתן לגייס מצומצם ממילא, שכר נמוך הופך את המשימה לקשה עוד יותר. "אנשים לא מוכנים לבוא בלי שכר הולם והוגן, והמדינה לא נותנת את דעתה לעניין הזה. זה הכאב הכי גדול כשאתה מגיע למקומות ורואה כיתה סגורה מתוך שלוש או ארבע כיתות כי אין עובדות. אנחנו צריכים להיכנס לעניין הזה חזק מאוד". כיתה סגורה היא אולי הביטוי המוחשי ביותר למשבר הזה. לא נתון בטבלה ולא דיון תקציבי, אלא חדר שנועד להיות מלא בילדים ונשאר סגור משום שאין מי שיפעיל אותו.

מאחורי המאבק של סולימן מסתתר ויכוח רחב הרבה יותר על מקומה של המדינה בחינוך בגיל הרך. מגיל שלוש מערכת החינוך הציבורית כבר נתפסת בישראל כחלק מובן מאליו כמעט מהאחריות הממשלתית. מתחת לגיל הזה התמונה מורכבת בהרבה. המדינה מפקחת, מתקצבת ומסבסדת בדרכים שונות, אך חלק ניכר מהמסגרות מופעל באמצעות ארגונים ורשתות. התוצאה היא מערכת שבה החלטות על תקינה, שכר, סבסוד ותעריפים נפגשות בסופו של דבר בתוך אותה כיתה עם פעוטות ועם עובדת שצריכה להחליט אם משתלם לה להישאר במקצוע.

בשנים האחרונות ניסו העובדות והארגון המייצג אותן לשפר את השכר והתנאים באמצעות מאבקים והסכמים שונים, אך מבחינת סולימן הבעיה המבנית נותרה בעינה: כל עוד השכר במעונות אינו מתקרב לזה שמוצע בתפקידים דומים במערכת הציבורית, יהיה קשה לייצר יציבות בכוח האדם ולהבטיח שכל הכיתות ייפתחו באופן סדיר.

הטענה שלו כלפי המדינה אינה שהיא צריכה בהכרח להפוך את כל המעונות למוסדות ממשלתיים, אלא שהיא אינה יכולה להתייחס לגיל לידה עד שלוש כאל תחום שנמצא מחוץ לאחריותה. אם היא רוצה שההורים יעבדו, אם היא מפקחת על המעונות ואם היא רואה בחינוך בגיל הרך יעד ציבורי – היא צריכה, לדבריו, לקחת אחריות גם על התנאים שמאפשרים למערכת הזאת להתקיים.

ויש כאן גם שאלה חברתית רחבה יותר. במשך שנים השיח סביב מעונות היום בישראל התמקד במידה רבה במחיר שמשלמים ההורים. זה מובן, למשפחה צעירה מדובר באחת ההוצאות הגדולות בתקציב החודשי. אבל מאחורי מחיר המעון נמצאת גם המשכורת של מי שמגיעה אליו בכל בוקר. כאשר רוצים בו זמנית מחיר נגיש להורים, כוח אדם איכותי, יחס ראוי בין מספר המטפלות למספר הילדים ושכר שמאפשר לשמר עובדות – מישהו צריך לממן את הפער.

מבחינת סולימן, הכתובת היא המדינה. והשאלה הזאת מחזירה את הפועל המזרחי במידה רבה אל נקודת המוצא שלו: ההבנה שעבודה אינה מתקיימת בחלל ריק. כדי שאדם יוכל לצאת לעבוד, צריך לבנות סביבו מערכת – חינוך לילדיו, קהילה, דיור ומוסדות. לפני תשעים שנה המערכת הזאת נראתה אחרת. באופן מפתיע, חלק מהשאלות נשארו כמעט זהות.

מהמעון ועד הבית

כאן נכנסת לתמונה משהב. אם המאבק על עובדות אמונה מייצג את הצד של העבודה, משהב מספרת את הסיפור של בניין הארץ באופן כמעט מילולי. החברה הוקמה לפני יותר מ־90 שנה כחלק מהמערכת הכלכלית והחברתית שבנתה הסתדרות הפועל המזרחי. סולימן, שמכהן כיושב ראש הסתדרות הפועל המזרחי, עומד גם בראש דירקטוריון החברה. אבל כשהוא מדבר על משהב, הוא אינו מתחיל בנדל"ן, במספר יחידות הדיור או בפרויקטים חדשים. הוא חוזר דווקא לתפיסה שעמדה מאחורי הקמתה: בניית מערכת חיים שלמה לציבור הדתי־לאומי.

מעונות אמונה ומשהב נראים לכאורה כמו שני עולמות שונים לחלוטין. במעונות אתם מייצגים עובדים, במשהב מדובר בחברת בנייה. איפה החיבור?

"משהב נבנתה במקור שלה לפני יותר מ־90 שנה. אבותינו תכננו את כל המהלך של הציבור הדתי־לאומי. מלכתחילה בנו מוסדות ומעונות יום כדי לשמור על הילדים הקטנים ולחנך אותם. אחר כך היו מוסדות המזרחי, ובהמשך הקימו ישיבות תיכוניות, אוניברסיטה וגם בתי אבות. עשו סדר מההתחלה ועד הסוף".

ובתוך המעטפת הזאת, הוא אומר, היה ברור שגם לשאלת המגורים צריך להיות פתרון. "הקימו גם חברת בנייה כדי שלציבור הדתי־לאומי יהיו שכונות מגורים. עד היום יש בארץ בהרבה מקומות מה שנקרא 'שכונות משהב'. חברת משהב בנתה בארץ יותר מ־100 אלף יחידות דיור במקומות שונים, ושכונות משהב התבססו על הציבור הדתי־לאומי. בתוך המתחם היו בתי כנסת, גני ילדים וכל מה שהציבור צריך".

הרעיון היה פשוט, אבל רחב בהרבה ממכירת דירות. השכונה לא נבנתה כאוסף של בניינים בלבד. היא נועדה ליצור מרחב שבו משפחה דתית יכולה לקיים אורח חיים קהילתי – מוסדות חינוך בקרבת הבית, בית כנסת, שכנים בעלי צרכים דומים ותשתית שמאפשרת לקהילה להתקיים. במובן הזה, משהב היא עוד חוליה בשרשרת שסולימן מתאר: המעון לילד הצעיר, מערכת החינוך בהמשך הדרך, מוסדות הקהילה ולבסוף גם הבית והשכונה.

האם לציבור הדתי יש עדיין צרכים משלו?

דווקא כאן סולימן מצביע על שינוי שהוא מתקשה להשלים איתו. לדבריו, האפשרות לתכנן כיום שכונות המיועדות במפורש לציבור הדתי־לאומי מוגבלת הרבה יותר, משום שהמדינה אינה רואה בציבור הזה קבוצה עם אורח חיים שמצדיק תכנון מגורים ייעודי. "המדינה עצרה לנו את האפשרות לבנות שכונות לציבור הדתי־לאומי", הוא אומר. "לערבים ולחרדים מאפשרים לבנות שכונות שמתאימות להם, כי אומרים שיש להם אורח חיים מיוחד, ולנו אומרים: אתם כמו כולם, אין לכם אורח חיים מיוחד".

מאחורי הטענה הזאת מסתתרת שאלה מעניינת הרבה מעבר לעולם הנדל"ן: עד כמה הציונות הדתית של תשפ"ז היא עדיין קהילה מובחנת, ועד כמה היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים הישראלי? מצד אחד, ההשתלבות הזאת היא במידה רבה סיפור הצלחה. בני ובנות הציונות הדתית נמצאים כיום בכל תחומי החיים – בכלכלה, באקדמיה, בתקשורת, במערכת הביטחון, במגזר הציבורי ובעולם העסקי. מצד שני, ההשתלבות אינה מוחקת בהכרח צרכים קהילתיים: הליכה לבית הכנסת בשבת, מוסדות חינוך מתאימים, עירוב, חיי קהילה והיכולת לחיות במרחק הליכה משירותים חיוניים בשבת ובחג.

גם בתוך הציבור הדתי־לאומי עצמו השתנתה התמונה. זהו כבר מזמן לא ציבור אחיד שמבקש כולו לגור באותו סוג של שכונה. יש מי שמעדיפים קהילה דתית מובהקת ויש מי שמבקשים דווקא עירוניות מעורבת, יש משפחות שבוחרות ביישובים קהילתיים לצד משפחות שמעדיפות את מרכזי הערים. אבל גם בתוך המגוון הזה, סולימן מבקש שהמדינה לא תניח שעצם ההשתלבות בחברה הכללית ביטלה את הצרכים הייחודיים.

הוויכוח על שכונה דתית נוגע אפוא לא רק בשאלה מי גר איפה, אלא בשאלה כיצד מתכננים קהילה בעולם שבו החברה הישראלית מבקשת מצד אחד אינטגרציה ומצד שני הכרה באורחות חיים שונים. משהב עצמה כבר אינה יכולה להסתמך רק על המודל ההיסטורי של הקמת שכונות חדשות. שוק הנדל"ן השתנה, הקרקעות הפנויות במרכזי הערים הצטמצמו, מחירי הקרקע עלו, והבנייה החדשה עוברת יותר ויותר גם אל תוך המרקם העירוני הקיים. כאן נכנס אחד התחומים שסולימן מבקש להדגיש בפעילות החברה כיום: ההתחדשות העירונית.

בניין הארץ עובר לפינוי־בינוי

"בשנים האחרונות אנחנו בונים בהרבה מקומות בארץ", אומר סולימן. "בהתחדשות עירונית אנחנו היינו מהמובילים במדינה. מבחינתנו זה גם לשפר את הדיור וגם לתת לאנשים ביטחון פיזי. שיהיו להם ממ"דים, שיהיו מעליות, שתהיה להם דירה מרווחת וחדשה יותר".

המציאות הביטחונית של השנים האחרונות העניקה למילים "ביטחון פיזי" משמעות שונה לחלוטין מזו שהייתה להן בעבר. בבניינים ישנים רבים בישראל אין מרחב מוגן דירתי, ולעיתים גם הדרך למרחב המוגן אינה פשוטה. בשביל משפחות עם ילדים קטנים, קשישים או אנשים שמתקשים בניידות, דקות ואף שניות של התרעה הופכות את השאלה אם יש ממ"ד בתוך הדירה לעניין מהותי הרבה יותר משדרוג נדל"ני.

כך מה שנתפס במשך שנים בעיקר כמהלך שנועד להשביח נכסים, להוסיף מעליות, מרפסות וחניות ולחזק את המבנה למקרה של רעידות אדמה, קיבל בשנים האחרונות גם ממד ביטחוני ברור. בשביל משהב, ההתחדשות העירונית היא גם דרך להתאים את הפעילות של חברה שנולדה במציאות של בניית שכונות חדשות למציאות הישראלית של המאה ה־21. פעם בניין הארץ היה במידה רבה יציאה אל שטח חדש והקמת שכונה כמעט מן היסוד. היום, במרכזים העירוניים הצפופים, בניין הארץ יכול להיות דווקא הריסה של בניין בן עשרות שנים והקמתו מחדש.

אבל האתגר אינו רק הנדסי. התחדשות עירונית תלויה בכדאיות כלכלית, בשווי הקרקע, במספר הדירות שניתן להוסיף, בהסכמת הדיירים ובהליכי תכנון שיכולים להימשך שנים. במקומות שבהם ערכי הקרקע גבוהים, קל יותר ליצור את המשוואה שתאפשר ליזם להחליף דירות ישנות בחדשות, אך במקומות אחרים המשוואה מורכבת הרבה יותר. וזו נקודה שבה גם החזון החברתי פוגש את המציאות העסקית. משהב היא אולי חברה שנולדה מתוך אידאולוגיה, אבל היא פועלת כיום בתוך שוק נדל"ן תחרותי ונדרשת, כמו כל חברה יזמית, לנהל פרויקטים כלכליים בני קיימא.

סולימן מבקש להדגיש בהקשר הזה גם את הוותק והיציבות של החברה. בעולם שבו רוכשי דירות ודיירים בפרויקטים של התחדשות עירונית נדרשים לתת אמון בחברה שתלווה אותם במשך שנים, מבחינתו זהו נכס בפני עצמו. "משהב היא חברה ותיקה, בונה ויציבה", הוא אומר. "היתרון של משהב הוא היציבות, וזה חשוב מאוד כשאנשים באים לעשות עסקאות. זו אחת החברות היציבות במשק, ברוך ה'. אנחנו נמצאים שם, עוזרים ומנסים לעשות מה שאפשר".

אותו חזון, כלים אחרים

המעבר משכונות משהב ההיסטוריות לפרויקטים של התחדשות עירונית ממחיש אולי יותר מכול את השינוי שעברה הציונות הדתית עצמה. לפני 90 שנה היה קל יחסית להגדיר את המשימה: לבנות מוסדות, להקים שכונות וליצור תשתית פיזית וחברתית לציבור שנמצא בתהליך של התבססות. היום הציבור הזה כבר אינו נמצא בשולי החברה הישראלית. הוא חלק מהנהגתה, מכלכלתה וממוסדותיה. דווקא ההצלחה הזאת מעוררת שאלה חדשה: מה תפקידם של המוסדות ההיסטוריים שלו כשהציבור שהם נועדו לשרת כבר אינו זקוק בהכרח לאותם פתרונות שהיו נחוצים לדור המייסדים?

התשובה של סולימן היא לא לוותר על המוסדות, אלא להתאים את המשימה. במקום להקים רק שכונות חדשות – לחדש בניינים קיימים. במקום לדבר רק על עצם הזכות לעבוד – לדבר על שכר שמאפשר להתפרנס. במקום להסתפק בכך שיש מעון – לוודא שיש מי שיעבוד בו. ובמקום להניח שהשתלבותו של הציבור הדתי־לאומי בחברה הישראלית פתרה את שאלת הזהות שלו – להמשיך לשאול אילו צרכים ייחודיים עדיין דורשים מענה. זהו, במידה רבה, "תורה ועבודה" בגרסת תשפ"ז: פחות סיסמה על כרזה, ויותר שאלות יומיומיות על משכורת, מסגרת לילדים, דירה וממ"ד.

אחרי המעונות והדירות, העובדות והקהילות, אני מבקשת מסולימן להתרחק לרגע מהסוגיות הקונקרטיות ולהסתכל על התמונה הרחבה. הוא נמצא שנים רבות בהנהגת הסתדרות הפועל המזרחי וראה מקרוב לא רק את השינויים בשוק העבודה, אלא גם את השינוי שעברה הציונות הדתית עצמה. מי שנולדה כתנועה שחיברה במפורש בין תורה, עבודה, התיישבות, חברה וכלכלה, מזוהה בשיח הציבורי והפוליטי של השנים האחרונות במידה רבה עם סוגיות אחרות.

אחרי כל כך הרבה שנים, מה השתנה יותר – העובד הישראלי או הציונות הדתית?

"שניהם השתנו", הוא משיב.

אבל כשהוא מדבר על הציונות הדתית, יש בתשובה שלו גם ביקורת מבית. "הציבור הדתי־לאומי השתנה מבחינת הייצוג שלו. היום בכנסת יש את מפלגת הציונות הדתית, שכולנו רוצים בהצלחתה, והיא הרימה דגל חזק מאוד בנושא ההתיישבות. אבל מצד שני יש גם את הצרכים של עמך ישראל. קחי את מעונות היום, קחי את הצרכים של העובד הדתי במדינה הזאת, קחי את נושא שמירת השבת במרחב הציבורי".

לדבריו, המיקוד בדגל אחד בא במידה מסוימת על חשבון חלקים אחרים מהתפיסה ההיסטורית של הציונות הדתית. "הציונות הדתית הלכה קצת לדגל אחד וקצת הזניחה תחומים אחרים. אני חושב שהיה צריך להרים חזק יותר גם את הדגל של דת וחברה, של תורה ושל כל הדברים האלה".

יש משמעות מיוחדת לדברים כשהם נאמרים מפיו של מי שעומד בראש ארגון ששמו עצמו משמר את המילה "פועל". בעידן שבו השיח הציבורי בציונות הדתית מתמקד פעמים רבות בהתיישבות, ביטחון, משפט וזהותה היהודית של המדינה, סולימן מבקש להחזיר אל המילון גם את המטפלת במעון, את העובד שמבקש תנאים טובים יותר ואת המשפחה שמחפשת קהילה שבה תוכל לחיות. לא כתחליף להתיישבות ולא כהתנערות ממנה. סולימן עצמו מדגיש שהוא רוצה בהצלחתה ורואה בה חלק מהותי מהציונות הדתית. הטענה שלו אחרת: התיישבות אינה יכולה להיות הדגל היחיד. אם "תורה ועבודה" הייתה מלכתחילה תפיסה שביקשה לחבר בין עולם הרוח לבין חיי המעשה, הרי שחיי המעשה כוללים גם את המקומות הפחות חגיגיים והפחות אידאולוגיים לכאורה – תלוש השכר, המעון של הילד, תנאי העבודה והיכולת לרכוש או לשפר בית.

העובד של היום רוצה יותר

אבל גם העובד שסולימן מבקש לייצג אינו אותו פועל שעל שמו נקראה התנועה לפני כמאה שנה. רמת החיים עלתה, הצריכה השתנתה והציפיות ממקום העבודה התרחבו. משכורת שבעבר הייתה אמורה לספק בעיקר קורת גג, מזון וביגוד נדרשת כיום לממן עולם שלם של צרכים שהדורות הקודמים כלל לא הכירו – מטכנולוגיה ותחבורה ועד פנאי, חוגים ועלויות דיור גבוהות בהרבה.

סולימן אינו מנסה לייפות את השינוי הזה או להתגעגע לעולם שבו העובד הסתפק במועט. "כולנו רוצים קצת יותר להרוויח", הוא אומר. "השפע במדינה ובעולם גורם לכולם לצרוך עוד ועוד ועוד. מה שהיה מספיק פעם במשכורת לא מספיק היום לצרכים של היום". מכאן, מבחינתו, נגזרת גם האחריות של ארגון עובדים במציאות החדשה. "צריך לשפר את המצב של העובדים. אין ברירה. אי אפשר להחזיר את העובדים אחורה ולהגיד: בואו נחיה חיי צנע. מה שהיה אז – לא עובד היום".

יש במשפט הזה כמעט את כל המרחק שעברה תנועת "תורה ועבודה". העבודה כבר אינה רק ערך אידאולוגי או אמצעי להשתתפות בבניין הארץ. בשביל רוב הישראלים היא קודם כול הדרך לממן את החיים שהם מבקשים לעצמם ולילדיהם. אבל דווקא כאן שני הנושאים שסולימן ביקש לדבר עליהם בתחילת השיחה מתחברים מחדש. מטפלת במעון אמונה רוצה לקבל שכר שיאפשר לה להתפרנס מעבודתה. ההורה שמפקיד אצלה את ילדו זקוק למעון כדי שיוכל לצאת לעבוד בעצמו. אחר הצהריים שניהם חוזרים אל אותה מציאות ישראלית שבה רכישת דירה הפכה למשימה קשה, ומי שכבר גר בבניין ותיק מגלה שהתחדשות עירונית יכולה לקבוע לא רק את ערך הנכס שלו, אלא גם אם יהיה לו ממ"ד בפעם הבאה שתישמע אזעקה. העבודה, החינוך והדיור אינם אפוא שלושה נושאים נפרדים. הם שלוש שכבות של אותם חיים.

בין אידאולוגיה לחיי היום־יום

יש משהו כמעט סמלי בכך ששני הנושאים שסולימן בוחר להציב על סדר היום לקראת השנה החדשה אינם נמצאים בדרך כלל בראש רשימת הנושאים המזוהים עם הציונות הדתית בשיח הציבורי. מעונות יום והתחדשות עירונית אינם יוצרים בדרך כלל כותרות אידאולוגיות גדולות, אבל הם קובעים במידה רבה איך ייראו חייהן של משפחות רבות. השאלה אם תהיה מטפלת במעון קובעת אם ההורה יוכל להגיע לעבודה. השאלה כמה המטפלת תרוויח קובעת אם היא תישאר במקצוע. השאלה אם זוג צעיר ימצא דירה בסביבה שמתאימה לאורח חייו יכולה לקבוע היכן יקים את משפחתו. והשאלה אם בניין ישן יעבור התחדשות יכולה לקבוע אם למשפחה שגרה בו יהיה מרחב מוגן.

אלה אינן שאלות קטנות יותר משאלות אידאולוגיות. הן פשוט מתרחשות בשגרה. ואולי זו גם הסיבה שסולימן חוזר שוב ושוב לאחריות המדינה. בשני התחומים שעליהם הוא מדבר, השוק לבדו אינו מספק מבחינתו את כל התשובות. במעונות, שכר נמוך מקשה לגייס כוח אדם אבל העלאת המחיר להורים אינה בהכרח פתרון אפשרי. בדיור, הצורך לחדש ולמגן בניינים אינו תמיד חופף למקומות שבהם קיימת כדאיות כלכלית גבוהה.

בשני המקרים נדרש מפגש בין אחריות ציבורית לבין יכולת כלכלית. זה גם המקום שבו המושג הוותיק "תורה ועבודה" מקבל משמעות פחות נוסטלגית. לא ניסיון לשחזר את המציאות שבה הוקמה הפועל המזרחי, אלא לשאול מה מתוך תפיסת האחריות של אותה תקופה עדיין רלוונטי למציאות אחרת לחלוטין.

אותה שאלה, אחרי תשעים שנה

אולי משום כך, למרות כל מה שהשתנה, המודל שהפועל המזרחי ניסה לבנות לפני כמעט מאה שנה נשמע פתאום פחות ארכאי מכפי שאפשר היה לחשוב. מייסדיו לא הסתפקו בארגון עובדים במובן הצר. הם ביקשו לבנות מעטפת חיים: עבודה, חינוך, מגורים, מוסדות קהילה ומענה לשלבים שונים בחיים. המציאות הישראלית הפכה מאז גדולה, מורכבת ומגוונת לאין שיעור, וחלק גדול מהתפקידים האלה עבר למדינה, לרשויות המקומיות ולשוק הפרטי. אבל החיבור ביניהם לא נעלם. כשהמעון אינו פותח כיתה בגלל שאין מטפלת, ההורה מתקשה לצאת לעבוד. כשהשכר אינו מאפשר לעובדת להתפרנס, אין מי שיפתח את הכיתה. כשמחירי הדיור מרחיקים זוג צעיר מהקהילה שבה ביקש לחיות, משתנה גם המבנה הקהילתי. וכשבניין ישן אינו ממוגן, שאלת הדיור הופכת בתוך רגע לשאלת ביטחון.

בתוך כל אלה מבקש סולימן להחזיר לשיח הציוני־דתי את החלק החברתי־כלכלי שלו. לא מדובר בניסיון לחזור אל ימי הפועל עם הטורייה, אל חיי הצנע או אל שכונה שבה כולם בהכרח נראים וחושבים אותו הדבר. להפך, הוא מכיר בכך שהעובד השתנה, הצרכים השתנו וגם הציבור הדתי־לאומי השתנה. אבל לטענתו, דווקא משום כך נדרש עדכון של "תורה ועבודה" ולא ויתור עליו. בגרסת תשפ"ז, העבודה היא גם שכר הוגן למטפלת־מחנכת. התורה היא גם השאלה איזה חינוך פוגש פעוט במעון. בניין הארץ הוא גם התחדשות עירונית, ממ"ד ומעלית. והקהילה היא כבר לא בהכרח שכונה שבה כולם זהים, אבל עדיין זקוקה למרחב שמאפשר לה לקיים את אורח חייה.

ערב השנה החדשה, בין כיתה במעון שלא נפתחה בגלל מחסור בעובדות לפרויקט מגורים שמבקש להחליף בניינים ישנים בבתים חדשים וממוגנים, הפועל המזרחי מוצא את עצמו שוב באותה נקודת מפגש שהעניקה לו את שמו. אחרי יותר מ־90 שנה, הכלים אחרים, המספרים אחרים והחברה הישראלית אחרת לחלוטין. אבל השאלה הבסיסית נשארה כמעט כשהייתה: איך מחברים בין אמונה ובין החיים עצמם – בין הערכים הגדולים ובין המשכורת בסוף החודש, בין הרצון לגדל ילדים בדרך מסוימת ובין מי שיטפל בהם בבוקר, ובין הרעיון של בניין הארץ לבית שבו משפחה יכולה באמת לחיות.

ואולי זה גם המבחן שסולימן מציב בפני הציונות הדתית בפתחה של תשפ"ז: לזכור שבין הדגלים הגדולים נמצאים גם חיי היום־יום. העובדים, הילדים, הבתים והקהילות. החלקים הפחות רועשים של המפעל הציוני, שבלעדיהם קשה מאוד לבנות את כל השאר.

 

 

 

מה לקרוא עכשיו