שירה הלוי
ביום חמישי, בשעה 5:20 בבוקר, בזמן שרוב בני הנוער בישראל עדיין ישנים, באולפנת רגבים בגולן כבר מתחיל היום. בשאר ימות השבוע זוכות התלמידות לעוד 20 דקות של חסד, אז "מעגל הכוח" מתחיל ב־5:40. מי שמגיעה ב־5:41 כבר לא מצטרפת ליציאה לעבודה.
אחרי לימוד קצר, תפילה וארוחת בוקר, ב־6:30 הגלגלים זזים. התלמידות מתפזרות בין משקים חקלאיים ברחבי הגולן, לא לפי המקום שבו הכי נעים לעבוד ולא לפי החברות שאיתן היו רוצות להעביר את הבוקר. רכזת העבודה משבצת אותן לפי שאלה אחרת לגמרי: איפה צריכים אותן היום. הן עובדות כחמש שעות, חוזרות לאולפנה, וב־13:00 מתחילות יום לימודים מרוכז שנמשך עד לקראת 17:00. כולן ניגשות לבגרות מלאה. אחר כך, בין 17:00 ל־22:00, מתחיל בית המדרש – לימוד, שיח, שירה וחיי קבוצה.
את סדר היום הזה קשה לקרוא בלי להתעייף מעט. ובכל זאת, לאה קלינשפיז, מנהלת אולפנת רגבים בגולן, לא מתארת נערות שנגררות מהמיטה. להפך, לדבריה הביקוש למסגרת גדול כל כך, שהאולפנה נאלצת לקבל רק כשישית מהמועמדות.
אולי יעניין אתכם
איך גורמים לנערות בדור המסכים לרצות בכלל ללמוד במסגרת כזאת?
"אני חושבת שהדור הזה מלא בכוחות והוא זקוק למשמעות", אומרת קלינשפיז. "כגודל הכוחות כך גודל המשמעות. הבנות שלנו לא מיוחדות בשום צורה. הן הכי רגילות שיש בארץ. הן הבנות של הדור הזה, שבסך הכול יצקו להן לתוך סדר היום את ה'למה'. ברגע שיצקנו את הלמה, הן יודעות שהחקלאי זקוק להן, הן יודעות שהעבודה שלהן משמעותית. והלמה הזה נותן בוסט של כוחות שאת לא מאמינה".
המילה הזאת, "למה", חוזרת שוב ושוב בשיחות עם אנשי עמותת רוח הגולן. לפעמים היא לובשת צורה של שדה חקלאי, לפעמים של פנימייה טיפולית, לפעמים של בית מדרש, חדשנות טכנולוגית או גרעין שירות לאומי. ככל שמנסים להבין מה מחבר בין המוסדות השונים של העמותה, מתברר שאולי דווקא השונות ביניהם היא הסיפור.
תחת אותה קורת גג ארגונית פועלות מסגרות חקלאיות, ישיבות ואולפנות, ישיבות הסדר, מוסדות המשלבים לימודי מקצוע וטכנולוגיה, כפר נוער לנערות שנשרו או נמצאות בסכנת נשירה, מדרשות ותוכניות לבנות שירות לאומי. חלק מהצעירים מתחילים את הבוקר במטע, אחרים בכיתה או בבית המדרש. חלקם בעלי יכולות גבוהות שמסגרת לימודים רגילה אינה מצליחה לספק את סקרנותם, אחרים מגיעים אחרי שמערכת החינוך כבר התקשתה למצוא להם מקום.
אין טביעת אצבע חינוכית
"אני לא מחפש את אותה טביעת אצבע חינוכית בכל המוסדות", אומר הרב אברהם ליפשיץ, המנהל החינוכי של עמותת רוח הגולן. מבחינתו, החיבור נמצא קומה אחת מעל השאלה אם התלמיד מחזיק מעדר, מחשב או גמרא. "התפיסה הכוללת אומרת שאנחנו עוסקים בדברים שהם אידיאליסטיים, אנחנו רואים בחברה הישראלית ערך גדול ורוצים להיות שותפים בכל מקום שבו אפשר להשפיע טוב על החברה הישראלית. השאלה היא תמיד איך הרעיון הגדול מתחבר לעולם המעשי".
כשהוא אומר "בכל מקום", הוא מתכוון לכך כמעט מילולית. ליפשיץ מדבר על פעילות בקרב הציבור החרדי, על מסגרות המשלבות תורה עם מקצוע ושירות צבאי, על תוכניות לצעירות מחו"ל שמגיעות לשירות לאומי בארץ ועל התרחבות למקומות שבהם העמותה מזהה צורך חברתי או לאומי.
כך היה גם כשישיבת אורות שאול הצטרפה לרשת. לדבריו, התנאי של מנכ"ל העמותה היה שהיא תפעל בדרום תל אביב לא רק כדי ללמוד תורה בתוך עצמה, אלא גם כדי להיות חלק מהמרקם המקומי. בכך, הוא אומר, מבקשת הרשת לבטא שוב ושוב את אותה שאיפה: לא להסתפק במוסד חינוכי שמתפקד היטב בין ארבעת קירותיו, אלא לשאול מה הוא עושה בתוך החברה שסביבו.
גבי חמו, שמנהל את רוח הגולן מאז 1998, מנסח את העיקרון באופן פשוט יותר: "החלטנו בעמותה שאנחנו מצטרפים, בונים, יוצרים ויוזמים כל דבר שיש לו ערך חינוכי או חברתי במדינת ישראל. החברה הישראלית מורכבת מהרבה גוונים, והחלטנו לא לטפל רק בגוון אחד".
חמו מתאר את הכיתה הקלאסית כמעט כמו מוצר שלא עודכן עשרות שנים: מורה עומד מול תלמידים, מדבר רוב הזמן, והילדים נדרשים לשבת ולהקשיב. "פעם המעמד של המורה נבע גם מהידע שלו", הוא אומר. "הוא היה מקור הידע. היום מקור הידע הוא כבר לא רק המורה. הוא נמצא במקלדת ובמסך. לכן צריך לשנות את השיטה. המורה צריך להפוך יותר למנחה".
מאחורי הביקורת הפדגוגית מסתתרת גם ביקורת על נקודת המבט. לדבריו, המערכת שואלת לא פעם איך לגרום לילד להסתדר בתוכה, במקום לשאול אם היא עצמה בנויה נכון בשבילו. "איך ילד נורמלי יכול לשבת עשר שעות על כיסא ולשמוע כל היום?" הוא שואל. "המורה יוצא כל 45 דקות, יש לו חדר מורים וקפה ומקום לנוח. הילד נשאר שם. מי פה נותן שירות למי?"
"לא צריך לתת להם ריטלין. צריך לתת להם מעדר"
אצל חמו, החיבור לחקלאות אינו נוסטלגיה רומנטית לשדות של פעם. הוא מספר שדווקא חלק מהתלמידים בעלי היכולות הגבוהות זקוקים למסגרת למידה אחרת. "יש ילדים שבתוך עשר דקות מבינים את מהלך השיעור, יודעים מה המורה רוצה וכבר מבינים מה יהיה בסוף. אחרי עשר דקות משעמם להם", הוא אומר, "לא כי יש להם בעיית קשב שצריך לתת בגללה ריטלין. להפך – צריך לתת להם מעדר".
המשפט מחויך, אבל מאחוריו עומדת תפיסה רצינית: אם הלמידה מתקיימת רק דרך הראש, חלק מהכוחות של התלמיד כלל אינם נכנסים למשחק. ברגבים, התלמידים והתלמידות אינם נשלחים לעבוד לבדם. גם אנשי הצוות יוצאים איתם. מחנך ותלמיד יכולים לעמוד כתף אל כתף בכרם במשך שעות, לעבוד ולדבר. מבחינת חמו, למפגש כזה יש ערך שקשה לשחזר בשיחה פורמלית בתוך כיתה. "זה קשר ישיר, בלתי אמצעי", הוא אומר. "המחנך עומד עם התלמיד ועובד איתו. הם עובדים יחד, מדברים יחד, לומדים בתוך השדה".
אצל קלינשפיז, העבודה החקלאית מקבלת רובד נוסף. "העבודה מגלה המון כוחות חיים שלא באים לידי ביטוי כשתלמידה רק יושבת ולומדת", היא מסבירה. "בלימודים באים לידי ביטוי כוחות חשובים של אינטלקט והתמדה, אבל בעבודה מתגלים כוחות אחרים. יש גם כוח אדיר של חבורה שמסתערת ביחד על משימה. את לא עסוקה בעצמך ובהישגים שלך, אלא במשימה הכללית".
אבל כאן מתעוררת שאלה מתבקשת: האם החקלאות היא בסופו של דבר כלי חינוכי, או שהבנות הן באמת כוח עבודה שהחקלאים סומכים עליו? אצל קלינשפיז אין היסוס. "זה לחלוטין לא עניין של חוויה. זאת משימה", היא מדגישה. "המטרה שלנו היא לא להוציא את הבנות לשדה כדי לפתח אצלן אחריות, חוסן או עבודת צוות. כל אלה אומנם קורים בדרך, אבל הם תוצאה של משהו אחר: העובדה שהן נדרשות למשימה אמיתית, שהחקלאי באמת זקוק להן ושהעבודה שלהן מחליפה כוח אדם שחסר בשטח. דווקא מתוך ההתמסרות הזאת מתרחש גם התהליך החינוכי".
כשהחקלאי מחכה לך מחר
עד כמה המשימה אמיתית? אפילו לוח השנה החינוכי מתכופף, ככל האפשר, לפי צורכי החקלאות. באולפנה משתדלים לרכז את הטיולים והפעילויות החברתיות בתקופות שבהן יש פחות עבודה בשדות, ולהימנע מפעילויות בתקופות שבהן החקלאים זקוקים לידיים עובדות. "כשזקוקים לנו בחקלאות אנחנו לא זזים", אומרת קלינשפיז. "הבנות יודעות שמוכרחים שנגיע מחר".
דווקא העובדה שמישהו באמת מחכה להן, לטענתה, היא מה שהופך את העבודה לכלי חינוכי עוצמתי. "אם זה לא היה אמיתי, זה לא היה מייצר את מה שזה מייצר. רק בגלל שזאת משימה אמיתית קורים תהליכים חינוכיים גדולים. כי אז זה לא דיבורים, אלא פשוט החיים. אנחנו לא מדברים על אהבת הארץ", אומרת קלינשפיז, "אנחנו קונים אותה בידיים וברגליים, בדם וביזע. כשאדם בעשייה הוא לא מדבר על החיים – הוא חי את החיים".
כשאני שואלת את קלינשפיז אם באמת אפשר לדרוש מנערות צעירות אחריות בדומה למבוגרים, היא מתקנת את השאלה. "לא רק שאפשר – צריך", היא אומרת. לדבריה, לבני הנוער כבר יש כוחות ויכולות של מבוגרים, אבל הסביבה ממשיכה לעיתים לספק להם הכול כמו לילדים. "יש להם כל כך הרבה כוחות ויכולות ושאיפות פנימיות להיות משמעותיים ולהועיל לעולם, ואין להם איפה להוציא אותם לפועל. אם אנחנו לא תובעים את הכוחות האלה, במקרה הטוב הם מבוזבזים".
הפרדוקס, לדבריה, הוא שדווקא הדרישה מעוררת שמחה. "ככל שהן עבדו קשה יותר והרגישו שזקוקים להן יותר, הן שמחות יותר. אם לא הייתי רואה את זה בעצמי, הייתי חושבת שאולי אנחנו דורשים יותר מדי. אבל הן פשוט מאושרות באושר שהוא פנימי ועמוק". הדרישה הזאת אינה ייחודית לרגבים. כמה מאות קילומטרים רעיוניים מהנערה שקמה לפני הזריחה כדי לעבוד במטע נמצאת נערה אחרת, שהאתגר שלה שונה לחלוטין: היא כבר הגיעה למסקנה שמערכת החינוך, ואולי גם עולם המבוגרים כולו, ויתרו עליה. שם, באופן כמעט מפתיע, חוזרים שוב אותם שני מושגים: אמון ודרישה.
"מגיעות אלינו נערות נפלאות, חכמות ומלאות כוחות חיים", אומרת מיכל גולן, מנהלת כפר הנוער איילת השחר. "חלקן הגדול מגיעות מתוך מציאות של נשירה – לפעמים נשירה גלויה של ממש, ולפעמים נשירה סמויה, שבה הגוף נוכח פיזית בכיתה אבל הנפש כבר מזמן הרימה ידיים וויתרה".
הנערות שהיא מתארת מגיעות לעיתים אחרי רצף ארוך של אכזבות. חלקן איבדו אמון ביכולת שלהן ללמוד ולהצליח, ולא פעם גם במבוגרים שאמורים היו להיות שם בשבילן. "רבות מהן הרגישו שקופות, פגשו תיוגים של 'מקרה אבוד', או הרגישו שפשוט התייאשו מהן מוקדם מדי", אומרת גולן. "כשהן מגיעות אלינו הן מגיעות פעמים רבות עם חומות הגנה עבות, מתוך ציפייה כמעט ודאית שגם כאן ירימו ידיים מולן". לכן, השאלה הראשונה בכפר אינה כמה יחידות בגרות תעשה הנערה.
מה צריך להחזיר קודם – הישגים או אמון?
"אמון, ללא ספק", משיבה גולן. "אבל אמון אמיתי לא יכול להישאר מילים יפות. יש לנו משפט בכפר: 'מה שמואר – צומח'. אנחנו מאירים קודם כול את החוזקות שלה, נותנים לה עוגנים של שייכות, ביטחון ומוגנות, ומאמינים בה עוד הרבה לפני שהיא מצליחה להאמין בעצמה". גם כאן, כמו ברגבים, אמון אינו שם נרדף לוויתור. "האמון הולך יד ביד עם גבולות ברורים, סדר יום וציפייה אמיתית. גבולות הם לא עונש – גבולות הם מוגנות. כשאנחנו דורשים מנערה להתאמץ, להתייצב ולעמול, אנחנו בעצם אומרים לה: אנחנו רואים אותך, סומכים על הכוחות שלך, לא מוותרים עלייך ולא מוותרים לך".
פתאום המרחק בין איילת השחר לרגבים מצטמצם. האחת פוגשת נערות שהתקשו במסגרות קודמות, השנייה נערות שבחרו מלכתחילה במסגרת תובענית במיוחד. אבל בשתיהן חוזר עיקרון אחד: אמונה בכוחות של צעיר או צעירה אינה מתבטאת רק בחיבוק ובהכלה. לפעמים היא מתבטאת דווקא בדרישה.
כפר שלם במקום כמה שעות בכיתה
ההבדל הגדול הוא במעטפת. מסגרת חינוך רגילה פוגשת את התלמידה במשך כמה שעות ביום. באיילת השחר, מסבירה גולן, הכפר כולו הופך למרחב חינוכי: בית הספר, הפנימייה, העבודה, המשק החקלאי, המרחב הטיפולי והקבוצה החברתית. "אין אצלנו נתק בין מה שקורה בבוקר בכיתה ובין מה שקורה אחר הצהריים בפנימייה, בסדנת העבודה, במשק החקלאי או בחדר הטיפול", היא אומרת. "כולנו פועלים באותה שפה".
גם הקבוצה היא חלק חשוב בתהליך. נערות שחלקן חוו בדידות או חרמות לומדות לחיות יחד, לנהל קונפליקטים, לעבוד במשק ולהרגיש חלק מקהילה. והמשפחה, מדגישה גולן, אינה נשארת מחוץ לשער. "כפר הנוער אינו תחליף להורים ולבית. המטרה היא להיות עוגן מקצועי שמחזק את הנערה וגם משקם את הגשר בינה ובין המשפחה".
הרב ליפשיץ קורא לזה "אמון מוחלט". "אתה רואה את התלמיד ונותן בו אמון מוחלט שהוא מסוגל להגיע לדברים הגדולים ביותר", הוא אומר. "כשמנהלת כפר נוער פוגשת בנות שכבר עברו ממוסד למוסד ואומרת 'הבנות האלה יהיו מנהיגות במדינת ישראל', זה האמון. אתה מתבונן בתלמיד או בתלמידה ורואה אותם כבר בקצה הדרך".
באיילת השחר יש סיפור שממחיש בדיוק את הרעיון הזה. גולן מספרת על נערה שעלתה לישראל בגיל צעיר מצרפת והגיעה לכפר כשהיא, כהגדרתה, "סוס פרא אמיתי": כריזמטית, מלאת עוצמות, אבל מתקשה מאוד לשבת בין ארבעה קירות או לקבל סמכות של מבוגר. אפשר היה לקרוא להתנהגות שלה "בעיה". בכפר ניסו לקרוא לה "כוח". "הבנו שמול כוחות כאלה, שיטות רגילות של ענישה או ניסיון לאלף אותה לא יעבדו", מספרת גולן. "הן רק יכבו את הניצוץ. חיפשנו מרחבים שידעו להכיל את העוצמה שלה ולתת לה כיוון". המקום הזה נמצא בין היתר בחוות הסוסים ובמשק החי. העבודה הפיזית והטיפול בבעלי החיים הפכו בשבילה למרחב מייצב, והמסעות במדבר אפשרו לפתוח ערוצים רגשיים אחרים.
בהדרגה, מספרת גולן, היא למדה לתרגם את האנרגיה הגבוהה שלה למשמעת עצמית, אחריות ומנהיגות. היום היא לוחמת ביחידת עוקץ. "זה מבחינתי ממחיש את כל המהות של איילת השחר", אומרת גולן. "לזהות את הלהבה הפנימית, לא לכבות אותה, אלא לתת לה מרחב, קרקע ואמון כדי שתהפוך לאור".
אז איך מודדים הצלחה?
סיפורים אישיים כאלה עובדים מצוין בכתבה. אבל רשת חינוך אינה יכולה להסתפק בסיפורים טובים, וגם ברוח הגולן יודעים זאת. "כל רשת חייבת לבדוק את עצמה ולא לעבוד רק על סמך תחושות", אומר הרב ליפשיץ. המדד הראשון שהוא מציג פשוט: ביקוש. לדבריו, במוסדות רבים של הרשת מספר המועמדים גדול משמעותית ממספר המקומות. ברגבים לבנות מדובר, על פי קלינשפיז, בקבלה של בערך אחת מכל שש מועמדות.
אבל ביקוש לבדו אינו מדד להצלחה. ליפשיץ מספר שבכל מוסד מוגדרים יעדים שונים בהתאם למטרותיו, לצד יעדים כלל־רשתיים. מה שמודדים באולפנת רגבים אינו בהכרח מה שמודדים בכפר נוער או במוסד טכנולוגי.
אצל גולן, הצלחה מקבלת הגדרה אחרת. "תעודת בגרות ומצוינות לימודית הן יעדים חשובים", היא אומרת, "אבל ההצלחה העמוקה ביותר היא נערה שיודעת שהיא ראויה, לוקחת אחריות על גורלה ומנהיגה את חייה".
מה התפקיד שלנו עכשיו?
אם יש מוטיב שחוזר שוב ושוב בסיפורי רוח הגולן, זהו הקשר בין חינוך היחיד ובין משהו גדול ממנו. המלחמה הפכה את הרעיון הזה ממשהו שאפשר לכתוב בחזון של עמותה לשאלה מעשית מאוד. אחרי המלחמה הגיע חמו למטולה. העיר הייתה פצועה, רבים מתושביה עוד לא חזרו, והצפון כולו התמודד עם השאלה איך מחזירים חיים למקום שנעצר למשך חודשים ארוכים. מבחינת עמותה שעוסקת בחינוך, היה קל לומר שזה אינו התחום שלה. חמו מספר שהשאלה שעלתה הייתה הפוכה: "יש בעיה בצפון הארץ. מה התפקיד שלנו בנושא הזה? אפשר להגיד 'אנחנו עוסקים בחינוך, זה לא קשור אלינו'. אבל אנחנו שאלנו איך אנחנו מסייעים לצפון".
מתוך התפיסה הזאת הוקם גרעין בנות שירות לאומי במטולה. בשנה הראשונה הגיעו 25 בנות. בבוקר הן עובדות אצל חקלאים במטולה וביישובי הסביבה, ואחר הצהריים הן משתלבות בפעילות קהילתית עם ילדים, מבוגרים ותושבי האזור. מבחינת חמו, זו דוגמה לאופן שבו העמותה מבקשת להגיב למציאות: לא להקים תוכנית משום שהיא נכנסת באופן מושלם לקטגוריה קיימת, אלא משום שיש צורך.
אחת מבנות הגרעין, בת שירות שהחלה השנה את שנת השירות השנייה שלה במטולה, מתארת את החיבור שנוצר בין העבודה החקלאית, החיים על הגבול והמפגש עם הקהילה המקומית. "בשבילי להיות בת שירות במטולה זה המקום שבו ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל נפגשים", היא אומרת. "פגשתי שם אנשים שלא הכרתי קודם – את אנשי הצפון ואת החקלאים שקמים בכל יום לעבוד את האדמה, ובפשטות שומרים לנו על הגבול".
גם היום שלה מתחיל מוקדם. בסביבות חמש וחצי בבוקר יוצאות הבנות לשטח ועובדות אצל חקלאים במטולה וביישובים הסמוכים. לעיתים העבודה מתקיימת ממש קרוב לגבול. "יש פעמים שאנחנו עובדות ורואות מול העיניים את הפעילות של צה"ל", היא מספרת. "את עובדת את האדמה והחיילים מהצד השני שומרים עליה. זו חוויה מאוד חזקה". אחרי שעות העבודה בשטח עוברות הבנות אל החלק השני של השירות: הקהילה. הן פוגשות מבוגרים, ילדים ומשפחות, משתלבות בפעילות המקומית ובעיקר – נמצאות.
במקום שבו במשך חודשים ארוכים בתים רבים עמדו חשוכים, גם עצם הנוכחות הפכה למעשה בעל משמעות. אחד הרגעים שנחרטו בה היה דווקא קטן ושקט. באחד הערבים, כשהלכה ברחוב במטולה, הבחינה בבית גדול שבמשך תקופה ארוכה עמד חשוך – ולפתע דלק בו אור. אחרי חודשים שבהם בתים רבים נותרו ריקים ותושבים עדיין התלבטו אם ומתי לשוב, אור בחלון קיבל משמעות אחרת.
"פתאום לראות בית מואר זה מאוד מרגש", היא מספרת. "התושבים אומרים לנו שגם עצם הנוכחות שלנו ברחובות מחזירה חיים למקום. מטולה שהכרנו בתחילת הדרך הייתה הרבה יותר חשוכה, ולאט לאט רואים עוד אורות נדלקים, עוד אנשים חוזרים. אתה מבין שלפעמים גם עצם זה שיש שוב אנשים ברחוב הוא חלק מהחזרה לחיים".
קל לדבר על בניין הארץ כמושג היסטורי. הרבה יותר נדיר לפגוש צעירה בת ימינו שמספרת על הרעיון הזה בזמן הווה. העבודה במטולה חשפה את בנות השירות שבגרעין גם לחקלאות שעוברת מדור לדור. הן פוגשות באזור משפחות שעובדות את האדמה כבר דורות, ובתוכן חקלאים שהם דור חמישי בענף. "אתה חושב שאנשים פשוט עובדים את האדמה", היא אומרת, "אבל הם בעצם שומרים על הגבול. את גם נחשפת לאנשים שהם לא בהכרח כמוך, אבל העבודה כל כך מחברת. לא צריך יותר מדי לדבר".
עם הזמן השתנה גם היחס שלה לעבודה עצמה. היא התחילה את השירות בלי קשר מוקדם לחקלאות, אבל ככל שהחודשים עברו גילתה שהיא נהנית ממנה יותר ויותר. בסופו של דבר בחרה להישאר לשנה שנייה. כשאני שואלת אותה על היום שאחרי השירות, אם תחזור לחיים הרחוקים מהשדה או אולי תבחר להישאר בצפון, היא עדיין אינה יודעת. אבל דבר אחד כבר ברור לה: היא הייתה רוצה שהחקלאות תישאר חלק מחייה, ואולי אף לחזור לגליל בעתיד.
במובן מסוים, הסיפור שלה סוגר מעגל עם התלמידות של רגבים. מה שמתחיל בגיל 14 או 15 כחינוך לאחריות, לעמל ולחיבור בין הפרט למשימה, מקבל כמה שנים אחר כך ביטוי אחר לגמרי אצל צעירה שבוחרת להקדיש שנתיים מחייה למקום שבו היא מרגישה שצריכים אותה.
הרבה יותר מבית ספר
הסיפור של רגבים מספק אולי את התמונות הבולטות ביותר בכתבה הזאת: נערות שקמות לפני הזריחה, יוצאות לעבוד בשדות ורק אחר כך מתיישבות ללמוד לבגרויות. אבל אם חוזרים לרגע לתמונה הרחבה של רוח הגולן, מתברר שהמעדר הוא רק דרך אחת לבטא תפיסה חינוכית שמקבלת צורות שונות מאוד במקומות אחרים.
ישיבת ההסדר אורות שאול היא דוגמה כמעט הפוכה. כשהישיבה ביקשה להצטרף לרוח הגולן, מספר הרב אברהם ליפשיץ, אחד התנאים שהציב גבי חמו היה שהיא תפעל בדרום תל אביב. מבחינתו, ישיבה אינה אמורה להיות רק מקום שבו צעירים לומדים תורה ומשרתים בצבא, אלא גם מוסד שנוכחותו משפיעה על הסביבה שבה הוא נמצא.
חמו מתאר כיצד תלמידי הישיבה, שפועלת בשכונת שפירא, הפכו עם השנים לחלק מהמרקם המקומי – מבית הכנסת ועד החיים הקהילתיים בשכונה. ליפשיץ רואה בכך ביטוי מדויק לאותה טביעת אצבע מלמעלה שעליה דיבר בתחילת השיחה – לא ניסיון לגרום לכל מוסדות הרשת להיראות אותו הדבר, אלא ציפייה מכל אחד מהם לשאול מה המשימה שנמצאת מחוץ לכותלי המוסד עצמו. "אנחנו לא מטפלים בנושא אחד", אומר חמו. "החברה הישראלית מורכבת מהרבה גוונים, והחלטנו לא לטפל רק בגוון אחד. הכותרת היא שאנחנו שותפים לכל דבר שיש לו ערך חברתי, לאומי וחינוכי חשוב במדינת ישראל".
כך, מסגרת אחת שולחת נערות לעבוד בחקלאות בגולן, אחרת מנסה לתת לנערות שכבר איבדו אמון במערכת הזדמנות לבנות מחדש את האמון בעצמן, ישיבת הסדר מבקשת להיות חלק משכונה בדרום תל אביב, ובנות שירות מגיעות למטולה כדי לעבוד עם חקלאים ולהחזיר את החיים לקהילה. השיטות שונות, האוכלוסיות שונות ואפילו ההגדרה של הצלחה משתנה ממוסד למוסד. מה שחוזר הוא הניסיון לחבר את ההתפתחות האישית של הצעיר או הצעירה לאחריות שחורגת מהם עצמם.
אלא שכל הדיון הזה פוגש שאלה רחבה הרבה יותר, שמעסיקה היום כמעט כל הורה ומחנך: מה בכלל אפשר לדרוש מהדור שגדל לתוך מסכים, רשתות חברתיות, סרטונים של שניות וגירויים בלתי פוסקים? גם הרב ליפשיץ מכיר היטב את הכינוי "דור הטיקטוק", אבל מבחינתו, המלחמה אילצה את החברה הישראלית לבחון מחדש חלק מההנחות שהדביקה לצעירים שלה. "דיברו על דור הטיקטוק ועל נוער הטיקטוק, ושאלו מה יקרה אם, לא עלינו, תפרוץ מלחמה", הוא אומר. "לצערנו פרצה מלחמה, ולא צריך לומר את זה רק על תלמידי רוח הגולן – הדור כולו הופיע את מסירות הנפש שלו. אנשים הגיעו מחוץ לארץ גם כשלא נקראו למילואים. זה לא קשור לדתי או לא דתי. עם ישראל גילה את הכוחות שלו".
מבחינתו, זו אינה הוכחה לכך שהמסכים אינם מהווים בעיה או שמערכת החינוך אינה צריכה להשתנות. להפך, רוח הגולן עצמה עוסקת גם בחדשנות ובבינה מלאכותית ומנסה להתאים את כלי הלמידה למציאות החדשה. אבל המלחמה המחישה בעיניו משהו אחר: מתחת להרגלים החדשים ולשפה החדשה לא נעלמה היכולת של צעירים להתמסר, לשאת באחריות ולעשות הרבה יותר ממה שלעיתים המבוגרים מניחים שהם מסוגלים לו. זו בדיוק הנקודה שקלינשפיז פוגשת בכל בוקר ברגבים, גולן פוגשת עם הנערות באיילת השחר, וחמו מבקש לפגוש בכל פעם שהעמותה בוחרת להיכנס לזירה חדשה. השאלה אינה אם הדור השתנה – ברור שהוא השתנה. השאלה היא מה אנחנו בוחרים לראות בו, ומה אנחנו דורשים ממנו אחרי שראינו למה הוא מסוגל.
לא לחנך לדרך אחת, אלא לאחריות
אולי זו גם הסיבה שקשה כל כך למצוא מודל אחד של רוח הגולן. אין כאן נוסחה שאפשר לשכפל ממוסד למוסד. תלמידת רגבים אינה צריכה להפוך לנערה מאיילת השחר, ותלמיד בישיבת הסדר בתל אביב אינו אמור לחיות את אותו סדר יום של בת שירות במטולה. הרב ליפשיץ אומר במפורש שהוא אינו מחפש "אותה טביעת אצבע חינוכית" אצל כל התלמידים. החיבור מבחינתו נמצא במקום אחר: בתפיסה שלפיה מוסד חינוכי אינו יכול להסתפק רק במה שקורה לתלמיד בתוכו, אלא צריך לשאול איזה אדם יוצא ממנו – ואיזו אחריות הוא מוכן לקחת על החברה שאליה הוא יוצא.
גם חמו, כשהוא נשאל כיצד תיראה הצלחה של רוח הגולן בעוד עשור, אינו מציב יעד של מספר תלמידים או אחוזי זכאות לבגרות. "נמשיך להקים עוד מוסדות בצפון, בדרום, באזורי הפריפריה ובמרכז הארץ", הוא אומר, "שייתנו מענה לצרכים של הדור". אבל אחרי השיחות עם האנשים שמרכיבים את הרשת, נדמה שהאתגר אינו רק לזהות את צורכי הדור – אלא גם לזהות את כוחותיו.
כי אפשר להביט בדור הזה ולראות את משך הקשב שהתקצר, את הטלפון שאינו עוזב את היד ואת הקושי לשבת שעות בכיתה. ואפשר, בלי להתעלם מכל אלה, לזכור שזה גם הדור שבשעת מבחן התייצב למילואים, חזר מחו"ל כדי לסייע, עבד בשדות כשחסרו בהם ידיים, ונכנס שוב ושוב למקומות שבהם היה צריך אותו.
אולי משום כך השאלה המעניינת שרוח הגולן משאירה אחריה אינה איך מחזירים את הצעירים של היום אל מערכת החינוך של פעם. היא כמעט הפוכה: איזו מערכת חינוך צריך לבנות עבור דור שכבר הוכיח לנו, ברגעים הקשים ביותר, כמה כוחות יש בו? אולי התשובה מתחילה במקום שבו מפסיקים לנסות להכניס את כולם לאותה תבנית. במקום שבו נערה אחת יכולה למצוא את כוחה בשדה, אחרת בין סוסים, צעיר אחר בבית מדרש בלב תל אביב, ובת שירות ברחוב במטולה שבו עוד חלון נדלק אחרי חודשים של חושך.
אלה אינם אותם מסלולים, ולא אותם צעירים. אבל אולי חינוך אינו אמור להביא את כולם לאותו מקום. אולי תפקידו לזהות בכל אחד מהם את הכוח שכבר נמצא שם, לתת לו מקום לצמוח – ואז להעז לבקש ממנו לעשות עם הכוח הזה משהו גדול יותר מעצמו. כי בסופו של דבר, השאלה הגדולה של החינוך אינה רק איזה דור אנחנו רוצים לגדל. היא אם אנחנו מוכנים להאמין בדור שכבר גדל כאן – מספיק כדי לדרוש ממנו, מספיק כדי לסמוך עליו, ומספיק כדי לתת לו אחריות אמיתית על הארץ והחברה שהוא עומד לרשת.