עזרא ישראל
אין ספק כי בשנים האחרונות עברה ההתיישבות ביהודה ושומרון שינוי עומק מבני: עשרות יישובים מההתיישבות הצעירה הוסדרו, סמכויות הניהול הועברו לידיים אזרחיות, ואושרו תוכניות בנייה ותשתיות בהיקפים חסרי תקדים. את שורת הצעדים הזאת הובילה מפלגת הציונות הדתית, וכעת היא מתכננת לקחת את אותה שיטת עבודה שיושמה ביהודה ושומרון, ולהעתיק אותה לטיפול בסוגיות ההתיישבות והמשילות בנגב ובגליל.
"מה שעשינו ביהודה ושומרון זה קודם כול שינוי של המנגנון, והוא זה שיצר את התוצאות – הן באיכות והן בכמות", מסביר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' את הרציונל שעומד מאחורי המהלכים האחרונים. "שינינו את כל הדי־אן־איי של הנהלים: אזרחנו את המינהל האזרחי, ביטלנו החלטות מעכבות, והעברנו את הטיפול המשפטי מיועמ"ש איו"ש למחלקה חדשה בייעוץ המשפטי של משרד הביטחון. כשיש מערכת שלמה שאנשים בה קמים בבוקר ורואים בפיתוח ההתיישבות זכות ושליחות, אפשר להגיע להישגים של 104 יישובים, 160 חוות והחלטות נרחבות על אדמות מדינה ותכנון".
מבחינת סמוטריץ', הניסיון שנצבר ביו"ש אינו מיועד להישאר בגבולות הקו הירוק. השלב הבא, לדבריו, הוא החלת אותה שיטת עבודה בדיוק על הגליל והנגב – אזורים שסובלים לדבריו מתפיסה פקידותית מיושנת. "גם בנגב ובגליל חייבים לשנות קודם כול את המנגנון", הוא קובע. "ברשות מקרקעי ישראל ובמינהל התכנון נוצרה לאורך העשורים האחרונים מציאות פוסט־ציונית. המערכות הללו מתעלמות לחלוטין מסוגיות אסטרטגיות וגאו־פוליטיות. הבירוקרטיה והמשפטיזציה חונקות את ההתיישבות הישראלית – העירונית והכפרית כאחד. כשמסתכלים על התוכניות של 20 השנים האחרונות, רואים תוכניות ענק ליישובים הערביים שיוצרות רצף טריטוריאלי, ומנגד אפס קרקעות ואפס מענה ליישובים היהודיים".
אולי יעניין אתכם
סמוטריץ' מצביע על עיוותים חמורים במדיניות הקרקעות הנוכחית: "נוצרו מנגנונים של העדפה מתקנת ומכרזים לבני המקום בלבד, שהתוצאה בשורה התחתונה שלהם היא שתושב ערבי יכול לקבל קרקע ב־50 אלף שקלים, בעוד שיהודי נדרש לשלם מיליונים. פרט לכך, להקים כיום יישוב חדש בתוך הקו הירוק זה תהליך שנתקע במשך 20 שנה אצל פקידים ויועצים משפטיים. לממשלה אין כיום כמעט יכולת להשפיע, כי כל הסמכות עברה לפקידות. זה חלק מההפיכה המשפטית שהתרחשה פה לאורך השנים".
כדי לשנות את מפת ההתיישבות בנגב ובגליל, בציונות הדתית מציבים דרישות מבניות ברורות לקראת השלב הבא. "נדרוש אלינו את רשות מקרקעי ישראל ואת מינהל התכנון, ונשנה את החקיקה", מצהיר סמוטריץ. "זה מתקשר ישירות לרפורמה המשפטית: סמכות ואחריות חייבות ללכת יחד. האחריות היא עלינו, ולכן הסמכות לתכנן, להקים יישובים, להוציא מכרזים ולשווק קרקעות חייבת לחזור לממשלה ולנבחרי הציבור".
אחד מהמהלכים המתוכננים הוא חקיקה שתאפשר עקירת חסמים תכנוניים בזמן אמת, בדומה לשיטה שהופעלה ביהודה ושומרון. "נעביר חוק שיאפשר לממשלה לקבל החלטה על הקמת יישוב בנקודה מסוימת – ומיד לאפשר עלייה לקרקע עם תשתיות ומבנים יבילים, בלי לחכות עשר שנים לוועדות תכנון שלא נגמרות", הוא מפרט.
סמוטריץ' מביא כדוגמה את הקשיים בהסרת מגבלות הגידול ביישובים הכפריים: "שרי פנים משתי ממשלות שונות ניסו לבטל את לוח 2 בתמ"א 35, שמגביל את גודל היישובים, ולא הצליחו – כי הסמכות נותרה בידי המועצה הארצית לתכנון והיועצים המשפטיים. אנחנו נאלצים לפעול כמו לוביסטים ולהתחנן בפני גורמי התכנון שיסירו את טבעת החנק. גם כשתיקנו את חוק ועדות קבלה והרחבנו אותו מ־400 ל־700 משפחות, נדרשנו למאבק של שנתיים מול מנהל רמ"י שסירב ליישם את החוק, עד שהעברנו החלטה במועצת מקרקעי ישראל".
תוכנית העבודה של המפלגה מציבה יעדים כמותיים ולוחות זמנים צפופים: "המטרה היא להקים בתוך חצי שנה 20 יישובים בנגב ו־20 יישובים בגליל. במקביל, במגזר העירוני נציף את השטח במאות אלפי יחידות דיור. נחתמו כבר הסכמי גג להיקפים הללו, והתכנון הוא שמכרזי הבנייה בערים כוללים 75 אחוזי הקצאה למשרתי מילואים והיתר לבני המקום. המהלך הזה גם יתמרץ את משרתי המילואים, ובאופן טבעי יביא אוכלוסייה חזקה ויחולל שינוי דמוגרפי משמעותי. העלייה של יישובים וחוות לקרקע חדשות תעצור את תפיסת האדמות, אבל מעבר לכך – היא תחזיר את הרוח הציונית והיוזמה לשטח".
סור מרע, עשה טוב
לצד השינויים המבניים, סמוטריץ' מצביע על פן נוסף שלדבריו הוכיח את עצמו ביהודה ושומרון: תחושת התנופה בשטח. "הקמת היישובים והחוות החדשות יצרה רוח ששינתה את כל הכיוון ואת האווירה", הוא אומר. "אחרי שנים של תחושת סטגנציה, נוצרה תחושה של התחדשות ודחיפה קדימה. בעבר משרדי הממשלה ברחו מעיסוק ביהודה ושומרון, והיום יש תחרות בין המשרדים – משרד התחבורה, משרד התקשורת, משרד החינוך – מי מגיע יותר ופועל יותר בגזרה שלו. כולם רוצים להיות חלק מההצלחה. אם תוך חצי שנה נקים 20 יישובים בנגב ו־22 יישובים בגליל, נעלה לכל נקודה עשרות משפחות ונקיים טקסי עלייה לקרקע, ניצור את אותה התנופה בדיוק. השרים יבואו ויתחרו ביניהם מי מביא יותר תשתיות ותעסוקה".
תוכנית הפיתוח כוללת גם צעדים כלכליים ודמוגרפיים נרחבים שמיועדים ליישובים ולערים הקיימות: "ניתן את הדגש על פיתוח הערים והיישובים הקיימים, כי שם אפשר ליצור דמוגרפי משמעותי. נפזר קרקעות בחינם לחיילים, ניתן סבסודי פיתוח ונבנה במסות. לא יהיו יותר 'דירות בהנחה' באזורי הביקוש במרכז – זה יהיה רק בנגב ובגליל, עם העדפה מובהקת למשרתי המילואים. פרט לכך, היישובים הכפריים והחוות הם אלו ששומרים בפועל על הקרקע ועל השטחים הפתוחים".
לדברי סמוטריץ', המאבק על האזור מורכב משני חלקים מקבילים: חיזוק ההתיישבות היהודית לצד בלימת צעדים מעכבים ואכיפה נחושה. "גורמי התכנון פעלו ב־30 השנים האחרונות כאילו אנחנו חיים בשוויץ", הוא נאנח. "אנחנו חייבים ליצור רוב יהודי בכל אזור ואזור, והגליל כיום נכבש. זה הצד של 'עשה טוב'. בצד של 'סור מרע', נדרוש לקחת אחריות על רשות מקרקעי ישראל ועל מינהל התכנון, ונבטל תוכניות ענק פוסט־ציוניות ביישובים הערביים שיצרו רצפים טריטוריאליים בלתי מוצדקים. במקביל, נאכוף בשיטתיות בנייה לא חוקית והשתלטות על קרקעות. ביהודה ושומרון הכפלנו ושילשנו את כמות ההריסות, הפכנו את המגמה ויצרנו הרתעה משמעותית. אותו דבר נעשה בנגב ובגליל".
חלק נוסף בתוכנית נוגע לביטחון האישי וללחימה בפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, נושא שסמוטריץ' רואה כקשור ישירות למאבק על השטח. "זה האיום בה"א הידיעה על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל", הוא קובע. "אנחנו טומנים את הראש בחול. לפי ההערכות, יש בחברה הערבית מיליון כלי נשק לא חוקיים, לצד מאגים, לבנות חבלה וטילים. קושרים את הידיים למשטרה ולשב"כ ולא נותנים להם כלים להתמודד. אי אפשר לנצח איום בסדר גודל כזה בכלים דמוקרטיים רגילים בלבד, כאילו מדובר בגנב קטן. צריך להכניס את השב"כ פנימה בכל הכוח, עם כל האמצעים, הטכנולוגיות והיחידות המיוחדות שלו".
לדבריו, הטיפול בתופעה ידרוש גם שינויי חקיקה דרסטיים. "חייבים לחוקק חזקות ראייתיות – אם נמצא נשק בבית או ברכב, בעל הנכס הוא האחראי. צריך לקבוע עונשי מינימום קשים, כמו 20 שנה על סחר בנשק, להכניס אלפי אנשים לכלא ולהשתמש במעצרים מינהליים נגד ארגוני הפשע. זו תהיה הוראת שעה לחמש שנים שתחזיר את המצב לנקודת איזון. שיח הזכויות הנוכחי פוגע בביטחון הלאומי, בביטחון האישי ובחזון הציוני של ייהוד הנגב והגליל".
לסמוטריץ' אין ספק כי השינוי שבוצע ביהודה ושומרון ייושם גם בשאר חלקי הארץ. "גם ב'עשה טוב' בהתיישבות וגם ב'סור מרע', צריך לשנות את המנגנונים, להגדיר את האיום, לתת כוח לשב"כ ולחוקק עונשי מינימום. בתוך קדנציה אחת, כפי ששינינו את המפה מקצה לקצה ביהודה ושומרון, נוכל לשנות את המפה מקצה לקצה גם בנגב ובגליל. הוכחנו שאנחנו יודעים להסתער על סוגיה, ללמוד אותה לעומק ולעשות מהפכות".
הקרב על הריבונות בשטח
בעוד שר האוצר מתמקד בפירוק החסמים התכנוניים והבירוקרטיים מלמעלה, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק, מתארת את המאבק על האזורים הללו מנקודת המבט של השטח. מבחינתה, המהלכים הנדרשים בנגב ובגליל נועדו לתת מענה לשלוש בעיות אסטרטגיות עיקריות: הדמוגרפיה, הגאו־אסטרטגיה והמשילות. "שלושת האלמנטים הללו יוצרים סכנה אסטרטגית ביחס לריבונות בפועל", היא מבהירה.
"מדובר באזורים שהם חלק ממדינת ישראל הריבונית, אבל בחלקים נרחבים שם הריבונות היא על הנייר בלבד ולא באמת בשטח. הבעיה הדמוגרפית מתמקדת בעיקר בערים – חסרות לנו ערים חזקות באזורים הללו. כדי ליצור אותן צריך למשוך אוכלוסיות יעד חזקות ובמקביל לחזק את התושבים הקיימים, תוך בניית תמריצים והטבות שמותאמים בדיוק לצרכים שלהם".
כדי לממש את היעד הזה, סטרוק מסמנת את הכלי העיקרי שדרכו מנוהל השינוי: עדכון מפת אזורי העדיפות הלאומית. "מפת העדיפות הלאומית צריכה להגדיר אזורים שחשוב לחזק אותם מבחינה לאומית ולמשוך אליהם אוכלוסייה חזקה. הרכיב הסוציו־אקונומי במפה הנוכחית מעוות את התמונה, כי הוא יוצר תמריץ חיובי דווקא להישארות במצב חלש. צריך למחוק את האלמנט הזה ממפת העדיפות הלאומית כליל".
לדבריה, יש להתאים את התמריצים לסוג האוכלוסייה שמבקשים למשוך. "האוכלוסייה באזורים הללו מזדקנת משום שהצעירים עוזבים, ולנו יש אינטרס לאומי להביא אוכלוסייה צעירה. בתוכנית שכונות הצמיחה ביישובי קו הגבול בצפון, למשל, התמריץ העיקרי שקידמנו היה סבסוד מעונות יום. זה מענה מדויק למשפחות צעירות עם ילדים שיוצאות לעבוד ומפתחות את האזור. באותו אופן, כשרוצים למשוך אוכלוסייה אקדמית או בעלי מקצועות חופשיים, בונים את התשתיות וההטבות בהתאם".
סטרוק מצביעה על הצעדים שכבר יושמו בקדנציה האחרונה, לצד התוכניות להרחבת הסמכויות בשלב הבא. "בשונה מהעשייה בשנים האחרונות, שבה הרבה עבודה נעשתה כמאבק על סמכויות שלא היו בידינו באופן מלא, כעת המטרה היא להעמיק את הכלים הממשלתיים בדיוק כפי שעשינו ביהודה ושומרון".
כדוגמה לשינויים שכבר הוכנסו, מציגה סטרוק את התיקונים במפת העדיפות הלאומית: "ניהלנו מערכה מורכבת מול משרדי הממשלה והצלחנו להוסיף למפה יישובים סמוכי גדר הפרדה וקו התפר. הצעד הזה איפשר לנו למשל להכניס למפה את היישוב מי עמי – יישוב קטן עם חשיבות אסטרטגית ששוכן צמוד לאום אל־פחם ולנפת ג'נין וזכה לזריקת עידוד נדרשת. בנוסף לכך, הרחבנו את הניקוד וההגדרות ליישובים חדשים לחמש ועשר שנים, ובכך מנענו מיישובים רבים לאבד את העדיפות".
נדבך מרכזי נוסף בפעילות המשרד נוגע לחיזוק המרחב העירוני בנגב ובגליל באמצעות תוכנית 'ערי ליבה'. "העברנו החלטת ממשלה שמגדירה סדרה של ערים – ובהן חצור, טבריה, בית שאן, צפת, עפולה וכרמיאל – ומעניקה להן סל הטבות ייעודי. זו הפעם הראשונה שבוצעה תוכנית כזאת, שאינה כופה שבלונה אחידה אלא מאפשרת לכל עיר להתאים את מעטפת התמריצים לצרכים הספציפיים שלה ושל תושביה. זו פריצת דרך משמעותית בשטח שראשי הערים כבר פועלים לפיה, והיא מהווה את הבלוק הראשוני להתרחבות בקדנציה הבאה".
פירוק החסמים בהתיישבות הכפרית
לצד המהלכים במרחב העירוני, משרד ההתיישבות התמקד בטיפול בהתיישבות הכפרית בנגב ובגליל, שנתקלה במשך שנים במחסומים מובנים. "החסמים הללו נבעו מתפיסה שהגדירה את ההתיישבות הכפרית כחסרת ערך דמוגרפי או כזאת שבאה על חשבון ערכי טבע", מתארת סטרוק. "משפחות שחיות ביישובים מרוחקים, מוקפות באוכלוסייה לא יהודית ובלי תחבורה ציבורית, נדרשו להחזיק כלי רכב מרובים לצורכי הישרדות – ומיד סווגו כבעלות דירוג סוציו־אקונומי גבוה שנשללות ממנו הטבות. זו הייתה ביצה ותרנגולת שהקפיאה את פיתוח המרחב".
כדי לשחרר את הקיפאון, פעל המשרד בשלושה צירים עיקריים: החסם הקהילתי, מחירי הקרקע והמגבלות התכנוניות. "החסם הקהילתי נפתר באמצעות תיקון חוק ועדות הקבלה", מפרטת סטרוק. "יישובים קטנים פחדו לגדול שמא המרקם הקהילתי שלהם ייפגע, בלי קשר לזהותם הפוליטית. רתמנו גורמים מכל הקשת הפוליטית והעברנו בכנסת חוק שמאפשר ליישובים לגדול מ־400 ל־700 משפחות. למרות התנגדות ממושכת מתוך רשות מקרקעי ישראל, שדרשה מאבק פוליטי מתמשך, החוק מיושם כיום בפועל באמצעות ועדה ייעודית במשרד ההתיישבות".
בציר הכלכלי, התמקדה הפעילות בהוזלת עלויות הקרקע למשפחות צעירות ולמילואימניקים. "הובלנו שינוי בהגדרת משרת מילואים פעיל, כך שכל מי ששירת יותר מ־45 ימים במלחמת חרבות ברזל זכאי להטבות, בלי תלות בפז"ם של שש שנים מרגע השחרור. יחד עם סבסודי פיתוח, הגענו להנחות של עד 90 אחוזים במחירי הקרקע באזורים מסוימים, מה שמאפשר לאוכלוסייה צעירה ואיכותית לקבוע את ביתה בנגב ובגליל".
במקביל, ניהל המשרד שיח מקצועי מול מוסדות התכנון לעדכון תמ"א 35. "לראשונה הוכנסה לתוכנית המתאר הארצית אמירה מפורשת כי יש ערך לאומי בהרחבת היישובים הכפריים בצפון ובדרום. במסגרת זו קודמה העלאת תקרה לבניית יחידות דיור, ובמגעים מתקדמים מסתמנת ביטול דרישת ה'אינפיל' (ציפוף פנים־יישובי) – ההתניה הדרקונית שמנעה הרחבה חומתית של יישוב כל עוד נותרה בו פיסת קרקע פנויה".
לצד השינויים הללו, קודמו בשטח פרויקטים ממוקדים ובהם שכונות צמיחה בקו הצפון, הקמת שכונות חלוץ בגבעות ערד ובגליל, והקמת צוות ממשלתי לקיצור נוהל הקמת יישובים חדשים – תהליך שנמשך כיום כ־20 שנה. "הצלחנו לחולל שינויים משמעותיים תוך כדי מאבק יומיומי בתוך השוחות הבירוקרטיות", מסכמת סטרוק. "אולם כדי להביא לפריצת דרך אמיתית, הניסיון שצברנו בקדנציה הזאת מבהיר שאי אפשר להסתפק בהישגים נקודתיים. בקדנציה הבאה היעד הוא לקחת את הסמכויות הניהוליות והתכנוניות לידיים, וליישם את תפיסת העולם הציונית בנגב ובגליל באופן מלא, נחוש ונרחב".